בשעה ששורות אלו נכתבות גורלו של שליט לוב מועמר קדאפי טרם הוכרע. בדומה למקרה של מובראק, מרבית המומחים, בעיקר אלה מטעם, טעו בהערכה. בעוד אצל מובארק ההערכה בראשית האירועים הייתה שמשטרו יציב ואין נשקפת לו סכנה, אצל קדאפי העריכו כי ימיו ספורים וגורלו נחרץ. ייתכן וכך יקרה לבסוף, אבל בינתיים האיש חי ובועט ולא משדר כניעה.

פוליטיקאי הימין בישראל, בשלטון ומחוצה לו, כמו גם שליחיהם בתקשורת, הרבו בהטפות מוסר למערב על צביעותו. לשיטתם, יש התגוללות על "ישראל הדמוקרטית" בגין הפרות של זכויות אדם, בעוד שליטי המערב עושים עסקים עם לוב של קדאפי, הטובח בעמו.

אין ספק כי יש הרבה צביעות בעולם, לא רק המערבי, בכל הקשור ליחסים עם מדינות בעלות שלטון רודני. מנהיגי ארה"ב, צרפת גרמניה ואנגליה, יכולים בשעה 10 לבקר קשות את הפרות זכויות האדם באיראן, ובשעה 12 לחבק את בני המשפחה המלכותית בסעודיה שהפרות זכויות האדם שם לא פחות חמורות.

מדינת ישראל משתלבת היטב במועדון הצבועים, והיא האחרונה שרשאית לבוא בטענות לאחרים. ישראל קיימה ומקיימת יחסי ידידות עם הגרועים במשטרי הדיכוי. ישראל ייצאה נשק למשטרים הפשיסטיים בארגנטינה ובצ'ילה שהונהגו על ידי דיקטטורות הגנרלים. כך היה גם עם רוצחי ההמונים, הגנרלים אידי אמין מאוגנדה וג'וזף מובוטו מקונגו. ישראל לא רק ייצאה אליהם נשק אלא גם אימנה את יחידות העילית של אותן דיקטטורות שתפקידן היה לשמר את השלטון המושחת והרצחני של הרודנים.

הגנרל שרון היה ידידו של הגנרל מובוטו. עם דרום אפריקה של האפרטהייד ניהלה ישראל יחסים אינטימיים עד כדי פיתוח נשק גרעיני. נשק ישראלי מעורב היום בסכסוכים רבים בעולם. ישראל היא מיצואני המוות הגדולים בעולם – כ-7 מיליארד דולר. קציני הצבא הישראלי נוסעים לבקר באושוויץ במסגרת משלחות רשמיות, ורבים מהם הופכים לאחר שחרורם לסוחרי מוות שמסייעים למשטרי עריצות. אין הפקת לקחים כי זכויות אדם אינה סחורה מבוקשת בישראל של היום.

קדאפי הוא ותיק הרודנים בעולם הערבי, שעלה לשלטון בהפיכה צבאית ב-1969. אבל יש באזור רודנות אחת לפחות, ותיקה ממנו, וזו הרודנות הישראלית על העם הפלסטיני שהתחילה שנתיים לפני ההפיכה של קדאפי. יש מספר מכנים משותפים לשתי הרודנויות. שתיהן נהנו מסיוע של מיליארדים מהעולם המערבי. ויש עוד סימני היכר משותפים, שקיימים תמיד ברודנויות, כמו מעצרים המוניים, חדרי עינויים, הרג אזרחים ועוד.

הפעם הקהילה הבינלאומית לא שתקה ופעלה. מועצת הביטחון החליטה על סנקציות נגד לוב. מועצת זכויות האדם של האו"ם השעתה את לוב. בית הדין הפלילי הבינלאומי החל בחקירות נגד קדאפי, בניו, מפקדי צבא ואחרים בחשד שבוצעו  פשעי מלחמה ורצח עם. ספינות חיל הים האמריקאי  נעות לעבר לוב וברית נאט"ו שוקלת להטיל על שמי לוב איסור טיסה. אילו היו אמצעים אלה מופעלים נגד הרודנות הישראלית, הכיבוש ומשטר האפרטהייד וכל מפעל ההתנחלויות הבלתי חוקי היו זה מכבר נחלת העבר.

מדוע זה לא קרה? בגלל הצביעות של המערב הפועל כולו לטובת ישראל.

מסקנות ידועות מראש

בחודש יולי 2002 בשעת חצות החרידה את עזה פצצה במשקל טון שהטיל חיל האוויר הישראלי על רובע מגורים צפוף. מטרת ההפצצה הייתה לחסל-להרוג-לרצוח (כל אחד יבחר את המינוח המתאים לו) את סלאח שחאדה שנמנה עם מפקדי הזרוע הצבאית של החמאס, ואשר ישראל ייחסה לו שורה של פעולות טרור ועל כן הוציאה עליו פסק דין מוות. בנוסף לשחאדה, אשתו ובתו נהרגו עוד 13 בני אדם, ונפצעו 150, חלקם הגדול ילדים ונשים. מה מרגיש טייס לאחר ששיחרר פצצה כזו שגרמה לטבח המוני? "מכה קלה בכנף המטוס" – על פי פיו מפיק המרגליות של מפקד חיל האוויר באותה עת, ולימים הרמטכ"ל, דן חלוץ.

תנועת "יש גבול" ראתה בהפצצה פשע מלחמה ותבעה להעמיד לדין כל מי שקשור לפעולה נפשעת זו. משלא נעשה דבר הגישה התנועה, בספטמבר 2003, עתירה לבג"ץ בתביעה לחקור ולהעמיד למשפט את כל הנוגעים באישור וביצוע הפעולה מהדרג המדיני והצבאי.

לבית המשפט העליון יש נוהג מגונה לפיו כל אימת שמוגשת עתירה הקשורה לפשעי מלחמה של ישראל, היא מתוייקת במגירה נידחת במטרה לייבשה. אולי הכלב ימות, אולי הפריץ. (לפי הסיפור על יהודי שהבטיח לפריץ ללמד את כלבו לשיר, ודחה זאת שוב ושוב בתקווה או שהפריץ ימות או הכלב וכך יהיה פטור מקיום ההבטחה).

הכלב לא מת, גם לא הפריץ, ובחלוף 4 שנים ב- 2007 דחו השופטים את העתירה ובמקביל הציעו למדינה להקים ועדת בדיקה שתחקור את הנושא. הוועדה שהוקמה הורכבה מאנשי הממסד הביטחוני משפטי, שלושה "לשעברים" – שופטת בית המשפט העליון (טובה שטרסברג כהן), גנרל מהצבא (יצחק איתן) ובכיר בשב"כ (יצחק דר), בקיצור, נתנו לחתול לשמור על השמנת.

בחלוף עוד 4 שנים, הגישה הוועדה בימים אלו את מסקנותיה לראש הממשלה, ואיזו "הפתעה": אין אשמים. עשרות הרוגים ופצועים, בהם ילדים רבים, חפים מכל פשע, ואיש אינו נושא באחריות. הוועדה אימצה את השפה הצבאית המכובסת ומכנה את הקורבנות החפים מפשע "בלתי מעורבים". התינוק בן השנה שנהרג הוא בגדר "בלתי מעורב".

הוועדה קובעת שהפעולה הייתה מוצדקת, והתוצאה "לא צפויה", בגלל "מחסור במודיעין". במלים אחרות הוועדה מוציאה את השב"כ, המודיעין הצבאי וחיל האוויר כחבורה של אידיוטים ומטומטמים, בעלי מנת משכל למטה מגבולית, שלא צפו שבאזור מאוכלס בצפיפות, פצצה במשקל טון תגרום לנפגעים רבים מקרב האוכלוסייה האזרחית. לא זו אף זאת: הוועדה  קובעת שמתכנני הפעולה היו רגישים לחיי אדם. לקוח ישירות מ-1984 של הסופר ג'ורג' אורוול.

פתאום מותר להחרים

המעצב הראשי של בית האופנה "דיור" ג'ון גליאנו נתפש בהתבטאויות גזעניות ואנטישמיות, בהיותו כנראה במצב של גילופין כשישב על הבר בבית קפה  פריזאי. לא מעט ביוב נשפך מפיו, ובין השאר אמר שהוא אוהב את היטלר. גליאנו הוא דמות על בעולם האופנה, המלביש רבות מנשות האצולה והפיננסים בעולם.

מאחר וההתבטאות גם צולמה, היא עברה כסופת טורנדו מקצה העולם ועד קצהו. לא יצאה שעה מהאירוע, ויהודים מישראל מהעולם, רמי דרג ופשוטי עם, יצאו בהצהרות להחרים את בית האופנה "דיור". להחרים? והרי כל יום אנו שומעים מישראל את העמדה שאסור להחרים, שחרם אינו פיתרון, ופתאום מותר?

לא רק מותר, לפעמים גם צריך. מתברר שהאיומים בדבר חרם על בית האופנה הידוע, היו יעילים מאוד, וכעבור יום או יומיים נוספים הודיע מנכ"ל בית האופנה כי גליאנו מפוטר. חד וחלק. הלקח ברור, גזענים וגזענות יש להחרים. ומה שנכון לבית "דיור" נכון גם למדינת ישראל הגזענית. חרם מקיף על ישראל יביא לתוצאות רצויות כמעט באותה מהירות כפי שקרה במקרה של "דיור".

זעם גזעני

מתנחלים החליטו השבוע על "יום הזעם". למה? כי משטרת השטחים הכבושים הרסה שני מבנים באחד המאחזים, שמינהל הכיבוש הגדיר כבלתי חוקיים, ועל כך שהמשטרה הפעילה נגדם, לטענתם, כדורי פלסטיק, (המשטרה טוענת שמדובר היה בכדורי צבע). לדברי המתנחלים, אסור לירות על יהודים. על ערבים כמובן מותר. כאשר הגיבורים האלה זועמים הם מוציאים את חמתם על פלסטינים, שורפים בתים, מכוניות, מנפצים כל רכוש פלסטיני הנקרה על דרכם, ולעתים אף רוצחים והורגים בני אדם, על פי השיטה הגזענית המוכרת, להכות בחלש וחסר ההגנה. צבא הכיבוש שכח זה מכבר כי על פי החוק הבינלאומי עליו להגן על האוכלוסייה הכבושה.

זעם המתנחלים לא צריך להטעות. ממשלת נתניהו לא הפכה פתאום לאויבת ההתנחלויות. פעולה זו נועדה לרצות את האמריקאים בשיטת "הכאילו" – הרסו שני מבנים במאחז אחד אבל ממשיכים לבנות מאות בתים בהתנחלויות "חוקיות". שהרי ישראל יצרה בועה בסוגיית החוקיות, מנותקת מהחוק הבינלאומי ומאמנות זכויות אדם. החלוקה בין התנחלויות חוקיות ובלתי חוקיות, היא המצאה מבית היוצר של הגזענות הישראלית. אין חיה כזו כמו התנחלות חוקית. כל ההתנחלויות הן בלתי חוקיות מכוח האיסור המעוגן באמנות בינלאומיות להעביר את אוכלוסיית העם הכובש לשטח הנכבש. כולן שותפות לגזל האדמות הפלסטיניות ולמשטר האפרטהייד השורר בשטחים הכבושים.

העיתונאי בן דרור ימיני, בעל טור ביומון "מעריב", מנהל בעיתונו מדי שבוע, מסע הסתה מקארתיסטי נגד אישי שמאל וארגוני זכויות אדם שמסווגים על ידו כאנטי-ציונים – המקבילה הישראלית לאנטי-אמריקאיות של הסנטור ג'וזף מקארתי הזכור לשמצה משנות ה-50 של המאה הקודמת. כל חטאם של אנשי השמאל וזכויות האדם, הוא התנגדות תקיפה, עקבית לא מגומגמת, לפשעי ועוולות הכיבוש.

בן דרור ימיני עושה אבחנה בין נוער הגבעות, אותו הוא מכנה ג'יהאד יהודי, לבין הרוב המכריע של מאות אלפי המתנחלים, שהם לשיטתו אזרחים הגונים, "לא גזלנים ולא גזענים" כהגדרתו.  מתנחלי עפרה, למשל, התנחלות ותיקה של מתנחלים מבוססים שכל אחד מהם גר בוילה משלו, הבנויה בחלקה על קרקעות פרטיות של פלסטינים, הם לפי בן דרור ימיני לא ג'יהאדיסטים אלא אנשים הגונים, לא גזענים ולא גזלנים.

כפי שהממשל הצבאי יצר את הפיקציה של התנחלויות חוקיות ובלתי חוקיות, כך בן דרור ימיני ממשיך את אותו קו ומחלק את המתנחלים בין הגונים ללא הגונים, גזענים ללא גזענים. אלא שאין מתנחלים הגונים ואין מתנחלים שאינם גזענים. מכוח מגוריהם בשטחים הכבושים הם שותפים למעשה לא הגון וגזעני, גם אם בחייהם הפרטיים הם שומעים מוסיקה קלאסית, שומרים על חוקי התנועה ולא מכים את ילדיהם.

מפעל ההתנחלויות הוא ביטוי לג'יהאד היהודי, ונערי הגבעות הפרועים והאלימים הם הבנים החוקיים של ראשוני המתנחלים שהיום יושבים על משמני ההתנחלויות המבוססות. אני מתעכב על בן דרור ימיני כי הוא כותב בעיתון בעל תפוצה גבוהה ומבטא במדויק את שיבוש הנורמות  שהתרחש בישראל מאז החל הכיבוש ב-1967.

מכאן אין להבין כי לפני יוני 1967 הכל היה נחמד, נעים, מוסרי וחסר בעיות, אבל הכיבוש מסמל קפיצת מדרגה בממלכת הרוע.

Share on Facebook