מה בעצם קרה פה? נתחיל במה שלא קרה פה. לא קרה פה – "איראן".
ב-79', עברה איראן מהפיכה דתית. חשוב לזכור שמהפיכה דורשת התארגנות. התארגנות מאפשרת להחליף ידע ורעיונות ולתאם פעילויות. הכלל הראשון במדריך לדיקטטור המתחיל הוא אל תיתן להם להתארגן. הכלל השני הוא אל תיתן להם להחליף רעיונות וידע באופן חופשי באמצעי-התקשורת (טלוויזיה, רדיו וכו'). אבל ארגון אחד נשאר – הדת. תפילות, מסגדים, בעלי תפקידים, מועצות וכו'.
אם האוכלוסיה מספיק דתית, אפשר להתארגן במסגדים ולהתחיל שם את המהפיכה. כשהמהפיכה הדתית הושלמה האיראנים לא רצו, כמובן, לחזור לדיקטטורה, אבל גם דמוקרטיה קפיטליסטית נשמע להם בעייתי. אחרי הכל, הם הרגע שיחררו עצמם ממשטר השאה האכזרי שהוצב עליהם בכח, בהפיכה שאירגנו סי-איי-אי מארה"ב הדמוקרטית ואם-איי-6 מבריטניה הסוצאליסטית בכוחות משולבים ב-1953, תוך כדי פירוק הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. לא נעים. אז לא ברור בדיוק איך לקרא לשיטה החצי-דתית – חצי-דמוקרטית שהם המציאו, אבל ברור שהיא לא בדיוק עובדת נפלא בשביל כל האיראנים, אבל גם לא מאפשרת משטר בובות אמריקאי כבעבר (למורת רוחם של האמריקאים).
מה שקורה במצרים שונה לחלוטין. ההתארגנות "המסגדית" שם היא האחים המוסלמים, שהם אגב ארגון לא אלים ומיעוט בעם. אם הם היו עושים את המהפיכה אז אולי זו היתה מהפיכה דתית. אבל זה לא הם. המהפיכה התחילה בעזרת פאקינג אירוע בפייסבוק שכמה צעירים תמימים פתחו, ומטרתו היתה להחליף את השלטון במדינה. בהשראת תוניסיה הרעיון הפך ללהיט, וכמו כל להיט ברשת – זה הופץ באופן ויראלי. חמישה מליון אנשים בסך הכל מחוברים לאינטרנט במצרים – בערך אחד מתוך 16 אנשים. האמת היא שלא צריך יותר. במספרים כאלה – הסיכוי שלך להכיר מישהו שמחובר לאינטרנט הוא גבוה – כך שאפשר להשתמש באינטרנט ככלי להחליף מידע ולהתארגן, וזה בדיוק מה שקרה.
ככלל, כדי שהמעטים ישלטו על הרבים הם חייבים לדאוג שהרבים לא יבינו שהם יותר חזקים. ממש כמו במשל ההוא. וכשהרבים מתארגנים, מדברים ומבינים שהם יותר חזקים – הם מתייצבים מול המעטים, ואז המעטים בורחים. זה עד כדי כך פשוט. במצרים, הרבים הבינו את כוחם אחרי שלושים שנות מובארק. הם הבינו כי היתה להם דרך חדשה להתארגן ולהחליף רעיונות. דרך לא מצונזרת, פתוחה לכולם, מהירה וגלובלית. זו מהפיכת האינטרנט והיא תגיע לכל מקום בו אנשים יודעים מה זה פייסבוק. היא לא תיעצר כאן ואולי אפילו יום אחד אנחנו נבין שאנחנו הרבים – לא 120 הפוליטיקאים שכולנו מתעבים, ולא 40 המשפחות שבשבילן אנו עובדים.
השאלה שמעסיקה רבים היא מה יבוא עכשיו. בואו נתחיל במה לא יבוא: לא יבוא עוד משטר בובות אמריקאי. לא סתם מוטרד ביביהו מהעניין ויוצא בקריאה נרגשת (אם כי חסרת סיכוי) למנהיגי העולם להציל את המנהיג הנפלא מובארק. קודם כל, מגיע סחטיין על החוצפה להצהיר בפומבי שדיכוי של 80 מליון איש הוא יופי של פיתרון כדי שלישראל ישארו יותר חברים בשכונה. אבל אם נתעלם מהעובדה שמנהיגו של עם ישראל לא הצליח להבין כמה חסרת סיכוי היתה קריאתו חסרת הלב, עדיין נשאלת השאלה מדוע הוא עד כדי כך בלחץ. אז זהו – שבצדק. אין ממש חשש שבמצרים יקרעו לגזרים את הסכם השלום, למרות שהפרנו אותו בכך שלא נתנו לפלסטינים אוטונומיה תוך חמש שנים. אבל לגבי הסכם ציר פילדלפי – אני לא כל-כך בטוח. ציר פילדלפי יפתח, ועזה תשתחרר מהמצור שלנו. זה יקרה מסיבה פשוטה שעד לא מזמן היתה לא רלוונטית: זה מה שהעם המצרי רוצה.
מה תהיינה ההשפעות עלינו? לא ברור. לעזתים זה יהיה נהדר. הם יוכלו לבנות את עזה מחדש ולפתח קשרי מסחר עם מצרים ומדינות העולם. אבל חשוב מכך – פתאום תהיה להם אופציה מסויימת להביא נשק יותר כבד מבחוץ, סטייל לבנון, במיוחד אם ישראל תיתן להם (ולמצרים) תירוץ. זה ייצור, לראשונה, מאזן אימה עם הפלסטינים, בדומה ללבנון. עזה תהפוך למדינה ריבונית עם יכולת תיאורטית להבעיר את גוש דן – כמו איראן. זה יגרום לישראל לחשוב פעמיים לפני עופרת יצוקה 2. עם התמיכה של עזה, תושבי הגדה יתעוררו בעצמם וידרשו מדינה, שבה, במוקדם או במאוחר מצרים גם תכיר. וגם אנחנו. ואת זה, ביבי לא רוצה.
נחזור לשלטון הבא במצרים. אז תאוקרטיה אמרנו שלא. דמוקרטיה קפיטליסטית? הרי גם לעם המצרי אין בדיוק חיבה מיוחדת למדינה שנתנה גז מדמיע, כדורי גומי ושאר טובין במתנה למובארק, כדי שיסתום ת'פה בעניין ישראל והפלסטינים וידאג שגם העם שלו לא ירים את הראש יותר מדי גבוה. ואם דינה של דמוקרטיה קפיטליסטית לגמור כמו אמריקה, אז אולי צריך פיתרון אחר. דמוקרטיה סוציאליסטית? גם לאלה יש נטיה קשה לרוץ ימינה לעבר הפרטות ומלחמות מיותרות. מספיק לראות את בריטניה או אפילו להסתכל במראה. קשה לומר שהדמוקרטיה שלנו בישראל פורחת. שלא נדבר על שוודיה הנאורה, שבהוראת המפקד מוושינגטון הוציאה צו מעצר אינטרפול לאיזה בחור ששכב עם שתי בחורות בלי קונדום, אחרי ששכנעו אותן להגיש תלונה נגדו, וכל זה כי חופש העיתונות עבר את הגבול שמתאים להם.
קיים מודל שלטוני נוסף, פחות מוכר באיזור שלנו הנקרא "דמוקרטיה שיתופית". דמוקרטיה שבה קיים מינימום ריכוז של כוח במרכז ומקסימום ביזור של כוח בקצוות. שיטה שנאמניה מאמינים שיותר טוב שהעסקים והמפעלים יהיו שייכים לעובדים (כמו בסטארט-אפים, בהתחלה, לפני הווסטינג או השותפים מהקרנות). מדינות דרום אמריקה הולכות לכיוון הזה. במיוחד ונצואלה ובוליביה. לא במקרה כולן הכירו במדינה פלסטינית. זה לא שהם אנטישמים או טרוריסטים – אלה הם, פשוט, משטרים פחות ציניים, פחות אינטרסנטים, ויותר אנושיים ממה שאנחנו רגילים לראות במציאות הצינית והצבועה שבה אנו חיים. למשל, ונצואלה תרמה את אותו הסכום שארה"ב תרמה להאיטי. המדינות האלה הן התומכות החזקות ביותר בפעולה להתמודדות עם התחממות הגלובלית. כולן דואגות לאזרחים הפשוטים וזוכות לתמיכה דמוקרטית בחזרה. זה כאילו שיש למשטרים האלה תכונות שאנחנו יודעים שקיימות בכל בני האדם ואף פעם לא ראינו באף משטר: חמלה. חכמה. צדק. יושר. אומץ.
בדרום אמריקה זה קורה לאט לאט ומי שמבין את זה ועוקב אחרי זה מאד מתרגש לראות את ההתפתחות האנושית החשובה הזו.
במצרים מובארק הוציא את המשטרה מהרחובות, שחרר את כל האסירים מבתי הכלא, ושלח את אנשי המשטרה החשאית שלו לבצע, לא במדים, מעשי ביזה וואנדליזם כדי ליצור כאוס ברחובות ולהוריד את הציבור על ברכיו, שיתחנן שיחזיר את הסדר על כנו. בתוך שעות התארגנו באופן ספונטאני בכל מצרים משמרות שכונתיות שהשתמשו במקלות וסכינים כדי להגן על השכונות שלהם. זו היתה הצלחה מסחררת וזה נתן תחושת ניצחון לאנשים. זוהי, פחות או יותר, דמוקרטיה שיתופית בפעולה. מועצות שכונתיות שמטפלות בענייניהן לבד, ביצירתיות, בדיאלוג ובאופן דמוקרטי שכל אחד יכול לקחת בו חלק. יש למועצות סמכות מלאה להחליט בעניינים שנוגעים להן. פעם קראו לזה חופש, היום המילה קצת איבדה את משמעותה.
כל ריכוז של כוח מוביל להשחתה ובגלל זה צריך לבזר אותו עד כמה שרק ניתן. הלוואי שזה מה שיקרה במצרים. הלוואי, בעיקר בשביל הסיכוי שזה מדבק.
* לטוויטר של הכותב: eyal@
אני מסכימה עם כל מילה. התסכול הענק הוא שאנו הישראלים לא השכלנו להבין מה באמת טוב לנו
כדי לחיות במזרח-התיכון חיים ללא אימה ופחד ובאמת מה עוד צריך לקרות מסביב כדי
שהאנשים כאן יתעוררו ????
רק ביום שבו העם הישראלי יבין לעומק שצבא חזק ונשק רב לא יעשו את החיים כאן טובים יותר
וודאי שלא עושים אותם נורמליים רק שאנו כנראה עם שזקוק לטיפול פסיכיאטרי………רק כשתושב שדרות או קרית-שמונה יבין ש: לקנות עוד מטוס וטיל לא יצור כאן חיים טובים יותר אלא כלכלה צודקת
שתצמצם את הפער המטורף בין עשירים לשורדים, שהכסף של החינוך הולך פארש על נשק
שלא פותר דבר אלא רק יוצר יותר ויותר אלימות, ובמקום הנשק אפשר היה לתת לנוער חינוך
טוב ודוגמאות ליצירת חברה לא-אלימה.
העם הישראלי נותר שטוף מוח עם התפישה שנשק וכוח יושיעו אותנו ועם האמונה שהחבר'ה
היושבים בכנסת הם "נבחרי העם" הדואגים לרווחתו. אנחנו שרויים בתרדמת מסוכנת
ובמקום לצאת למאבק לא אלים למען שינוי מהותי בחברה ובסדר העדיפויות שלה, נוח לכולם
לנמנם על הכורסא תוך צקצוק צדקני בזמן הצפייה במסך המטמטם בצרות של האחרים ובלי
להבין שכאן הבוץ הוא מהעמוקים בעולם…………
מאז הימים בהם הפכו חלק מאנשי השמאל ל"מאוכזבים", לא הצלחנו לשכנע את הרבים
שגם אם דרך השלום קשה מאוד, בכ"ז זו הדרך היחידה שתוביל לחיים נורמליים ולאלהשרדות
מבישה שבה הגזענות הפכה לדגל והאשליה שכוחנו הוא בנשקנו !!
איך בדיוק אתה מניח שמצרים לא תהפוך לתיאוקרטיה? אמנם המהפכה היא בהשראת הפייסבוק והשכבות המבוססות והמשכילות יותר במצרים אבל מי שאמור לבחור את הנשיא הבא הוא גם שבעים מליון כפריים שרוצים את הפתרון המהיר שהאיסלאם מציע…מה לעשות שעד עכשיו אף מדינה מוסלמית לא הצליחה להתעלות מעל תאוות השלטון והשררה של גורמים מסויימים (ולעיתים בחסות האיסלאם) וליצור דמוקרטיה שוויונית אמיתית..ולכן נכון לעכשיו אין סיבה שזה יתרחש במצרים.
יתרה מכך…במדינות שבהן יותר ממחצית מהאוכלוסיה (נשים) מחוייב לקוד לבוש ונשללות ממנו זכויות לא תיכון דמוקרטיה בין לילה..תתעורר בקיצור…
אני חושש שכושר הניבוי שלי לגבי מה שיתחולל במצרים ובאיזור מעתה ואילך הוא לא משהו, בניגוד לחזון אחרית הימים של של אייל הרצוג. אז במלוא הצניעות המתבקשת הייתי רוצה להצביע על יסוד של חשש שכדאי היה לשלב בתיאור האפוקליפטי של 'הדמוקרטיה המבוזרת' הבאה עלינו לטובה ובחזון מאזן האימה ה'חיובי' שיכונן כאן עם פתיחתו הצפוייה (?) של ציר פילדלפי.
באשר למהפכה, השאלה איננה, אף פעם, מהם התנאים או הנסיבות שגרמו לה, אלא, תמיד, מי יהיו אלה שייהנו מפירותיה – ואיזו מציאות תכונן כפועל יוצא שלה. אני, כאמור, עם-הארץ גמור בכל מה שנוגע לתמונת העתיד הקרוב הזה, אבל כדאי היה להתייחס לכמה נתונים מטרידים: ראשית, העובדה שלכאורה מדובר במהפכה ללא אוריינטציה וללא מנהיגות. במשתמע מדובר כאן במהפכה אנרכיסטית, שתובעת קץ המנהיגות הקיימת וזהו. אפילו התביעה לדמוקרטיזציה באה מבחוץ, מן המערב הקפיטליסטי, ולא ממי שממנים עצמם דובריה של המהפכה המצרית. שנית, ראוי להבחין בין ההתארגנות המהפכנית האינטרנטית לבין זו שנוצרת במסגדים. קהילות וירטואליות והתארגנויות באמצעות הפייסבוק והטוויטר הן דיפוזיות וזמניות – בהיעדר דבק אידאולוגי או זיקת עומק שיכולה להניב פעילות רציפה ומתמדת, מעבר לכינוס הפגנות בכיכר. היפוכו של דבר הוא כשמדובר במחוייבות למהפכה של אותם המונים המאוגדים בקהילות דתיות ומקבלים את השראתה מן הקאדים במסגדים. גם כשאנחנו מדברים באחים המוסלמים כמיעוט בתוך העם המצרי צריך לקחת בחשבון אפשרות שיסוד הנאמנות למהפכה שלהם יהיה היציב והדומיננטי בחברה המתהווה מעתה ואילך. האם אנחנו בדרך לרפובליקה איסלאמית נוספת (לפחות בטווח הבינוני והרחוק)? לא בהכרח. אבל הסיכוי לכך איננו נופל מהתגשמות החזון של 'דמוקרטיה שיתופית' נוסח וונצואלה. שלישית, איכשהו לא נלקחת בחשבון האפשרות לכינונה של דיקטטורה חדשה פחות או יותר בנוסח סאדת-מובארק. לא שההיסטוריה אמורה לחזור על עצמה במדוייק, אבל במדינה שכל מה שנשאר ממנה כיום הוא הצבא כיסוד היציב הבלבדי, האפשרות שההמונים בכיכרות ימליכו עליהם מלך חדש לובש מדים או את מי ששלטונו נסמך על כוחם האבסולוטי – איננה אבסורדית.
אולי אני משוחד, אבל בתור יזם אינטרנט שבילה שנים במחקר של קהילות וירטואליות כמו הקהילה של עורכי ויקיפדיה, אני מאמין שהאינטרנט הוא כלי שמאפשר לאנשים להתארגן באופן שפשוט לא היה פרקטי עד לפי מספר שנים. באופן ספונטני קמו להם באינטרנט פרוייקטים ענקיים המבוססים על שיתוף פעולה בין מאות אלפי מתנדבים, שיצרו, בין השאר, את האנציקלופדיה הגדולה בעולם. היכולת להתארגן, לתקשר ולתאם פעולות בקבוצה גדולה של אנשים ללא מנהיג היא לא יחודית לאינטרנט. למעשה ניתן לומר שאנרכיזם באינטרנט עובד כבר ממזמן. כשאני שומע אישה מצרית מרואיינת לטלויזיה, בעוד מפגינים-בריונים בתשלום של מוברק פוגעים והורגים בחברים שאיתה, צועקת לעזרה ותמיכה של אנשי העולם ודואגת לאיית את הhashtag של טוויטר (#jan25) לצופים, אני מגיע למסקנה שמשהו במהפיכה הזאת שונה בתכלית. צבא, כמו דת, הוא אירגון שדרכו ניתן לארגן מהפיכה, אבל אני חושב שהעידן בו כל מהפיכה היתה צריכה להיסתמך על איזשהו אירגון מן המוכן, היא מאחורינו. אולי אני טועה, זה רק הניתוח שלי של הדברים.