המו"מ הנערך בין האוצר לבין איגוד העובדים הסוציאליים, בטרם פרצה השביתה ביום א' האחרון ובמשך כל הימים האחרונים, הגיע למבוי סתום, זאת, כל העת שנציגי העובדים דורשים "צו הרחבה" להסכם הקיבוצי לכלל עמיתיהם. במילים אחרות: הם דורשים להחיל את ההסכם הקיבוצי לא רק על העובדים הסוציאליים בשירות הציבורי, אלא גם לעמיתיהם בשירותי הרווחה שבמגזר השלישי ובשירותי הרווחה המופרטים.
מספרם של המועסקים בעמותות ובחברות עסקיות הפועלות בתחום הרווחה מוערך ביותר משליש (כששת אלפים) מכלל העובדים הסוציאליים. מספרם המדוייק אינו ידוע כיוון שרובם אינם מאורגנים במסגרת איגוד העובדים הסוציאליים. חלקם עובדים בשירותי הרווחה שהופרטו ומועסקים ישירות על ידי עמותות וחברות עסקיות, וחלקם עובדים ברשויות המדינה או ברשויות המקומיות, אך מועסקים באופן עקיף על ידי עמותות המתפקדות כחברות כוח אדם לכל דבר ועניין. בסקר שנערך בקרב בוגרי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן- גוריון על ידי ד"ר רוני קאופמן נמצא ששלושה רבעים (75%) מן המשיבים מצאו תעסוקה בעמותות ובחברות עסקיות.
סקר קודם שנערך בקרב עובדים סוציאליים המועסקים בעמותות מצא ש- 38% מעובדי העמותות לא קיבלו קרן השתלמות, 37% לא קבלו ימי הבראה, 58% לא קיבלו ימי השתלמות. בנוסף, רובם לא מקבלים זכויות המוגדרות בהסכם הקיבוצי של העובדים הסוציאליים כמו ימי השתלמות (70%), שעות לצורך למודים (69%) מסלול נמרץ (59%) וחברות בארגון מקצועי (81%). רוב המשיבים עובדים במקומות עבודה קטנים )79%) ואינם זוכים להגנת ועד עובדים. רק מחציתם חברים באיגוד העובדים הסוציאליים. בראיונות שנערכו דיווחו רבים מהעובדים על כך שהם חוששים לסנגר על עצמם פן יפוטרו לאלתר.
כך לדוגמא תיארה את מצבה עובדת סוציאלית המועסקת בהעסקה עקיפה על ידי עמותת כוח אדם : "נכנסתי לעבודה עם קולגות שמקבלים שכר ותנאים הרבה יותר גבוהים ועושים את אותה עבודה כשלי… הסכם השכר של העו"סים אינו רלוונטי עבורי. לא קופות גמל, ללא ימי הבראה, מחצית מימי החופשה שמקבלים הקולגות שלי. לא קיבלתי הטבות שקיבלו עמיתי שיושבים איתי באותו המשרד. מלווה אותי הרגשה של בדידות, חוסר כתובת, חוסר וודאות, אין לי גב! חוסר הקביעות לא נותן להתמקצע, להכיר כראוי את הפונים". כך, שאין זה מקרה שבאחת הכרזות שנשאו העובדים הסוציאליים בהפגנות שנערכו מאז תחילת השביתה נכתב "אנו עבדים סוציאליים". עובדים סוציאליים אלה מוגדרים כ"מופרטים ושקופים".
לדעת הד"ר קאופמן "שני תהליכים מקבילים הובילו לצמיחתה של בעיית 'המופרטים והשקופים' – צימצום והקפאת תקנים ברשויות והפרטת מרבית שרותי הרווחה. באמצע שנות השמונים התחיל תהליך של צמצום והקפאת תקנים ברשויות המדינה וברשויות המקומיות שנועד לצמצם את מספר עובדי הצבור. ממשלות ישראל העדיפו לספק שירותים באמצעות העברת תקציבים ל'פרויקטים'. פרויקטים אלו יצרו חלופה להגדלת התקנים לעו"סים ברשויות הארציות והמקומיות. עובדים סוציאליים הפכו מעובדי מדינה או עירייה לעובדי קבלן המועסקים בצורה עקיפה באמצעות עמותות הפועלות כחברות כוח אדם לכל דבר. כך לדוגמא, מאות עובדים במשרד הרווחה וכ-30% מהעובדים הסוציאליים בעיריית באר שבע מועסקים באופן עקיף על ידי עמותות.
במקביל להעסקה עקיפה של עובדים סוציאליים ברשויות התחילה מהפכת ההפרטה החלקית של מרבית שרותי הרווחה של המדינה והרשויות המקומיות. מהפכה זו תפסה תאוצה בשנות ה-2000. ההפרטה הובילה לשינוי דרמטי בדפוסי ההעסקה של עובדים סוציאליים רבים שהפכו למועסקים על ידי עמותות וחברות עסקיות על כל המשתמע מכך.
להתפתחות התופעה תרמו שני חוקים עיקריים שחוקקו בשנות התשעים של המאה שעברה. הראשון, חוק חובת המכרזים (שחוקק ב-1992 ונכנס לתוקף ב-1994). החוק עודד הפרטת שירותים והוביל במהלך הזמן לתחרות בין העמותות והחברות למתן הצעות זולות שיאפשרו זכייה במכרזים. ההצעות הזולות הובילו לפגיעה ושחיקה מתמדת בתנאי השכר של העובדים. השני, חוק העסקת עובדים ע"י קבלני כ"א, 1996, שאיפשר העסקה עקיפה בתנאים ירודים ועקיפת חוקי עבודה וההסכמים הקיבוציים.
הניסיון המצטבר בארץ ובעולם מצביע על כך שהפרטת שירותים חברתיים פוגעת בזכויות עובדיהם, בכוחם להתאגד כדי לקדם את זכויותיהם ובאיכות השירות הניתן. כיצד קרה שהתהליך הדרמטי ששינה את פני העבודה הסוציאלית בישראל לא עמד לדיון מקצועי וציבורי ראוי? בכל מקרה, ועד תחילת השבוע עת פרצה השביתה, העובדים המופרטים והפונים אל השירותים שהופרטו הפכו לשקופים וקולם לא נשמע.
