לסערה הפוליטית באזורנו יש גם ממד חברתי חד-משמעי, בעיקר בזכות ההתגייסות של המעמד הבינוני המשכיל נגד עיוותי המשטרים, וגם נגד קבלת התכתיב האמריקאי, שפירושו השתתת הכלכלה על אדנים ניאו-ליברליים בהתאם להנחיות הבנק הלאומי וקרן המטבע הבינלאומית. צריך גם להעריך בסיפוק גדול את השינוי הקטן, אבל המשמעותי, בדעת הקהל כאן.

בשבועות הראשונים הגיבו רבים בדרך הפרימיטיבית השגורה, מבית מדרשו של אהוד יערי, והתבוננו על האירועים מבעד למשקפיים מזרחניים-ביטחוניסטיים; אבל במהלך הזמן היו שהשתכנעו מהכּנוּת של המפגינים בארצות שכנות והזדהו עם זעקתם למען חופש, דמוקרטיה, חרות משעבוד זר וצדק חברתי. פעילים חברתיים ניסו להפיק לקחים מהמחאה בארצות ערב, וכיוון שהאתוס החברתי הנוכחי מייחס חשיבות עליונה להצלחות היו גם ישראלים שהתרשמו מסילוקו של שליט כמו חוסני מובארק, שהצטייר במשך שנים ארוכות ככל-יכול במצרים. גם התערערות מעמדו של מועמר קאדפי, ששולט בלוב משנת 1969, הרשימה אותנו. מפגיני חופש ושוויון הסתכנו בעמידה מול כוחות עדיפים ומצוידים היטב, והישראלים לא יכלו להתעלם מגדולתם כבני אדם.

עם זאת, כולנו מודעים לעובדה שהתודעה הקולקטיבית שלנו שטופה בדעותיהם של אנשי ימין ומרכז לאומני, ושאין בזירה הפוליטית הישראלית כוחות שתומכים במאבקי חופש של עמים נגד הדיקטטורה של ההון הבינלאומי ושחסרה כאן מסורת של סולידריות ואינטרנציונליזם. גם מצד חברים אני שומע לעתים קולות שמטיפים למאבק כלכלי-חברתי "טהור", כלומר מנותק מהקשריו האזוריים והבינלאומיים. זוהי בדיחה גרועה בעיניי, וגם מגלמת התפיסה הזו, שלי יחימוביץ', איננה גיבורת חלומותיי. כל המאבקים החברתיים בעולם מתנהלים בצל הגלובליזציה והאנשים שמרוויחים ממנה, שלעתים גם מחרחרים מלחמות (כמו בעיראק) כדי להפיק מהן הון עתק עבורם ועבור בני חוגם. מי שתומך בהגמוניה האמריקאית בעולם מתנגד שלא בטובתו לכל שיפור חברתי, שסותר מעצם טבעו את המדיניות המוכתבת מוושינגטון. שמאל פרו-אמריקאי הוא המצאה ישראלית שאין לה קונים בעולם. מי שהולך בדרך הזו מסיים את דרכו כמו טוני בלייר, שהכשיר את התאצ'ריזם בבריטניה.

היו קולות בשמאל וגם בקרב הפעילים המזרחים, שקראו למאבק חברתי מסוג חדש בישראל, שיצית את הרחבות והכיכרות בערים הגדולות ויסחוף גם את השכונות ועיירות הפיתוח. עד מהרה נחלו הפעילים אכזבה רבתי. המשבר הכלכלי בעולם טרם פגע אנושות בישראל, ובהעדר כעס ממשי קשה מאוד לנהל מאבק עקבי, שלא לדבר על כוחני, ברחוב הישראלי. הכלכלה הישראלית מוּפרטת, העובדים איבדו את עוצמתם, ההסתדרות נחלשה ורק מספר קטן של ועדי עובדים מסוגלים לנהל מאבק מוצלח, מבלי שהישגיו האמיתיים או המדומים יקרינו על המשק הישראלי כולו. מי שחולם על מִתרסים, על בורגנות מבוהלת שתוותר על עוצמתה הכלכלית מחמת זעם הציבור ועל סילוקם של הניאו-ליברלים בנימין נתניהו ויובל שטייניץ לטובת שלטון חדש בראשות יחימוביץ', עמיר פרץ וזהבה גלאון (מגוּבּים בלגיונות של השמאל הנציונליסטי בראשות אלדד יניב), הוא פשוט שוגה בהזיות. רוב המשברים השלטוניים בארץ פרצו על רקע ביטחוני או בשל מאבקים בין דתיים לחילונים. מערכות בחירות על רקע של "מושחתים נמאסתם" גרמו רק להחלפת ממשלה מרכז-לאומנית אחת בממשלה מרכז-לאומנית אחרת. המצע והעקרונות, שליוו את הממשלות כולן, היו בנויים על אדנים מסורתיים, שלא השתנו מאז 1967: התמקחות קשוחה על השטחים הכבושים בגדה ובגולן, תמיכה מוחלטת במדיניות החוץ האמריקאית בכל מקום בעולם, ניהול זהיר של חילוקי הדעות עם וושינגטון בנושא הכיבוש, וצעדים ניאו-ליברליים שמרניים במיוחד בזירה החברתית-כלכלית.

המדיניות הכלכלית חברתית בישראל מושתתת על שכר נמוך, בעיקר במגזר הציבורי, על ריסון התארגנות העובדים, על הסתה נגד השכירים, על מיסוי נמוך להון ועל העברת נכסי המדינה לידיים פרטיות, בעיקר זרות או בשותפות עם זרים. התמיכה בהפרטות על חשבון הציבור ובעיקר על חשבון השכירים היתה משותפת לרוב המפלגות ואפילו יוסי ביילין "השמאלי", שעמד בראש מרצ, תמך בהן בהתלהבות. בהדרגה קעקעה המדינה, אחרי שמיסדה את שיתוף הפעולה ההדוק בין בעלי ההון הגדול לבין השלטון באמצעות משרד האוצר, את הבסיס הארגוני והפוליטי של מעמד השכירים, הצליחה במדיניות "הפרד ומשול" בין מקבלי המשכורות הגבוהות לבין הרוב הזוכה  לשכר עלוב, וכך ניצחה בהתנהלות שלה נגד מאבקי העובדים.

ההסתדרות הסתפקה בדרך כלל בהישגים צנועים שלא שינו את המגמה הניאו-ליברלית ולא את הבסיס המעמדי שעליו מתנהלת הכלכלה. האידיאולוגיה של נחמיה שטרסלר מ"הארץ", שמצליח לטשטש את כל הדרישות הצודקות של העובדים ולהאשים אפילו את הסוציאל-דמוקרטים המתונים בפופוליזם או במרקסיזם, נוחלת הצלחות רבות. אם יו"ר ההסתדרות עופר עיני נוסע לו לארצות הברית ומפקיר את העובדים הסוציאליים השובתים, הוא משדר בכך את אדישותו לגורלם. בצעד שלו מגולמת גם משמעות סמלית: עסקן התומך בסדר הכלכלי-חברתי הקיים ורק עומד על שיפורים קוסמטיים ידועים, לא יכול להנהיג מהפכה חברתית ואפילו לא שביתה או מחאה ראויות לשמן.

למרבה המזל יש בציבור אהדה מסוימת כלפי העובדים והעובדות הסוציאליים, שמטפלים כמדווח במאות אלפי בני אדם, כולל קשישים וילדים. יש לצפות במהלך השביתה לסיפורי צבע רבים ומרגשים על אסירים שנשארו לתקופה נוספת בכלא, על ילדים שלא חולצו מהורים מכים, על קשישים שהוזנחו, על חולי נפש שלא טוּפלו. אסור לזלזל בדיווחים האלה וגם לא בכותביהם. יש לתקשורת השפעה, והסבל שנגרם לחלשים מעורר בנו לעתים דווקא את הצד היפה של סולידריות וחמלה שחסרים כל כך בעת הזאת, שבה מעודדים את התחרות ואת ההצלחה בכל מחיר. אבל בצד ההשתתפות הרגשית בגורלם של השובתים ושל החלשים אנחנו חייבים לזכור שמדובר כאן בצדק חברתי ולא בצדקה פילנתרופית, במאבק מבני ולא בסיפור שוליים על תוספות שכר קטנות. דרישת העובדים הסוציאליים לתוספת שכר מכובדת היא צודקת ואפילו צנועה, וכל טענות האוצר והרכילות על "מקבלי שכר גבוה" אינן אלא זריית חול בעיניים. כמו בפרשת שביתות המורים האוצר פשוט חושש מ"פריצת מסגרת השכר", אבל למעשה הוא ופקידיו משמשים כשומרי הסף של מדיניות האפליה הממושכת נגד העובדים. פקידי האוצר הם מועמדים קבועים לניעוּת חברתית ממעמד השכירים, שזוכים לשכר בינוני, לאורח חיים בורגני באמצעות השכר הגבוה שיקבלו במוקדם או במאוחר במגזר הפרטי, שאותו הם מפנקים ומסבסדים לא הרף. הם כבר עברו מזמן לצד השמרני של המתרס בכל הנוגע לעמדות חברתיות-כלכליות.

את השובתים והשובתות נלווה באהבה ובהבנה. אם מאבקם יביא גם לשינויים מבניים במשק סביר להניח שגם הנזקקים בציבור יימצאו נשכרים.

התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook