תחילתה של השנה האזרחית החדשה לעומת אשתקד, לוותה ברעידת אדמה מסוג אחר: זו הייתה רעידת אדמה פוליטית בזירות התוניסאית, הלבנונית, הפלסטינית והמצרית. החברה הישראלית חיה כיום במציאות חדשה במזרח התיכון, מציאות שבה נוכחנו לדעת שתהליך של דמוקרטיזציה מתפתח גם במדינות ערב ולא רק בישראל. המעניין בתהליך הזה הוא הניסיון של המנהיגות הפוליטית להציג את האירוע באופן שונה במהותו מהאמת שראוי וחיוני לאזרח להיות מודע לה היטב.
אין צל של ספק שהשינויים שחלו בתוניסיה והשינויים הפוליטיים המתרחשים בלבנון ובמצרים מדאיגים מאוד את ההנהגה הישראלית מכל קצותיה. אולם מנהיגות זו, בראשות ראש הממשלה ושריו, נמנעת במתכוון מלחשוף את הציבור הישראלי להשלכות השליליות ארוכות הטווח אשר עלולות להיות לאירועים האלה. נסיון מניפולטיבי זה בא להסתיר מהאזרח הפשוט את האמת נחשב בעיני לפגיעה ממשית בעקרון שלטון העם וחופש המידע האמיתי.
הממשלה שרויה כיום בסוג של הפרעה פסיכולוגית מן הסוג של פרנויה אקוטית וסכיזופרניה שהולכת ומתעצמת עם הזמן. לכן יש צורך בהתערבות טיפולית מיידית שתעזור לה להבין מה פשר הפרנויה ומה פשר הסתירה המהותית בין מה שהיא מרגישה כיום באמת כמדינה ובין מה שהיא משדרת לאזרחיה התמימים.
חוגי הימין בישראל טוענים שהמסמכים שנחשפו בתחנת הטלוויזיה אלג'זירה בכל מה שנוגע למו"ם בין הפלסטינים לממשלה בראשות אולמרט ולבני, מעידים שמדובר בעמדות אישיות שאינן משקפות את עמדת הציבור הפלסיטיני בפרט ואת עמדות העם הערבי בכלל. יש כאן, אם כך, נסיון לנצל את עקרון שלטון העם ככלי להטחת ביקורת בצד הפלסטיני שמנהל את המשא ומתן, במטרה להוכיח שאכן אין פרטנר לשלום.
מצד שני, אותם חוגים ואותה ממשלה אינם מצדדים בתהליך הדמוקרטי בלבנון שבו מפלגת הרוב אינה מצליחה להקים קואליציה, בדומה למפלגת קדימה שזכתה ברוב יחסי הכי גדול בבחירות ולא הצליחה להקים קואליציה. ממשלה זו גם מסרבת להכיר במציאות הקשה שבה גושי הימין בלבנון הולכים לנהל את ענייני המדינה, בדומה למה שקורה במדינה שלנו. יש כאן באמת הקצנה, אבל היא קיימת בשני הצדדים.
בזירה המצרית, אין ספק שמדובר בתמורות מדיניות ופוליטיות מרחיקות לכת. הממשלה מודאגת מאד ממה שמתרחש במצרים, ולפי מקורות מצריים היא מעניקה סיוע לוגיסטי ומדיני לשלטון במצרים כדי לבלום את נסיון ההדחה של מובארק. במקרה המצרי אנחנו נוכחים לתדהמתנו לדעת, שממשלת ישראל מתנגדת לתהליך דמוקרטי חיוני זה. הממשלה משדרת לחברה הישראלית שהאינתיפאדה במצרים אינה קשורה לישראל ואינה משפיעה כל-כך על האזרח הישראלי הפשוט. בערוץ הממלכתי למשל, הנשלט על ידי גורמים שלטוניים פוליטיים, מוצגות לאזרח בישראל תגובות של חלק מהעם המצרי המורד שמהן יוצא מסר מרגיע לישראל על כך שמצרים לא תפגין מדיניות עויינת כלפי ישראל.
העמדה המדינית של ישראל מתחילת המאה ה-20 בנושא הסכסוך היתה, לדעתי, הגורם המכריע והמזרז לכל ההתפתחויות האלה בעולם הערבי. ההרגשה של העם הערבי היא שמדינת ישראל מפגינה כוח כלפי הפלסטינים ושהמנהיגות הערבית משתפת פעולה עם ישראל ולכן אינה יכולה לכפות תהליך מדיני עליה. תחושה זו הביאה את העם הערבי לכדי מסקנה שנמאס לנו מהשלטון ושצריך לצאת מהפחד ולשנות את כללי המשחק. בחדרים סגורים טענו תמיד מנהיגי העולם הערבי העריצים לפני מנהיגי אירופה וארה"ב שפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי הכרחי ביותר לשמירה על יציבות השלטון במדינות האלו, וכי אם ישראל תמשיך במדיניות של הפגנת כוח והתנשאות התוצאה עלולה להיות הפוכה למדיי.
חוגי שמאל שפויים והערבים במדינה טענו תמיד שאם מדינת ישראל תמשיך לחשוב שהיא זו ששולטת בכלי המשחק באזור, ותמשיך להיות קיצונית בעמדותיה, זה עלול להביא למצב שכבר יהיה מאוחר מדיי. היום אנו נחשפים בפני מציאות קשה להחריד ועל מדינת ישראל ברמת המנהיגות, אבל לא פחות חשוב – ברמה האזרחית, להשכיל להבין שההתפתחויות במזרח התיכון קשורות קשר ישיר והדוק למה שקורה במדינת ישראל.
אסור לחברה הישראלית להמשיך במדיניות ההבלגה וההכחשה כלפי מה שמתרחש. היא חייבת להתערב מיידית בכל תוצאה אפשרית שתהיה במצרים על ידי נקיטה בקו מדיני הנוטה לעבר תהליך של פשרה היסטורית עם מדינות ערב. עליה להכריז על כוונותיה הכנות לסגת מאדמות 67'. לדעתי, שינוי זה עשוי להציל את האזור בכלל, להרגיע את הרוחות מצד אחד ולחשל את החברה הישראלית מצד שני. למדינת ישראל יש מהיכן להתחיל – היא אמורה להתחיל בזירה הפלסטינית, שם יש פרטנר אמיתי שיש לו עדיין שליטה על העם שלו. אולם גם סבלנותו של העם הזה עלולה לפקוע. אסור בתכלית האיסור לחכות עד סוף השנה, שמא יהיה מאוחר מדי. לכן זה הזמן להתערב. ראו, הוזהרתם!
הכותב הינו סטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.
אני דווקא בעד תהליך של דמוקרטיזציה… בירדן…
מעניין מה דעת הכותב הנכבד על האפשרות הזו…
אני בוודאי בעד תהליך זה דרור
אני יכול להביע אתך הסכמה באופן עקרוני על כך שהשגת יציבות מצריכה מישראל התפכחות והבנה שנדרשת כאן נסיגה רחבה היקף כמו גם הבנות בנוגע לאומה הפלסטינית אשר תלבש צורה של מדינה ריבונית, אך אני נאלץ לסייג בנקודה זו את דבריי:
1. אתה מציג כאן תוכנית של "מניעת השריפה עוד מלפני שהתחילה" – טוב ויפה, אבל עתה זה לא הזמן. קודם נצטרך לחכות ולראות מהו השלטון שיעלה במצרים ובלבנון ומה יהיה יחסו לישראל ולעולם המערבי בכלל. אם תתקבל ממשלה בראשותו של אל-ברעדי או כל גורם מתון אחר, הדרך למיסוד היחסים יהיה אכן באמצעות מהלך פייסני כלפי העולם הערבי, מהלך שנעשה כאשר מולנו עומד גורם רציונאלי. מאידך, אם ניווכח לעלית כוחם של "האחים המוסלמים" או כל גורם פודמנליסטי אחר, אשר יחסו כלפי ישראל עוין – צעד כזה יכול להתפס כחולשה ומזיק לישראל. הרעיון הוא לראות קודם כל אם יש פרטנר, לפני שבכלל מגבשים דעה ועמדה אל מול משהו פנטסיונרי / משהו שעוד לא קיים. בחזרת "רתימת העגלה לפני הסוסים".
2. כלפי הציבור הפלסטיני – פה אכן יש לך נקודה מעניינת, אשר מתבססת על זה שלאור חשיפת המסמכים לאחרונה האמון של הציבור הפלסטיני בהנהגתו יורד, ובסוף מי שתשלם את המחיר תהיה ישראל, אם היא תקבל שלטון קיצוני דוגמת חמאס גם בגדה המערבית. מאידך, חיזוק הגורמים המתונים מצריך קבלות מסוימות – וערבונות שרגע אחרי ההסכם שלטון קיצוני לא יקום בגדה המערבית כמו ערבונות לבטחונה של מדינת ישראל. ההתקוממות במדינות ערב, שניצניה מתחילים להשמע גם בירדן וסוריה, יכולים להביא לשינוי דרסטי בסטאטוס-קוו,מה שיצריך הערכת מצב מחודשת בחברה הישראלית. בחזקה "עד שיעבור זעם".
3. פרנויה? סכיזופרניה? 73' מוכיחה אחרת.
4. בקרב גורמים קיצוניים בחברה הערבית ויתורים ונסיגות (לבנון, עזה…) מצד מדינת ישראל נתפסים כחולשה ולא כצעד לפייסנות, מאחר והמדיניות של אותם גורמים קיצוניים הנה לעולם לא להכיר בזכותה של ישראל להתקיים ולאבד את ריבונותה. ראה דוגמה דבריו של מזכ"ל החיזבאללה ערב נסיגת צה"ל מלבנון. סקר שנערך גם בקרב הפלסטיניים ב-2009 מראה כי יותר ממחצית מהם אמנם תומכים בהדברות והסכמים עם הצעד הישראל, אך רק במידה והדבר משרת את המטרה הגדולה, שהיא בסופו של דבר סיפוח כלל שטחי ישראל / פלסטין למדינה הפלסטינית שתקום. אמנם גורמי שלטון מתונים רואים בהסכם קבע עם ישראל כמפתח ליציבות אזורית, אבל לנוכח האירועים האחרונים קשה לומר שאותם גורמים יאריכו ימים בכסאם. לפיכך, טרם הגענו לשלב הויתורים, עלינו להבין מי הפרטנר שמולנו ומה עמדותיו כלפי הסכם קבע עם ישראל.
יואב, זו בדיוק הבעייה של החברה בישראל , היא מתנהגת כאילו היא הגורם המואץ של התהליך אולם ההפך הוא הנכון , היא הכגורם הבלתי תלוי במשוואה זו באזור , המדינה צריכה להחליט איך שהיא רואה לנכון מבחינתה ולא להתלות את החלטתה בגורם השני. לגבי הסכיזו לא הבנתי את הכוונה 73 , מלמחמה זו גבתה מחיר כבד לחברה אולם היא גם חישלה את הצבא, כמו שקרה עכשיו עם הרמטכ"ל היוצא
וכן, אני צריך לעשות הגהה פעם הבאה לפני שאני לוחץ על "שלח".
כל הכבוד לך אבו עמאד ! אני חושב שאתה צודק !! :\
"הממשלה שרויה כיום בסוג של הפרעה פסיכולוגית מן הסוג של פרנויה אקוטית וסכיזופרניה שהולכת ומתעצמת עם הזמן. לכן יש צורך בהתערבות טיפולית מיידית שתעזור לה להבין מה פשר הפרנויה ומה פשר הסתירה המהותית בין מה שהיא מרגישה כיום באמת כמדינה ובין מה שהיא משדרת לאזרחיה התמימים"
ובמילים שלי:
השלטון קם בבוקר למשש את הכוח באצבעות. לבקש את חברתם של מופרעים דומים ויחד לאתר מוקדי ניצול ולפשוע בהם בשביל אינטרסים כלכליים. בשלטון כל גילוי של רגישות אנושית הוא מכשול וחולשה. ככה זה כשבהנהגה יכולת הרמיסה היא הכישור העיקרי שנדרש. כל השאר זה חומר עבודה לשירותי הספין והתעמולה.
כל הכבוד לך המורה שלי
ב אמת אתה גדול
הרף לך מהשתלחות בגידופים מהז"ארגון הפסיכיאטרי הנפסד כדי לתייג אמונה פוליטית שאינה
מתאימה לך כ"מחלת נפש" בעוד אמונה פוליטית המתאימה לך ולכוונותיך ההרסניות אתה לוקח ברוב תעוזה את הזכות
לעצמך לזכות אותם בתואר של "שפיות".
הא ם רוח של איום ותקווה לחורבן המדינ ה בה אתה יושב ונהנה מהזכות לרכוש השכלה גבוהה
מצויינת נושבת מהתלהמותך המודפסת?
( הערה: הזכות להשכלה גבוהה נשללה מהעם היהודי בתקופות גלותו ממולדתו. לעומת זאת-
מילאו בני העם הזה חובת שירות צבאי וכל חובה אזרחית אחרת לארצות והעמים בקרבם התארחו
שלא מרצונם- למרות שליבם היה תמיד במזרח…).
כל הכבוד…..
הממשלה משדרת לאזרחי ישראל שלמה שקורה במצרים אין השפעה על ישראל? היפך הוא הנכון. יש לכך השפעה כי אם התוצאה תהיה עלית האחים המוסלמים ובטול הסכם השלום של מצרים עם ישראל ברור מה יקרה – הישראלים לא יסמכו יותר על הסכם שלום עם מדינה ערבית כל שהיא כולל מדינה פלשתינית. מי יהיה אשם? כפי שכותב הסטודנט בודאי שישראל. הרי לערבים בכלל והפלשתינים בפרט אינם אחראים על שום מעשה שלהם. נו, ויש לאנשים מסוגו חוצפה להגיד שהימין בישראל גזעני.
לימן תיקרא מזאמירכ,יא מחאמיד?
הדברים הנכונים שלך נופלים על אוזניים סתומות, ועיניים סגורות.
ה-"פרטנר אמיתי שיש לו עדיין שליטה על העם שלו" הוא מתנגד לאינטרס העממי, הן הפלסטיני והן הישראלי – הוא באמת פרטנר (משת"פ) של וושינגטון וציון. המאבק חייב להימשך עד הניצחון!
סטודנט יקר , סטודנט מבריק !
הדרך היחידה להצלת שני העמים היא שתצטרף למאבק בעד מדינת כל אזרחיה, אחרת נדונו שני העמים לכליה. אמנון
אמנון ידידי, אתה מזהיר כי "מאבק בעד מדינת כל אזרחיה" מהווה את "הדרך היחידה להצלת שני העמים", הפלסטיני בכלל והישראלי העברי. בדרך "אחרת" של מאבק, אתה קובע, "נדונו שני העמים לכליה."
ואני שואל: יפסיקו להתקיים גופנית? או כעמים, כלומר, יפסיקו תרבותית מלהתקיים או, במילים אחרות, "נדונו" להתמזגות עם עמים אחרים?
ועוד שלוש שאלות:
מה הן הסיבות המונעות ממאבק למען בעלות על המדינה בידי חלק מאזרחיה, נגיד של מעמד הפועלים, להוביל "להצלת שני העמים" במובנים שציינתי למעלה? האם צריכים להיות מופתעים עקב הישרדותו של העם הפלסטיני מול ניסיונות חוזרים של מגוון הכוחות האדירים אשר פעלו לחיסולו משך דורות שלמים? או שה-"סכנה" מאיימת על העם העברי בלבד מחמת חוסרים בהתגבשותו לעם?
מי הוא הפרטנר האמיתי שיש לו עדיין שליטה על העם שלו? אולמרט? לבני? אבו מאזן? שלושתם לא לגיטימיים עקב היותם ציוניים. רק מדינה אחת מהנהר עד הים תבטיח זכויות שוות לפלסטינים, ביניהם לכותב המאמר. עברו ימי אוסלו העליזים (הבריונים מטוניס כבר לא רלוונטי). הפעם מי שיתמוך בהסכמי כניעה ייחשב לציוני, ויטופל בהתאם.
אנגלו חביבי!
שאלותיך ברובן עניניות ואתה כמרכסיסט עקבי חייב לדעת שהתשובות היסודיות אינן למסגרת זו . אך אנסה לענות לך . ראשית , ידוע לך למי ניתנה הנבואה , אך ניתן לחזות התפתחויות היסטוריות במסגרת רחבה . לקוות ששני העמים יצאו מטרופם ,האחד בגלל סבל הכיבוש , והשני בגלל שטיפת המוח הלאומנית דתית המתמשכת . או שהאינטרסים האמיתיים של המדינות בעלות העוצמה של ימינו יכפו על שני העמים לחיות יחד ,ובימינו לחיות יחד לא ניתן במדינות ננסיות . ולשאלותיך :
1 . הסיבות המונעות ממאבק ידועות לך היטב טמטומם המוחלט של כל שכבות העם באמצעי התקשורת למיניהם , בקיצור.
2. אני משוכנע ובטוח שהעם הפלסטיני יעמוד בסבלות הכיבוש ויתאושש כפי שהתאושש באלפי שנות קיומו מכובשים תורניים .
3. שום "סכנה "לא מאיימת על העם העברי , עם שהחל להתגבש במאת השניםהאחרונות והוכרע מבפנים ע"י הלאומנות והדת היהודית ממנה יצא . עם שאינו קיים יותר כיון שהתפתחותו נבלמה מבפנים על ידי בני עמו עצמם שבחלקם חזרו לדת בחלקם הפכו ללאומנים מטורפים ובחלקם הגדול לא יודעים נפשם. אשכול החכם בראשי המדינה אמר פעם "המדינה קמה לפני זמנה" ז.א לא הבשילה . ניתן להאריך אך עייפתי מטחינת מילים . אמנון
חבר אמנון, חבר יקר עבורי, תרשה לי בבקשה לענות על השאלות במקומך. אתה לא יכול, אמנון, כי אתה אדם הגון! בגלל כך, גם עייפת "מטחינת מילים" כל כך מהר. אבל לא כל מה שאמרת מבטא דברים מובנים מאליהם או שאובים מרגשות. בקרב "העם העברי" הבחנת נכונה "שהתפתחותו נבלמה מבפנים על ידי בני עמו עצמם" (להלן, הבולמים). כלומר, על ידי אזרחים החותרים (ביודעין או לא) בעד אינטרס נוגד את ההתפתחות, אשר נבלמת בכדי לקדם אינטרס זה (למענו לא כדאי לחבר אמירות לאומניות או דתיות להתפתחויות המזינות אותו, כמו ההפרטה או תכתיב של הבנק הבינלאומי, לדוגמה), אצל שאר אזרחים. נגד האינטרס הזה ועל חשבונו, נלחמים אזרחים למען אינטרסים שונים, שבחלקם מקדמים את ההתפתחות למענה התגייסת לשירותם. אבל הימין, שהוא עוין מעשית (לא בדיבורים) להלאמה בכלל (ולא רק להתפתחות לאומית אליה התייחסנו), ביחד עם המרכז, שולט שליטה כמעט גמורה – הוא לא סתם הרבה יותר חזק מהשמאל. ומנגד, מזלזלים בעוצמה פוליטית לטובת עוצמת "הצדק", שמאליים מבולבלים (אצלם, למשל, טקטיקה הופכת בחלקיה לאסטרטגיה ולהיפך ללא נגיע במשימות המוכתבות על-ידי התנאים של המציאות העכשווית בהתפתחותה) נושאים ונותנים בינם לבין עצמם ולבין האחרים סביב התניות עקרוניות (לרוב כביכול עקרוניות, וזה כי מנותקות מהמציאות או קשורים לזו העתידנית). כל זה למרות (מי תוך זדון ומי תוך חולשה) והם יודעים כי רק לעוצמה היכולת לשמור על כיבוד העקרונות ושהאנטריזם (מגמה שואפת שינויים במסגרת באמצעות כניסה אל תוכה) אל תוך הימין נכשל תמיד, בעוד שהאנטריזם הימני צלח תמיד לזרוע בלבול אצלנו. נסתפק בתיאור מצומצם זה כי כבר ברור שהבולמים הם לא מעטים.
אנחנו מזהים מטרה טקטית נכונה ברמת היעילות של הישגיה, לא בתחום אחד, אלא בתחומים שונים. למשל, עם טקטיקה זו, אנחנו חותרים להשיג גיוס מרבי למען התקדמות לעבר המטרה האסטרטגית שלנו. אף קבוצה מבזבזת זמן ומרץ להסתיר את המטרות האסטרטגיות שלה כי רחוקה. למשל, המטרה האסטרטגית של החמאס כוללת החלת מדיניות הלכה על טריטוריה נטולת גבולות. בשביל להשיג מטרה זו הדרך היא ארוכה-ארוכה. דרך זו מלאה מכשולים ופילוסים (גם הזדמנויות משתלמות ומכשילות), הרבה גם תודות לטקטיקות זרות. בהקשר לתחום המתואר תיאור מצומצם שלמעלה, אחד התפקידים של הטקטיקה הנכונה מתמצה בחשיפה של הבולמים, ועכשיו (לא בעתיד). בוא ונתרכז בתפקיד הזה בכדי להגדיר לעצמנו את הטקטיקה הנכונה.
כמו הטקטיקה של "מדינה אחת" (בינתיים, נעזוב בצד את התוספות של "חילונית" וגם "דמוקרטית" – הראשונה כי מפלגת והשנייה כי מסבכת), "מדינת כל אזרחיה" מכשילה מפלגים. לא שטקטיקת "שתי מדינות" מפלגת או נוגדת (יש רק סתירה נוחה לפיתרון) את שתי הטקטיקות שהקדמתי לכנות – היא פשוט מכירה בהבלטה בזכויות האומה הפלסטינית. בכך ציינו את שניים מן האופנים של הטקטיקה הנכונה מבחינה פוליטית: מאחדת ומכבדת זכויות בסיסיות. כלומר שהיא חושפת מפלגנים ודורסניים על חשבון זכויות הזולת. למשל, אותם אלה לוקחים את גמישות הטקטיקה בנוגע להצעה חלופית והופכים אותה לתוכנית מבוססת על תנאים קפואים (בלתי משתנים). תוכנית בעלת אחת משלושת הסיסמאות, או כולן יחד, או משולבות אחרת, מגדירה חלום שיכול להתגשם, בעוד מספר דורות, בתנאים בהם מוגרה הבורגנות, עוד לפני חיסולה של המדינה, או, לחלופין, שהדמוקרטיזם (שים לב – לא הדמוקרטיה) יגיע לדרגה דומה לזו השוויצרית. לכן, לעלות את שאלת "מדינת כל אזרחיה", למשל, בתנאים נוכחיים צריך להיות מהלך של תוכנית מלחמתית מבחינה פוליטית. זה הוא הבסיס עליו אני מתכוון לענות על השאלות כאשר ואם תרשה לי לעשות כן.