ישנה בחורה בדואית שלומדת אתי באוניברסיטה. היא מתבלטת על רקע היותה הבדואית היחידה במחלקה שלי. בפעמים המעטות שנתקלתי בה בסיטואציה של שיחה, החלפתי אתה מילה או שתיים, אך לא שאלתי לשמה ולא ניסיתי להקשיב לה. איני זוכר אפילו מה אמרה לי, והיא נשארה בראשי כ"בדואית מהמחלקה". מעולם לא ניסיתי לחשוב עליה כמישהי שאוכל להימשך אליה או לתקשר אתה באמת. למעשה, אם אביט על העובדות כהוויתן, מעולם לא ראיתי בה אישה שווה לי.
כשעוברים לידי אנשים המדברים ביניהם ערבית בין כותלי האוניברסיטה אני מעיף לעברם מבט חושד. לרוב הם אינם מבחינים בי, ואני נוזף בעצמי על המבט ועל המשמעות שמאחוריו. "הם אנשים כמוך", אני מזכיר לעצמי. אבל המבט החושד מורם וננעץ בכל פעם מחדש. כשאני שומע ערבית, משהו בי נדרך, מתכונן, ללא שליטה מודעת. יתרה מכך, אותו הפחד מתרגם לכעס על כך ש"הם" מרשים לעצמם לחלוק אתי את אותו המוסד, על כך שהם מרשים לעצמם לחשוב שגם "הם" זכאים לחינוך שיוביל אותם לשערי החברה הגבוהה. בתוכי עולה צעקה מפני ש"הם" אינם יודעים את מקומם.
מדי פעם בפעם אני שומע בחדשות על תאונת דרכים שהתרחשה ליד יישוב ערבי. ההרוגים בתאונה מסוג זה הינם לרוב פלסטינים ישראלים. שכבה סמויה בתוכי נרגעת כשאני שומע את שמותיהם. הם אינם יהודים, הם אינם "משלנו", הם אינם "אני". עצם התרחשות התאונה בכביש שבו גם אני עובר מדי פעם אינו משנה דבר. אני נוזף בעצמי שוב: מה אתך? לאנשים שנהרגו ונפצעו שם יש אותם הרגשות כמו שלך, אותם הכאבים והפחדים, והם חוו אסון באותה עוצמה בדיוק שבה אתה היית חווה אותו. אבל השכבה הסמויה עונה בשקט ומתחת לפני השטח: לערבים אין רגשות כמו שלך.
בשנה שעברה לקחתי חלק בפרויקט פר"ח. זה פרויקט המאפשר לילדים שמתקשים בלימודים לקבל תמיכה שנתית מסטודנטים שאתם הם נפגשים פעמיים בשבוע למשך שעתיים. הילד שהתבקשתי ללוות היה ערבי. נוצר בינינו קשר חזק למדי כבר מן ההתחלה. היינו נפגשים בכל שבוע לאורך השנה, יושבים יחד על שיעורי הבית שלו ויוצאים לשחק עם חבריו. יום אחד, בעודנו בגן המשחקים, שמעתי את אחת האימהות של ילד ששיחק בקרבתו של הילד שאותו ליוויתי, מזהירה אותו שלא "ייגע בילד"; משמע, שמא "יתכלכך" ממגע עם ילד ערבי. הזדעזתי. לא אמרתי דבר, אבל זעמתי בתוכי. באיזה מן מקום אני חי, חשבתי, שבו אוסרים על ילדים לשחק זה עם זה לפני שהם מבינים דבר אודות גזענות? כמה מוקדם מתחילים להטמיע אותה בתוכם? להדגיש שיש הבדל בין יהודים לערבים, שאסור להם אפילו לגעת זה בזה?
כשאני נזכר בזעזוע ההוא שלי, עולה שוב אל פני השטח העימות התמידי שבו אני נמצא. האינסטינקט הראשוני שלי, הרפלקס המותנה שעולה וצף בי של פחד ואיום בפוגשי ערבי בשר ודם במקום על דפי העיתון או מבעד למסך הטלוויזיה. העין המתנשאת שאותה אני פוקח נמצאת עמוק בתוכי וכמעט שאינה ניתנת לריסון. ומנגד לכל זה, השכבה החושבת והמבקרת הזועקת ללא הפסקה שמשהו כאן מאוד לא בסדר, מאוד לא טבעי; שהמחשבה הראשונית שלי עצמי היא מעוותת מיסודה. יש לי תחושה שזועזעתי כל כך מדבריה של אותה אמא לא רק מפני שראיתי בהם חטא ופגיעה, אלא מפני שבסתר לבי הסכמתי אתה. הכאב העמוק באמת נובע מההבנה שבתוכי פנימה יושב אדם שמביע את הדעות שאותן אני מתעב למדי.
אך האשמה אינה בהכרח בי. בחברה שבה אני חי הדעות שהשמיעה אותה אמא הן בדרך זו או אחרת דעת הרוב. התחושות שעוברות בי בשומעי ערבית או בראותי את הבדואית שלומדת לצידי אינן תחושות טבעיות לי. הן הושרשו בי מבחוץ בכוח רב שלא ניתן לעמוד בו. כדי להבין באיזו חברה אנו חיים עלינו לשים לב עד כמה הרחיקו אותנו מהזכות הטבעית ביותר: זכותם של שני ילדים לשחק יחדיו ללא שום קשר למוצאם. כמה רקובה מבחינה מוסרית חייבת להיות עמדת המוצא של אותה אם שמזהירה את ילדה מפני משחק עם ילד אחר בלי שמצאה באותו ילד שום פגם מלבד היותו ערבי? כמה חזקים צריכים להלום הפטישים החברתיים, כדי שמישהו כמוני, שגדל עטוף בדעות "שמאלניות ונאורות" ותופס את עצמו כמי שדוגל בשוויון לבני אדם מעצם היותם בני אדם, יירתע בשומעו את השפה הערבית מדוברת לידו, או כשיראה שערבים לומדים לצידו?
למזלי, ניתנו לי הכלים להתמודד עם הריקבון הזה, האפשרות להתעמת עם עצמי ללא הפסקה; להעמיד את הגזענות אל מול המציאות ולראות איך היא נכשלת פעם אחר פעם. להבין שלא משנה כמה חזק הדחף הראשוני שלי לראות את השונה ממני כאויב, הוא אינו כזה. בפוגשי את הילד שנשלחתי לעזור לו, לתת לו את התמיכה שאני מסוגל לתת לו בלי להתחשב במוצאו – ערבי או יהודי – וללמוד לחבב אותו ולהתקרב אליו. התברכתי במשפחה קרובה ביקורתית שמעמידה את הפרות הקדושות של הישראליות בסימן שאלה תמידי, וביכולת לרכוש השכלה חיצונית למערכת החינוך הישראלית (שבחלקה נובעת מתוך מערכת החינוך עצמה, אך זה כבר נושא לדיון אחר). אך לא כולם בעלי מזל כשלי. למעשה, רוב רובם של האנשים החיים בחברה הישראלית אינם בעלי מזל כשלי.
הפטישים הולמים, ואין ביכולתם להגיב. הם סופגים את הפחד, את העיוות, ללא כל צורך להתעמת איתו: בשיעור, כשהמורה מתארת לפני הילדים את מבצעי פיגועי הטרור כ"חיות לא אנושיות"; בטלוויזיה, כשהמראיין מגרש את המרואיין הערבי מן האולפן; בצבא, כשהמ"כ מסביר איך כל ערבי שעולה לאוטובוס הוא מחבל; במלחמה, כשטייס מפגיז בניין מלא באנשים חפים מפשע ומפקדו מסביר שכששמע על מותם הרגיש "רק תזוזה קלה בכנף"; בחדשות של השעה 8 כשהכתב טורח לציין שההרוגים במקרה אלימות זה או אחר היו בני מיעוטים. אלו נקודות שאינן בהכרח גלויות וברורות ולא תמיד קל לאתר אותן. אך הן שם תמיד, בתוכנו, משתקפות מפיה ומלבה של החברה הישראלית ולרוב – מתחת לפני השטח.
החשד שלי הוא שכל האווירה הזו לא התפתחה ככה סתם במקרה.
כמו כן לדעתי אווירה זו אינה יכולה להיחשב כתוצא (צפוי או שאינו צפוי) של מצב בטחוני.
כנראה שאווירה זו היא אינה בגדר "תוצאה של…" אלא אווירה זו היא המטרה!
אם פישעה האחד של הציונות הוא כלפי הערבי הרי שפישעה הנוסף מופנה כלפי היהודי.
נכון עושה הכותב שהוא מזהה את ההכוונה האקטיבית אל מטרה זו.
מכאן עולה החשד שהציונות, הלכה למעשה, היא בעצם ברובה פיקציה ושבראש ובראשונה היא הונאת היהודי. כל המטרה שבשיבת העם היהודי ל"מולדתו" היא מלחמה. ושהוא, היהודי (הקורבן הנצחי) מופקד כעת להובילה. הציונות נימשלת אם כן לגזר טרי שנתלה במרחק 10 ס"מ מאפו של החמור בתחנת הקמח.
הגיע הזמן שהחמור יתעורר. הרי הגזר הזה כבר לא ממש טרי.
חנן,הסכמתי עם כל מילה. אכן הקרע מושרש אצל 2 הצדדים בעומק, כאילו הוא מועבר דרך חבל הטבור, אך לא הבנתי את כוונותיך באומרך-" בשיעור, כשהמורה מתארת לפני הילדים את מבצעי פיגועי הטרור כ"חיות לא אנושיות" ". אשמח אם תבאר את כוונותיך.
כמה מכבסת מילים במאמר אחד
אני ימני בדעות שלי ויש לי חברים ערבים זה לא סותר ואני דוחה גזענות
מי שמבצע פיגוע טרור על מנת להרוג אזרחים וילדים בכוונה תחילה הם יותר מחיות כמו הרצח של התינוקת בחברון שלהבת פס תינוקת בת שנה שצלף פלסטיני כיוון וירה בה כדור בראש זה אפילו חיה לא היתה עושה ואחר כך פרסמו כרוזים שמפארים את "הגיבור"
לגבי הגירוש של המרואיין הערבי מדברים על ח"כ ג'מאל זחאלקה שניסה להשוות בין ברק להימלר ורמז לדן מרגלית שהוא מהגר
טייס לא יכול להפגיז אלה להפציץ דבר שני אתה מדבר על חיסול סלאח שחאדה רב מרצחים שבחיסול
שלו נהרגו 13 אזרחים אבל כולנו יודעים שמלחמה זה לא דבר כירורגי חוץ מזה אחרי שנים של עבודה פורסמה חוות הדעת של הוועדה שחקרה את הנושא ובה נוקו השב"כ וצה"ל
ולגבי המ"כ אותנו היה מתדרך שצריך לישון הרבה לפני שיוצאים להפריד את הנשק ולנעול מאחורי מנעול חוץ מזה שהיתה תקופה מסויימת בתחילת שנות ה2000 שהפרופיל של המחבל המתאבד היה של ערבי מה לעשות זו המציאות שבה אנו חיים
מעניין אם האתר יעלה את התגובה הזו שהיא לפחות אובייקטיבית לעומת המאמר
שתי שאלות
1. מהיכן אתה מסיק שמה שעובר בראשך עובר אצל רב הישראלים?
2. האם יכול להיות חס וחלילה שלתחושותיך ומחשבותיך יש קשר למציאות של שנים של הסכסוך הזה או שאתה מתעקש שהם מנותקות מהמציאות?
כך בדיוק נהגו הלאומניאקים הפשיסטים בגרמניה במיעוט "היהודי המזוהם". האם נדבקנו מהנאצים או שהמצאנו מחדש את האפליה נגד המיעוט? זו רק שאלה למדענים, ולסוציולוגים. מה שצריך להיות ברור לכל ישראלי שאם אנו ה"יהודים" [דתיים וחילונים] עוד רוב בישראל, אנו מיעוט קטנטן בעולם הערבי שבקירבו אנו חיים.
ב"ה
גם הנאצים לא המציאו את זה. חשש ממיעוטים כבר קיים מאז שקמה האנושות. זה לא משהו אופייני ספציפית לישראל או לציונות.
בתור דוגמה מובהקת לזה יש את השחורים בארצות הברית. יש את הלבנים\שחורים בדרום אפריקה (כל אחד מהם שונא את השני). מה לגבי השנאה בין המוסלמים לנוצרים בימי הביניים? או האנטישמיות בימי הביניים?
אפשר גם ללכת עד יוון העתיקה ולזכור את האנטישמיות של אנטיוכוס, או אפילו בפרס את המן הרשע.
גם כשהיינו במצריים ופרעה העביד אותנו בפרך וציווה להשליץ את הבנים שלנו ליאור. גם שם כנראה הייתה שנאה דומה בין המצרים לבני ישראל.
אני בטוח שיש עוד המון דוגמאות לשנאת האחר בהיסטוריה, אלה רק המעט שאני חושב עליהן בשליפה.
תודה על הכנות. הגזענות היא נגיף שנמצא כמעט בכולנו, כל מי שגדל בישראל, והמאבק בה הוא מאבק קבוע של מודעות רציפה.
הפסקה האחרונה במאמר פשוט מיותרת.
"המורה" מציגה בצדק את מבצעי פיגועי הטרור כ"חיות לא אנושיות", מפני שזה מה שהם.
אין שום הגדרה אחרת לאדם שמחליט שמטרתו היא להרוג אזרחים.
לגבי גירוש מרואיין ערבי מהאולפן: אין שום אפשרות לטעון שח"כים ערבים אינם זוכים לזמן מסך ושדעותיהם מושתקות. עובדה היא שאחמד טיבי הוא אחד הח"כים הפופולאריים והמרואיינים ביותר.
להציג את סילוקו של כ"ח זחאלקה (ע"י דן מרגלית) כתופעה – זו דמגוגיה ותו לא.
מה גם שדבריו טרם סולק היו הסתה חמורה ביותר, וטוב שהושתק.
האמירה "בצבא, כשהמ"כ מסביר איך כל ערבי שעולה לאוטובוס הוא מחבל" היא סתמית ומיותרת.
אולי קיים מ"כ שכזה ביחידה מסויימת, אבל כמי שמשרת בסדיר ובמילואים יותר מ-20 שנה אני יכול להעיד שז'ארגון ושיח כזה ("כל ערבי הוא מחבל") אינו קיים בצבא.
לגבי הטייס המפגיז בניין "מלא באנשים חפים מפשע" – הבניין גם מלא בנוכחותו של רב מרצחים שהיה מטרת ההפצצה. אכן פרט שולי שנשכח מזכרונו של הכותב.
ומה עם חדשות שהשעה 8, שם הכתב טורח לציין שההרוגים במקרה אלימות זה או אחר היו בני מיעוטים?
ובכן, ישנם הרבה מקרים בהם זה פשוט לא נכון, ומלבד זאת ישנן תופעות כמו רצח על כבוד המשפחה בהם טוב מאוד שהכתב יציין זאת על מנת להוקיע את התופעה הקיימת רק במגזר הערבי.
לבסוף אין לי אלא להמליץ לחנן אביב לצפות בערוץ הטלוויזיה של בחמאס בעזה שם ההסתה גלויה ובוטה, סרטים מצויירים אנטישמים היישר למוחם של הילדים, הצגת מתאבדים ומחסלי אזרחים כגיבורים ועוד תופינים. מעניין מה יאמר חנן אביב על החברה החמאסית?
ב"ה
לשם שינוי מאמר שאני מסכים איתו (או לפחות עם רובו).
הבעיה היא שכמה מהתגובות מאשימות הכל על הציונות, כאילו שבמקומות אחרים בעולם אין שינאה דומה. כאילו שאין שחורים בארצות הברית ואין מוסלמים בצרפת. יש שם בדיוק את אותה גישה לאחר כמו זו שיש כאן, וזה לא קשור בכלל לציונות או לתקשורת הישראלית או לצה"ל.
בעצם זו אפילו לא שנאה, זו רק חוסר קרבה. אתה תחשוב את אותו הדבר גם אם תגיע לקניה, או שתייר מקניה יהיה במגע איתך. לגבי החדשות שאתה שומע שמדברות על אסונות שקורים לבני מיעוטים, אם היה מדובר בהודים או סינים התגובה שלך היתה צוננת בדיוק באותה מידה.
אני לא מנסה להגיד שזה בסדר שיש כזה חוסר קירבה בין ערבים ליהודים שגרים באותה מדינה, אני גם חושב שצריכה להיות יותר קירבה. אבל זה עדיין רחוק מלהיות שנאה, שנאה זה רק כשאתה שמח שקורים להם דברים רעים ולמצב הזה רוב הישראלים לא הגיעו. אם חו"ח תהיה רעידת אדמה בירדן או בסין עדיין תתייחס לזה כאל חדשות רעות, פשוט לא כחדשות רעות באותה מידה כמו אם חו"ח הייתה רעידת אדמה בישראל. אם תתרחש רעידת אדמה בעזה, יש את אלה שיראו בזה חדשות טובות (בגלל שהם שונאים את הפלסטינים בעזה) וגם אלה שיחשבו שאלה חדשות רעות זה עדיין יכאב להם פחות מאשר אם חו"ח תתרחש בתל-אביב רעידת אדמה (שהם לא שונאים את תושבי עזה, אבל גם לא מרגישים כלפיהם את אותה הקירבה שהם מרגישים כלפי תושבי תל-אביב).
ושוב, אני לא אומר שזה דבר טוב, אלא רק שזו לא שנאה.
דרך אגב, אני מכיר גם אנשים שיש להם את אותה תחושת חוסר קירבה כלפי חרדים. גם נתקלתי באנשים שאפילו שונאים מתנחלים. ערבים הם לא המיעוט היחידי שסובל מחוסר הקירבה הזה.