הקדמה קצרה: קשה מאוד לסכם את הבעיות העומדות בפני המהפכה העממית הערבית. מאמר זה מוגבל במטרתו וכוונתו להביא כמה הגיגים. מקורם במאמרים של הוגי דעות שמאליים שפורסמו לאחרונה באנגלית ויש בהם ניתוח מעניין של ההתפתחויות מנקודת ראותו של השמאל. המאמרים שאליהם אני מתכוון הם:

On the Arab Revolt: Interview with Vijay Prashad מאת Pothik Ghosh

Autumn of the patriarchs מאת Aijaz Ahmad

On the role of the labour movement מאת Joel Beinin

בנוסף, ברצוני להמליץ על סיקור ההתרחשויות היומיומי של אפרים דוידי, עורך האתר של מק"י. בידיעות שדוידי מביא יש חומר עדכני מעיתונות השמאל באירופה.

המהפכה הערבית והשמאל

בשמאל עוקבים אחרי המהפכה הערבית בהתלהבות בלתי מסוייגת, אך גם בחששות כבדים ובדאגה עמוקה. המהפכה כבר הזכירה לכולם שישנו גורם מהפכני ששמו: "המוני העם". ביטוי זה כמעט שנעלם מהמילון היומיומי, ואנשי שמאל שעמדו על חשיבותה הקטגוריה הזאת נתקלו בלעג ציני על כך שהם "נשארו כיתה" וכבר אינם בעניינים.

דווקא הצלחותיה של המהפכה הערבית מחייבות התעמקות בבעייתיות הניצבת לפניה. הרי ברור שהדחת מובארק אינה אלא צעד ראשוני, וישנם מי שהעירו שזה היה הצעד הקל ביותר בדרך למהפכת אמת.

זרמים בחברה הערבית המודרנית

בניגוד להנחה הכוזבת שהברירה היא בין דיקטטורה צבאית ובין תיאוקרטיה אסלאמית ישנם שלושה משטרים אפשריים ולא שניים. בנוסף על הדיקטטורה המשרתת בסופו של דבר את האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי, ובנוסף על הזרם האסלאמי (שאגב, אינו גוש אחיד אלא תנועה מגוונת ומורכבת), קיים הזרם הליברלי-שמאלי; זרם שהיה בולט ביותר בשתי המהפכות שהתחוללו החודש: המהפכה התוניסאית והמהפכה המצרית.

דרישות המהפכה

עד כה עלו שלוש דרישות מרכזיות ובולטות מן המהפכה הערבית המתרחשת מול עיננו: דמוקרטיזציה, זכויות אדם וממשל ללא שחיתות. אלו הן מטרות ליברליות מובהקות. הן מעידות על האופי החילוני של התנועה וגם על הרדידות הפוליטית של דרישותיה. הרי אלו סיסמאות המהפכה הצרפתית (הבורגנית). ככל שהתביעות הללו חיוניות להקמת חזית רחבה ומנצחת אין במימושן כדי לתת תשובה רצינית ומניחה את הדעת לשאלה החברתית המרכזית בעולם הערבי. אין במימושן כדי לחולל שינוי ממשי במצבם של החלכאים והנדכאים, שהם רוב העם בחברות הללו. הרי עם כל חיוניותם, הסעיפים הדמוקרטיים אינם נותנים תשובה לשאלה החברתית, והשאלה הזאת היא השאלה בהא-הידיעה הנוגעת לחייהם של רוב האנשים בעולם הערבי.

הערכות תוניסאיות

בהרבה מובנים, ולמרות מימדיה המצומצמים יחסית, המהפכה התוניסאית יכולה למלא תפקיד חלוצי. כפי שנראה, אפשר בהחלט לזהות שם שמאל פוליטי חברתי, ואפשר לשער כי הוא ימלא תפקיד מרכזי בקואליציה המסתמנת. דוגמא לכך: ראשיד גנוצ'י, מנהיג מפלגת ה"אנחדה" האסלאמית, הודיע עם חזרתו מגלותו על רצונו ליצור קואליציה דמוקרטית רחבה. בהודעתו לעיתונות הוא הוסיף: "דמוקרטיה אינה יכולה להחרים את הקומוניסטים… אין זה מוסרי לדרוש מממשל חילוני לקבל אותנו אם יש סכנה שנרצה לחסלו כאשר יהיה לנו כוח לכך". גנוצ'י הוא בין אלה שתומכים ב"כינון מועצה חוקתית שתייצג את כל הזרמים הפוליטיים ואת כל המוסדות בחברה האזרחית, כגון האיגודים המקצועיים, אנשי המקצועות החופשיים ונציגים של מחוסרי עבודה, במטרה לבנות חוקה דמוקרטית שתכונן שיטה פרלמנטרית שבה הכוח מחולק ומבוזר באופן הנרחב ביותר שאפשרי".

מובן שהרקע לעמדה נאורה זו הוא ביחסי הכוחות בחברה התוניסאית ובחולשתם היחסית של הכוחות האסלאמיים. בנוסף להם יש בתוניסיה כוחות רבים ומאורגנים הקשורים באיגודים המקצועיים ובאיחוד הכללי של הפועלים התוניסאים והמפלגה הקשורה בו. אליהם מצטרפים:  החזית של הרביעי ביולי, הכוללת את מפלגת הפועלים הקומוניסטית, מפלגת העבודה הדמוקרטית הפטריוטית, הליגה של השמאל הפועלי, תנועת האיגודים הנאצריסטים ועוד. עמדת הקומוניסטים התוניסאים בסוגיה זו דומה לזו של "אנחדה": בהתוויית עתידה של תוניסיה יש לשתף את כל הכוחות שמילאו תפקיד מכריע בהפלת הרודן.

מכאן ניתן לקוות, שאם ייכון סדר דמוקרטי בתוניסיה, או בכל ארץ ערבית אחרת, ואם ייכונו הסדרים דמוקרטיים אמיתיים, הזרמים האידאולוגיים המרכזיים יהיו הלאומיות הערבית והתנועות למען צדק חלוקתי, ולאו דווקא הדתיים. זאת בדיוק הסיבה שהממשל האמריקאי יעשה כל מה שביכולתו להגביל את ההישגים הדמוקרטיים.

הדילמה של דור הטוויטר

צעירים רבים מדור הפייסבוק, שהתקוממו בגבורה נגד הרודנות, מושפעים ביותר מערכי הליברליזם האמריקאי. חלק גדול מהם רואים בארה"ב ארץ שמבשרת דמוקרטיה ותקווה. אך מה לעשות, החברה המצרית, על נחשלותה, אינה דומה כלל וכלל למשק האדיר של ארה"ב. הליברלים הכנים ביותר במצרים יבינו במהרה שכל קואליציה שתהיה נאמנה לצרכי העם תצטרך להתארגן נגד הסדרים הכלכליים-חברתיים המתלווים לרודנות שהם פועל יוצא של התלות שמדינות האלו פיתחו בהגמוניה האמריקאית.

המהפכנים הצעירים יכירו חיש מהר בצורך לעיצוב עקרונות חברתיים בסיסיים. עקרונות שיהיו הניגוד הגמור של המודל האמריקאי. יתר על כן, דווקא מודל רציני של צדק חברתי ייתקל בהתנגדות אמריקאית;  התנגדות שתצטרף לבורגנות המצרית המקומית.

ישראל והמהפכה הערבית

ובינתיים אצלנו. ידוע שישראל עמדה בראש המחנה שלחץ על אובמה שלא לנטוש את מובארק. כאן בארץ, בדומה למצב בערב הסעודית, תקפו את אובמה על כך שהוא מפקיר את בעלי בריתו. הכיצד מפקירים האמריקאים נציגים כל כך נאמנים?! התשובה ברורה: וושינגטון נאמנה למשרתיה כל עוד תפקודם מועיל לארה"ב כי Business is Business!

ברור גם שמחמוד עבאס, ששיתף פעולה בנאמנות עם ארצות הברית וישראל, ואף טילפן למובארק כדי להביע סולידריות, ייכלל במהרה באותה קטגוריה של מנהיגים שתועלתם עברה מהעולם. בהזדמנות זו עלינו לחזור על אמת פשוטה: התקווה של ישראל לשרוד בעולם הערבי תלויה בשינוי של 90% בדרכה. לא עם האימפריאליזם נגד העמים הערבים, אלא עם העמים הערבים נגד האימפריאליזם.

היחס של מובארק ושלטונו לישראל והפקרת העניין הפלסטיני הינם עבור העם המצרי פגיעה גסה בגאווה הלאומית הערבית. היסטוריה של זעם ובושה מלווה את המצרים כתוצאה מ-30 שנות שיתוף פעולה של מנהיגיהם עם ישראל. הדאגה בפרוזדורי השלטון בישראל מן האפשרות שמצרים דמוקרטית לא תמשיך לשתף פעולה עם דיכוי העם הפלסטיני, היא דאגה מוצדקת ומבוססת. הכבוד הלאומי וביטויו הדמוקרטי במצרים החדשה לא ירשו למנהיגיה למלא את אותו התפקיד הבזוי שאותו מילאו מובארק וכנופייתו. המיליטריזם הישראלי חושב כמעט אך ורק במונחים אסטרטגיים כלומר, על הצורך בשמירת הסכם השלום. לשם שמירה על סעיפי הסכם השלום המצרי-ישראלי על מצרים לסרב למלא תפקיד מרכזי בקנוניה האמריקאית-ישראלית נגד העם הפלסטיני.

מעמד הפועלים עולה על הבמה

(הפיסקה הזאת נכתבה לפני שהתקבלו הידיעות על גל השביתות האדיר במצרים).

עוד נשמע ממעמד הפועלים המצרי. למרות כל הדיכוי, 28% מפועלי מצרים שייכים לאיגודים המקצועיים, רובם בסקטור הציבורי. פרופ' יואל ביינין, המוכר לרבים מקוראי האתר, צודק לחלוטין בקובעו שהאקטיביזם הפועלי הוא "התנועה החברתית הגדולה ביותר בעולם הערבי מאז מלחמת העולם השניה". לפי דיווח מעודכן שהתפרסם לפני שנה בדיוק, מאז 2004 היו יותר מ- 3,000 מאבקי פועלים במצרים. בדצמבר 2006 עברו על מצרים גלי השביתות הגדולים ביותר מאז 1946, ובמרכזם –  שביתות בתעשיית הטכסטיל בעיר מאהלה שבהן השתתפו 28 אלף  פועלים. צירוף זה של לאומיות כלל-ערבית ומיליטנטיות של מעמד הפועלים, יוצר תנאים המאפשרים את התפתחותו של המרד הספונטני הפוקד את מצרים.

המהפכה והצבא

בשמאל, ולא רק בו, אין אשליות לגבי המיתוס של צבא נייטרלי, ואין מה להתלהב מכך שהצבא החליט בינתיים שלא להתעמת עם המהפכה. לפני כמה שעות הצבא פירסם הודעה (מספר חמש) שנועדה להחזיר את משתתפי המהפכה לביתם ו"לנקות" את כיכר א-תחריר.  יש ידיעות על כך שהצבא עומד לאסור על שביתות. צבא אוהב יציבות, וברור לכול מה פירוש הדבר ולמה הכוונה.

הסיבות לירידת כוחו של השמאל במצרים לאורך השנים

יש מי שאומרים שהשמאל איבד את מירב השפעתו במצרים ובעולם הערבי כיוון שלא השכיל להתאים את מאבקו, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה היסטורית, לתנאים המסויימים.

אך לפני בדיקת ההערכה הזאת יש לתאר את מימדי הדיכוי במצרים נגד תנועת העבודה והשמאל בכללו, דיכוי שהוביל לירידה משמעותית בכוחו. בתקציב המצרי ל-2006 סעיף הביטחון הפנימי עמד על 1.5 מיליארד דולר; במצרים ישנם 1.5 מיליון שוטרים, כלומר שוטר אחד על כל 37 אנשים. הסיוע האמריקאי הנדיב הוא שמממן את המפלצת הזאת.

הסבר נוסף לירידת כוחו של השמאל במצרים מצוי בסברה שהאיגודים המקצועיים ויתרו על עצמאותם כאשר פנו לדאוג לאומה במקום למעמד, מהלך שהיה בבחינת טעות פטלית עבור מרקסיסטים רבים.

ישנה טענה כי הירידה בכוחו של השמאל נובעת מעליית כוחו של האסלאם הפוליטי. אך יש לראות בעליה זו תגובה המונית (לגיטימית באופן יחסי) לתנאים החברתיים שנוצרו בעקבות השתלטות הימין הרודני יחד עם התמיכה המסיבית של ברוני הנפט.

Share on Facebook