ביום ראשון בבוקר, כאשר ניסינו לעכל את הטבח הנורא באיתמר ולחיות עם תחושת התיעוב, הבְּעתה וההזדהות עם גורל הילדים הקטנים והתינוקת שנטבחו בידי בני עוולה, הבנתי שהמתנחלים והפרשנים הרופסים של המרכז הלאומני מנסים למצות כמיטב יכולתם את הנקודות שבהן זכו בדעת הקהל המקומית ואולי גם העולמית. בתוך משרדי הממשלה ובינם לבין עצמם התנהל ויכוח מכוער כיצד ניתן להאדיר את רווחי הדם השפוך. האם כדאי להפיץ את התמונות (שאפילו עורכי "ידיעות אחרונות" החליטו, ובצדק, לגנוז) או שמא להימנע מעשיית הון פוליטי מהטרגדיה?

כך חזר על עצמו הדיון העתיק והמשומש, שהחל עוד בשנת 1968, כאשר פלסטיני רצח את המועמד לנשיאות רוברט קנדי, חמש שנים אחרי שאחיו, ג'ון קנדי, נרצח בחוצות דאלאס. ישראלים ותיקים זוכרים היטב את ההתנהלות ההסברתית אחרי הרצח. בשלב הראשון הבליטו דוברי הממסד, בהשראת השר ישראל גלילי, את המעורבות הפלסטינית בהתנקשות, חרף העובדות שהצביעו על מרצח לוקה בנפשו. אחר כך הבינו שמדובר בבומרנג. האחראים לתעמולה חששו, במידה ידועה של צדק, שהתעסקות מוגברת בנושא הזה רק ממקדת את תשומת הלב של האמריקאים  בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיצומו של תהליך קביעת העובדות בשטח, שאת תוצאותיו הממאירות חווינו בסוף השבוע שעבר באיתמר.

ישראלים נבונים הסיקו את המסקנות הנכונות גם מהכישלון ההסברתי של אמן התעמולה הפנימית, מנחם בגין, שלא הבין כלל את הלכי הרוח בדעת הקהל הלא-יהודית ברחבי העולם. כאשר פלש ללבנון ביוני 1982 בהשראת אריאל שרון, ובכך גרר את ישראל לשורה ארוכה של פשעים נגד אזרחים בשיתוף פעולה הדוק עם הפשיסטים בלבנון, לא הבין בגין מדוע המערב לא מעריך די הצורך את תפקידה הנאור של ישראל בהגנה על "הנוצרים" מפני המוסלמים. אם היה מעיין באזהרותיו של המזרחן אהרון כהן ייתכן שהיה קולט, שאין בכלל קהילה מאוחדת של נוצרים בלבנון, שיש בקרבם אנשי שמאל רבים ושורר שם פילוג היסטורי ועתיר עוינות בין המרונים לבין האורתודוכסים, כאשר סוריה משנה עמדות ומחליפה בני ברית בלבנון בהתאם לאינטרסים הצרים שלה באזור.

ישראל הצטיירה, ובצדק, כתוקפן בשל הפלישה ללבנון. הרומן הטמא שלה עם אנשי הפלנגות, ששיאו היה הטבח הנורא במחנות הפליטים בביירות בספטמבר 1982, רק הרס עוד יותר את המוניטין של מדינת ישראל במערב "הנוצרי". בגין בחר בצד הלא נכון במסע הצלב המוזר שלו, שאותו שיבח במונחים היסטוריים מעוותים ולעתים אפילו מגוחכים. ייתכן ששרון הפריז ובכך גרם למלחמה נוראה, אבל ראש הממשלה שלו, בגין, היה הוגה הדעות והתועמלן הגדול של אחד מהפשעים האיומים בתולדות המדינה. ההתמוטטות הנפשית המתוקשרת שלו שנה אחרי המלחמה נבעה גם מן העובדה שהוא לפחות הכיר בטעותו. המצפון שלו ייסר אותו לעומת שרון, שראה בעצם קיומו של מצפון סטיית תקן של יפי הנפש. את תוצאות החורבן שהם המיטו על דרום לבנון ועל צפון ישראל ראינו בשנת 2006. ממשלת בגין-שרון השיגה רק דבר אחד בלבנון: שגשוג חסר תקדים בתולדות לבנון של הארגון השיעי חיזבאללה.

בבתים רבים בסברה או בשתילה התחוללה ב-1982 טרגדיה דמוּית זו שפקדה את משפחת פוגל לפני שבוע. אין טעם להתעלם מהבדלים בתגובה הרגשית שלנו. הטבח בבית פוגל באיתמר אירע לפני זמן קצר, התמונות מרצדות לנגד עינינו ואסור לנו להתעלם אפילו לרגע מהכאב האמיתי שפקד כל אזרח הגון כאן. דווקא דוברי הימין הקיצוני ביקשו במקרה הזה להפריד בין ישראלי לישראלי, ולהכתים את יריבי מפעלם המזיק והממאיר כמתירי דמם של הילדים שנרצחו בפיגוע. אני לא מתרגש מההסתה של ראש עירית "אריאל" רון נחמן נגדנו. האיש, שנתפס בהברחה מבישה בנמל התעופה בן גוריון, איננו בדיוק דמות מופת, וההטחות נגדנו נוכח דמם השפוך של הילדים היו זולות ושקופות. נחמן שיושב על אדמה לא-לו בניגוד לעקרונות המשפט הבינלאומי הוא פורע חוק מעצם הגדרתו. במקרה הזה הוא סיפסר בציניות בדם שנשפך, ואין לי אלא לשאול את כל הישראלים ההגונים מי אשם בטרגדיות שפוקדות אותנו מזה שנים רבות, אנשי השמאל שביקשו להביא שלום ולמנוע את ההתנחלויות בלב פלסטין, או אלה שמנסים לתחוב את עצם נוכחותם על אדמה זרה לתוך גרונו של העולם כולו? כל ימינו אנחנו מנסים לעצור את האסון הממשמש ובא, ובעיקר למנוע את בידודה מוחלט של המדינה, שטומן בחובו אסון ודאִי: כלכלי, פוליטי, צבאי ותרבותי.

מי שמסרב להבין את התהליכים ההיסטוריים באזור ובעולם, שפשוט אינם מאפשרים את המשך הכיבוש בשטחים, גם לא מסוגל לנהל מדיניות חוץ סבירה. לכן מאיים בנימין נתניהו בהקמת התנחלויות חדשות ובעיבוי הישנות. כך יש לקרוא את החלטתו המטורפת והמסוכנת מהשבוע לבנות עוד חמש מאות יחידות דיור בשטחים. אבל זוהי דרכו מאז ומעולם. כאשר הוא מבחין בשריפה גדולה, הוא מתיז לעברה כמויות אדירות של דלק. אנחנו בדרך לשורה של אסונות גדולים, שנובעים מהחלטתו של ראש הממשלה שלנו לקעקע את היחסים עם הרשות בניגוד לעמדת ידידינו בעולם ולדחוף את כל הפלסטינים אל זרועות החמאס. הימין הקיצוני מסית להסלמה עם הפלסטינים ועם נשיא ארצות הברית ברק אובמה, ונתניהו עלול בדרכו לרתום את ישראל למשימה הנלוזה הזאת.

הטבח הניע את הפרשן הלאומי נחום ברנע לכתוב רשימה יפה, שבאורח בלתי נמנע ציטטה את "בעיר ההריגה" של ח"נ ביאליק, וכללה גם אזהרה נגד ניצול הטבח על ידי הלאומנים הקיצוניים. האזהרה הייתה במקום אבל מסקנתו העיקרית של ברנע השיגה בדיוק נמרץ את מטרתם העליונה של המתנחלים ובני בריתם, מאז שהחלו את פלישתם הלא-חוקית והבלתי לגיטימית מבחינה מוסרית לגדה המערבית הכבושה. ברנע כתב שנוכח הטבח על כל מוראותיו הפך הוויכוח על ההתנחלויות ל"לא רלבנטי". עד כדי כך הוא השתכנע בטענה המופרכת הזו, שכתב במפורש שמול הרצח הנורא "נמחק ההבדל בין תל-אביב לאיתמר". כך הגשימו המתנחלים את חלומם הרטוב בעזרת פרשנים שתמיד התייחסו בביקורתיות מסוימת למפעלם. ברנע ודומיו מביעים דעות סבירות בימים כתיקונם (גם זה לא תמיד) אבל תמיד מתקפלים בשעות משבר לאומי, בעיקר ביטחוני. זהו נייר הלקמוס שמבדיל בין השמאל העקבי לבין דוברי המרכז הלאומני, שמנסים לאייש לעתים את הנישה השמאלית. דווקא נוכח הדם השפוך והזוועה שאוחזת בכולנו, עלינו לחזור שוב ושוב על האזהרות נגד ההתנחלויות ונגד המדיניות שנועדה להגן עליהן על חשבון עתידם של כל הישראלים.

* התפרסם ב"כל העיר"

Share on Facebook