סיפור מאת אבשלום קווה /
לבסיס הטירונים נווה פלטפוס נקלע יום אחד בחור לעניין, קלמן דוניצה שמו. עם כניסתו לבסיס דרש ממפקדיו לעלות על בגדי עבודה ולצאת לשדות האימונים. הללו לא הסתירו את קורת רוחם ודרשו ממנו להזדיין בסבלנות. חבריו לאוהל התייחסו אליו ברצינות רבה וכינוהו רב-אלוף טרשניקוב.
נווה פלטפוס דמה לכל מחנה צבאי: גדרות, אוהלים, אקליפטוסים מסוידים עד צוואר, סמלי משמעת וחסידים שוטים של פקודות מטכ"ל. ואף כי היציאה אל מעבר לגדר הבסיס נראתה רחוקה, טרשניקוב היה בעננים; הכול סביבו דפק כמו שצריך.
אולם אט-אט נערמו סתירות בינו לבין סובביו, בעיקר סביב הפרוש למונח אויב. לאחר שבועות של הכנות הגיע רגע האמת: מטווח הירי הראשון. הכול ששו אלי הדק להוציא את הטירון רב-אלוף טרשניקוב. הוא סרב לירות לעבר מטרת דמות עד אשר יוצגו בפניו הוכחות חותכות כי היא אכן ראויה למקבץ המיוחל, לכדור בלב. "מאיפה אני אביא לדפר הזה הוכחות חותכות?" הזדעק מפקד הפלוגה. "אז מה אתה רוצה שנעשה?" שאל סמל המחלקה, "אי אפשר להכריח אותו לירות."
לאחר שנמלך בדעתו, התקרב הסמל אל הטירון וניסה, ללא הצלחה, לדבר אל ליבו. מפקד הפלוגה המתין דקותיים לפני שאיבד את עשתונותיו, ואז דחק הצידה בפראות את הסמל המתווך והתנפל על דוניצה בקולי קולות: "טירון מושתן שכמוך, אנחנו יכולים להפוך כל מטרה לאויב. תגיד לנו מה ואנחנו נסדר את האיך. אתה רוצה רוכל מהעיירה המזכיר את אבא שלך? יש!" "כן, כן," צעקו החיילים מסביב, "פורים, פורים." "אתה רוצה שוטר, מורה לחשבון, זונה שדפקה אותך וברחה עם הכסף או אולי ערבוש מרוח בחרא. תגיד, רק תגיד מה!"
הטירון המושפל לא זע. מפקד הפלוגה החל קורע לאיטו את מטרת הדמות העשויה קרטון. דמעות ניקוו בעיני דוניצה המבועת והעקוד למקומו. עוד רגע קט והוא יזנק לעבר שברי המטרה, יאספם אחד-אחד, יאמצם לחזהו וימתין לבעיטה באחוריו שלא תאחר להגיע מרגלו השעירה של מפקד הפלוגה.
*הסיפור מופיע במוזיקה לסרטים, קובץ הסיפורים החדש של אבשלום קווה, שראה אור בספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

כרגיל אצל אבשלום קווה, מעט מאד תוכן ספרותי, והרבה מאד פוליטיקלי קורקט דביק ברוטב אנטי-מיליטריזם. הפעם אין כל כך הרבה גידופים ישירים כלפי הישות הציונית, אבל ככל הנראה זה יתוקן במהדורות הבאות.
מברך את אבשלום קווה על קובץ הסיפורים החדש.
לאיתן קלינסקי -תודה לך, לשיריך ולרשימותיך.
ב"ה
יש כמה דברים שלא הבנתי:
1) מה ההבדל בין לירות על קרטון לבין לתחוך עגבניה? כמו שאפשר לירות למוות ככה אפשר גם לדקור למוות. מי ש: "סרב לירות לעבר מטרת דמות עד אשר יוצגו בפניו הוכחות חותכות כי היא אכן ראויה למקבץ המיוחל, לכדור בלב." צריך ללכת לקב"ן בדיוק כמו מי ש: "סרב לחתוך את העגבניה לסלט עד אשר יוצגו בפניו הוכחות חותכות כי היא אכן ראויה לחיתוך המיוחל, לסכין בלב." שני המשפטים נשמעים הגיוניים בערך באותה המידה.
2) במטווח יש מלא חיילים בו זמנית, מי ישים לב אם אחד מהם לא יירה?
3) ממתי מפקדים בטירונות טורחים לדבר ולשכנע? אם הוא לא עושה מה שהמפקד אומר לו אז זה יתחיל משעות ביציאה, ימשיך בלסגור שבת, ואם החייל עדיין יסרב פקודה אז בסוף הוא ייכנס לכלא בגלל זה.
מה גורם לך לחשוב שהסיפור אמור להיות ריאליסטי?
מדובר בפנטזיה ותו לא. יש להניח שהכותב גם לא נכח פעמים רבות בסיטואציה של מטווח.
הי אבשלום מזל טוב על הספר החדש. גיליתי היום ב"הארץ".
אין לי את הטלפון שלך צלצל אלי 0523993873
חבר מאז….המילואים הקשים
בעברית כהלכתה יש לומר "דקתיים" ולא "דקותיים". כמו בערבית, ההכפלה נעשית על בסיס המלה ביחיד, לא בריבוי.
חבל ש"הסופר" קווה ו"עורכיו" בהוצאה לאור אינם שולטים בשפתם.
נכון שבעברית המילה היא דַּקָּתַיִם. אך בסיפור הווי אין זו שגיאה להשתמש במילה דקותים , המספר מדבר בלשון הגיבורים של היצירה , בלשונם של המשרתים במילואים .
כמובן. לעילגים תמיד יימצאו הסברים ותירוצים לשיבושי לשון.
"מה אני יגיד לכם, כשאני הייתי יושנת באה לי דודה שושנה בחלום ואמרה שאני ירשום מה היא אומרת – היא שמה שלוש עשרה שקל על ליברמן מנצח את הבחירות."
מה רע? חמש שגיאות גסות בסך-הכל, בנוסף לתחביר מזעזע, אבל זה "אוטנטי", לא? (בייחוד הקטעהמבהיל על ניצחון הפשיסט ליברמן בבחירות.)
גם "נמלך בדעתו" (באותו משפט עצמו) הוא "לשון הגיבורים של היצירה, בלשונם של המשרתים במילואים"? איך אמרו חז"לינו? אתמהההההההההההה!