את המאמר הזה כתבתי בחלקו בראשית הסתיו כאשר ביקרתי בכפר ליפתא יחד עם קבוצת חברים כשהיינו בדרכנו לירושלים למשמרת מחאה בשיח' ג'ראח. הקדמנו לצאת מתל-אביב כדי לבקר במה שהוכרז באמצע שנות השמונים כשמורת טבע, אבל עד תחילת פברואר 1948 היה זה כפר פלסטיני גדול שמספר תושביו, לפי נתוני המנדט הבריטי, היה 2720 נפש.

להשלמת המאמר חזרתי לליפתא בעקבות מאמרה של דפנה גולן שפורסם ב"הארץ" ב-22 בפברואר. את דפנה גולן קידמו שקדיות עת ביקרה בכפר ליפתא באלו הימים. אותנו קידמו כיכרות של חצבים ורקפות של ראשית הסתיו. במקום אחד אפילו התעקשו מספר לא קטן של כלניות אדמדמות לספר לנו: הנה אנחנו כאן נוכחות. לכבודנו רופדו כל הטרסות במשטח ירוק בעקבות הגשם הראשון. עץ הרימון משירו של יעקב אורלנד קפץ לעברנו מים המלח והחליט להתייצב במלוא הדרו בשביל היורד אל המסגד החרב ולשיר לנו מתוך מה שהיה פעם בוסתן את שירת חייו של המקום ששמו כפר ליפתא. עץ הרימון הזה התעקש להפיץ ריח משכר הגם שהטבע לא חנן את הרימון בריח.

כן, היה זה ריח משכר של כפר וטבע העומדים בקרוב להפוך למפלצות בטון שרק אנשים אמידים יוכלו ליהנות מהן ומשאריות של טבע מרהיב שישארו לנו. הבולדוזרים בשליחות ברוטאלית של הון חסר מעצורים ישאירו לנו פירורי נוף ממה שהיום הוא על פי חוק – שמורת טבע.

כן, בימים האלה מתחיל מינהל מקרקעי ישראל לשווק את מה שנשאר מאדמות הכפר ליפתא ליזמים פרטיים. כפר ששטחו הכולל עד 1948 היה 8743 דונם, מהם 7780 דונם בבעלות ערבית, 756 בבעלות מיהודית ו-207 דונם בבעלות ממשלתית.

כן, מינהל מקרקעי ישראל מתחיל לשווק את מה שנשאר מאדמות הכפר ליפתא ליזמים פרטיים. כפר, שכבר לפני למעלה מ-400 שנה, בשנת 1596, היתה בו אוכלוסיה של 396 נפש. כפר, שתושביו התקיימו מגידולי חיטה, שעורה, זיתים ועצי פרי. ב-1856 נבנה במקום בית יתומים נוצרי  שבמרוצת השנים הפך למוסד גדול עם מבנים לפנימיה שבה חיו מאות ילדים יתומים. למרות היותו נוצרי קלט המוסד גם מאות ילדים מוסלמים.

כן, מדובר בכבשת הרש האחרונה שנותרה לפליטה. מדובר בחמישים וחמישה מבנים נטושים פרומי גג. לאחר שעל חלק הארי של אדמות ליפתא נבנו כבר השכונות קריית בלעז, קריית צאנז, סנהדריה המורחבת, רמות אשכול, גבעת המבתר ורמת אלון. סמלי שלטון ישראליים נבנו על אדמותיהם של תושבי ליפתא שחלקם הגדול מתגורר כיום במזרח ירושלים. מדובר בבניין הכנסת ובבית המשפט העליון; למעשה כמעט בכל המבנים של קריית הממשלה.

כן, מדובר בכפר שהיו בו שני בתי ספר, מסגד, בית קברות מצדו השני של הוואדי, בית בד, מעיין שעד היום חרדים באים לטבול בו ובריכת מים גדולה בת מאות שנים שאותה כרו תושבי הכפר. היא שימשה את החקלאים להשקיית השדות. בעבודת נמלים ובחריצות רבה הם בנו כאן חקלאות טרסות לתפארת הכוללת בין היתר 1044 דונם עצי זית ועוד כאלף דונם בוסתנים שבהם נראים עד היום שרידי גפן, תאנה, רימון ועוד .

בימים אלה של מזרח תיכון שלהבותיו מחייבות אותנו לכרות אוזן למתרחש סביבנו, אני מציע לבנימין נתניהו לעשות מעשה שיהיה בו ניצוץ ראשון, גץ ראשון, של בשורה לחיים אחרים בירושלים. אני מבקש מבנימין נתניהו להיות קשוב לשתי משאלות: האחת צבועה בירוק והאחרת  בצבעים רכים של קירוב לבבות והסרת מחיצות בין עמים.

המשאלה הירוקה מתיחסת לליפתא כאל חוליה קטנה ואולי האחרונה בשרשרת הירוקה ההולכת ונכחדת מסביב לירושלים. חוליה ירוקה מרהיבה ביופיה עם חקלאות טרסות שהיא פנינת יופי בפני עצמה ותזכורת אחרונה לנוף ייחודי, לתרבות ייחודית ההולכים ונעלמים לנו. לא רחוק מליפתא כבר הוקרבו על מזבח הטירוף של תאוות בצע יותר מדי שכיות חמדה כדי להקים את מפלצת הולילנד. המשאלה הירוקה פונה אליך להטיל את מלוא סמכותך ולומר: עוצרים את חורבן כבשת הרש של הכפר ליפתא.

המשאלה השניה, כפי שכתבתי, צבועה בצבעים של קרוב לבבות אך היא משתלבת עם המשאלה הירוקה. למילוי המשאלה הזאת דרושה לנו החלטה של אדם אמיץ שיפנה כבר היום לתושבי כפר ליפתא, החיים ברובם בירושלים המזרחית, ויאפשר להם להקים מחדש את הריאה הירוקה. חמישים וחמישה הבתים שב-1948 צה"ל פוצץ את גגותיהם יוחזרו לבעליהם החוקיים ואתם יוחזרו הבוסתן וגני הירק, כרמי הגפנים והזיתים.

כמטחווי קשת מגשר המיתרים ניתן לעשות צעד ראשון של הבנה; הבנה המגלה פתיחות מצידנו לכאב ולאובדן של הפלסטינים; הבנה שתחזיר חמישים וחמש משפחות למעיין שבו השקו את עדריהם מים; לטרסות שזיעת דורות עיצבה בה חקלאות מפוארת וכיום הכל מוזנח וצועק: הצילו!

במקום לתת להון מטורף להפוך את המקום למפלצת בטון שמטילה ביצי זהב של כסף תיתן ממשלת ישראל את המקום למי שחיו בו במשך מאות שנים. ואם כבר ליפתא, אזי בואו נעצור באותה הזדמנות את הטירוף של שיח' ג'ארח בירושלים ואל-עראקיב בנגב.

Share on Facebook