אלה היו 18 יום שבהם העולם עצר את נשימתו ועקב אחרי המהפכה במצרים. מצרים הפכה לציר העולם. היו רבים, ובמיוחד החכמים מכל – היסטוריונים ממסדיים, עיתונאים יודעי כל ודוברים בשם דעת הקהל, שחשבו שמהפכות יצאו מן האופנה, שהן כבר לא מתרחשות אלא בזכרונותיהם של רדיקלים זקנים המתקשים להיפרד מזיכרונות ילדותם. למרבה ההפתעה, גם כיום אירועים גדולים מכוננים במהפכות שלפעמים הן אלימות ולפעמים הן פחות אלימות. הסיבה הפשוטה לכך היא ששינויים יסודיים ואמיתיים לטובת העם מושגים (אם בכלל) רק אחרי מאבק עיקש, ולא הודות לרוחב ליבם של השליטים. המהפכה נשארת לרוב האמצעי היחיד לשינויים חברתיים אמיתיים. לכן, מיד כשפורצת מהפכה תגובת השלטון היא: שמירה על יציבות, שמשמעותה היא לחזור למצב הקודם מתוך רגיעה וזהירות, ולזרוק לציבור פירורים כלכליים וחברתיים מעטים ככל האפשר.

המהפכה המצרית היא מהפכה אמיתית הנישאת בידי המוני העם המצרי מכל שדרות הציבור, אך בעיקר על ידי הצעירים. לקראת סופה הצטרפו גם הפועלים ממפעלי הפלדה אשר שביתתם הנחיתה את המכה האחרונה על משטר מובארק.

במובנים רבים המהפכה המצרית מזכירה את המהפכה הצרפתית. סיסמת המהפכה הצרפתית הידועה – חופש, שוויון ואחווה – תואמת להפליא את שאיפות המהפכנים במצרים ובפרט הצעירים שבהם: מאבק נגד שלטון עריץ, החופש להיטיב את תנאי חייהם ואפילו האחווה הגדולה אשר נוצרה בין המהפכנים (קראו את עמירה הס המדווחת על כך מכיכר א–תחריר. השפעה נוספת של המהפכה הצרפתית ניכרת ביצירת לאומיות אינטגרטיבית מתקדמת אשר מניעה גם כיום את ההפגנות המלכדות את שדרות העם השונות: מוסלמים סונים ושיעים, קופטים ונוצרים אחרים – כולם למען המהפכה.

אך יש לזכור: מהפכות הן תנועות חברתיות שבהן מתגוששים מעמדות שונים עד לגיבושם החברתי החדש. תהליך הגיבוש אורך זמן לא קצר. המהפכה הצרפתית נמשכה לפחות ארבע שנים – מהפלת הבסטיליה ב–1789 עד לתפיסת קרקעות האריסטוקרטיה בידי האיכרים ב–1793.

גם המהפכה הרוסית עברה שני שלבים עיקריים: תחילה הוקמה ממשלת קרנסקי (1917) שהמשיכה את מלחמתן של בנות הברית המערביות. בשלב הבא נתפס השלטון בידי הבולשביקים שהפסיקו את המלחמה, ולאחר מכן פרצה מלחמת אזרחים שנתמכה על ידי ארה"ב ורוב מדינות אירופה שתמכו גם בפלישה צבאית לרוסיה.

בשני האירועים ההיסטוריים הללו הכוחות השמרניים ששלטו באירופה התנגדו בכל כוחם לשתי המהפכות. נגד המהפכה הצרפתית חברו כל בתי המלוכה באירופה, וכיום, בשם הסיסמה "חופש ודמוקרטיה" מנסים הכוחות השמרניים והניאו–קולוניאליסטיים לעצור את התפתחותה של המהפכה המצרית. מהפכה זו עברה עד כה רק את השלב הראשון, אבל הוא חשוב מעין כמוהו. העם גירש את הרודן מובארק והוכיח את נחישותו, וחשוב לא פחות מזה – במהלך המהפכה הוא למד להכיר את כוחו ולבטוח בעצמו.

האויב היא ארה"ב

האויב הגדול של המהפכה המצרית היא ארצות הברית. אני מניח שכאן ירימו כמה מקוראי את גבותיהם וישאלו, איך אפשר להאשים את ארצות הברית בשעה שהנשיא אובמה דרש עוד בשלב הראשון של המהפכה את התפטרותו של מובארק? תשובתי היא שצריך להבין סוף–סוף שאובמה הוא אדם לכל עת, או יותר נכון אדם לכל נאום. מי לא זוכר את כל נאומיו בענייני הסכסוך אצלנו? החל מדרישתו להפסיק מיידית את ההתנחלויות, עבור בדרישה להקפאתן למשך חודשיים תמורת ויתורים מפליגים מן הפלסטינים, וכלה בשתיקתו (בינתיים) ביחס להמשך הכיבוש יחד עם המשך אספקת נשק חדיש לישראל. כך גם נאומו בקהיר, שבו הבטיח לפתוח ביחסים חדשים עם העולם הערבי, היה אוסף של מילים ריקות ללא שינוי במדיניות האמריקאית. ב-18 הימים הראשונים למהפכה הצליח אובמה לזגזג בנאומיו בהתאם לאינטרס האמריקאי. תחילה הוא דרש את התפטרותו של מובארק, בהנחה שימיו ספורים וכך תשמור ארה"ב על יוקרתה במהלך המהפכה; אחר כך הוא הנמיך את עוצמת הדרישה הזאת. בימים הספורים שבהם היה נראה שהמהפכה נמצאת במשבר נשלח למצרים שגריר ארה"ב במצרים בתקופת הנשיאים רייגן ובוש האב, פראנק ויזנר, הידוע בתמיכתו במובארק. את תמיכתו הביע ויזנר בפומבי ובאי זהירות לפני שליחותו. אובמה הביע את ציפיית ממשלו למעבר שלטוני נטול זעזועים. יש להבין שאובמה אינו מבטא את עצמו אלא את המדיניות האמריקאית שמטרתה ברורה: להחליף כמה אנשי צמרת ולשמור על המשטר המצרי, תוך הגנה נואשת על הכוח האמריקאי באזור, והתנגדות לכל שינוי חברתי אמיתי. אין לזלזל בתמרוניה של ארצות הברית ואין לקבל את עצותיהם של החכמים בלילה אצלנו המסבירים לאמריקה שהיא לא מבינה את המזרח התיכון או את התרבות המצרית, כדברי מובארק. האמריקאים מבינים היטב שהעם המצרי שואף לשינויים חברתיים ופוליטיים אמיתיים, ובהם את הסתלקותם שלהם מארצם ומאזורנו. ארה"ב תשתמש אפוא בכל תרגילי ההסברה (למען הדמוקרטיה), ובעיקר בקשריה עם הצבא המצרי, כדי לא לתת למהפכה "לגלוש לכאוס", או במילים אחרות, כדי לא להגשים את חלומו של העם המצרי.

העמדת הפנים של ארה"ב כאילו היא בעד דמוקרטיה במצרים היא שקר והולכת שולל. שלושים שנה השליט מובארק במצרים שלטון רודני ושלילת זכויות אזרח תוך עוני ומחסור נוראים לעם. האם ארצות הברית לא ידעה על כך? האם היא נקפה אצבע לשינוי? עד אתמול היה מובארק ידיד נפשם. לבוא היום ולהציג את עצמו – כפי שעושה אובמה – כמגן על הדמוקרטיה, זו דמגוגיה נבובה לחלוטין. אפשר להבין את הכוחות השמרניים בכל העולם, ובראשם את ארצות אירופה, המוחאים כף לאובמה. אבל קשה להבין את אנשי השמאל בארץ ההולכים שולל אחרי הדמגוגיה הנשיאותית הזאת. לא נראה לי שההמונים בכיכר א–תחריר יפלו במלכודת הזאת. ניסיונו של עומר סולימן לנכס לעצמו את המהפכה נענה בזעם המתקוממים: "את המהפכה אנחנו חוללנו!"

השאלה הנכונה אשר נשאלת רק לעתים רחוקות במקומותינו היא מדוע ארצות הברית מתאמצת כל–כך לשמור לעצמה את מצרים, וכך גם ארצות העולם הנשלטות על ידה והתלויות בה (כולל ישראל והרשות הפלסטינית) ? האם מישהו יכול לעלות על דעתו ש-700 הבסיסים הצבאיים שארה"ב הקימה ברחבי העולם ותקציבה הצבאי הגדול מכל תקציבי שאר העולם כולו נועדו להגן על הדמוקרטיה או על זכויות אדם ? האם אמריקה, שתמכה ותומכת בכל הדיקטטורות שבתחום השפעתה, היא "מנהיגת העולם החופשי" ? התשובה פשוטה. ארה"ב היא האימפריה הגדולה בעולם, שמעצם מהותה שואפת להתפשטות, למקורות גלם (נפט למשל) ולרשת צבאית הפרוסה אפילו בארצות הנידחות ביותר.

מצרים נמצאת בתוכה של ההיערכות האימפריאלית הזו. היא אבן פינה במערך השליטה על המזרח התיכון הערבי, על אוצרותיו ועל נתיבי התחבורה המרכזיים. לכן היא זכתה במענק אמריקאי של כ-3 מיליארד דולר לשנה שהתחלקו בין הצבא ובין האליטה השלטת. "אימפריאליזם" היא מילה הנדחית אצלנו בשתי ידיים, אך יש לקוות שכשם שהסתגלו כאן למלה "מהפכה" כך יסתגלו גם למילה הזאת.

האם ישראל שואפת לדמוקרטיה במצרים ?

התשובה היא לא. דמוקרטיה במצרים היא הדבר האחרון שישראל שואפת לו, והאמת היא שהיא מפחדת ממנה יותר מכל. ואמנם, ישראל צריכה לחשוש ממצרים דמוקרטית שתהיה קשובה לרצון העם. שום משטר דמוקרטי במצרים לא יסכים להתנהגותה של ישראל במזרח התיכון כפי שעשה זאת הרודן מובארק. דמוקרטיה לא תוכל לקבל הסכם שלום, שהיה מקובל על מובארק, לפיו אין לפלסטינים זכויות. מצרים דמוקרטית לא תוכל להסכים להמשך הכיבוש, ואפילו לא להיותה של ישראל בסיס אמריקאי או שוטר הממונה על ידי ארה"ב במזרח התיכון. ישראל גם לא יכולה לצפות ששלטון דמוקרטי מצרי יעמוד מנגד לנוכח טבח נוסח "עופרת יצוקה", או שהיא תצטרף לסגר על עזה. זו הסיבה לכך שישראל הרשמית נבהלה כל כך ושלחה מיד עם תחילת ההתקוממות הוראה דחופה לכל שגריריה בעולם להסביר את החשיבות שבהמשך שלטונו של מובארק.

איש אינו יכול לחזות את המשך המהפכה, אך ברור שהמכשול המרכזי עלולה להיות ברית אמריקאית עם הצבא המצרי. אסור לשכוח שבהתקוממות המצרית היה זה הצבא שבלם את כיבוש השלטון בידי העם, כאשר חסם את אתרי השלטון בעיר בפני ההמון הזועם. גילויי הידידות שנראו בכיכר בין המתקוממים לחיילים מנעו, כנראה, שפך דם אך יחד עם זאת הצבא הוא זה ששם חיץ בין המפגינים למוסדות השלטון. בלעדיו ההמונים היו פורצים מזמן למוסדות השלטון, ובכללם בנייני הטלוויזיה, וכובשים את השלטון.

מתי אצלנו ?

אין צורך להכביר מילים על מצבה הקשה של אוכלוסיית ישראל, אך הדרך אל שינוי התודעה בישראל עדיין ארוכה. מתי, למשל, יבינו תושבי שדרות שהסכנה האורבת להם אינה טילי הגראד מעזה אלא מדיניותה התוקפנית של ישראל שמעוררת את שיגור הטילים ? מה שברור הוא, שהמהפכה המצרית הראתה לפתע שגם דברים שנתפסו כבלתי אפשריים עשויים להתרחש במציאות. האם גם שינויים מהפכניים אצלנו ?

Share on Facebook