"העולם חושב מחדש על אנרגיה גרעינית" – זו הכותרת במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" (18 במרץ 2011) לאור ההתרחשויות המפחידות בכורים של יפן. ואכן, בכל העולם נשמעים קולות של הכאה על חטא על הקלות הבלתי נסבלת של הקמת כורים גרעיניים, אף על פי שאזהרות נשמעו לרוב מפי שוחרי כדור הארץ.

בצד החשיבה מחדש, יש כאלה ששום דבר אינו מרתיע אותם, גם לא אסון גרעיני, אלה הם פושעי איכות הסביבה. ראוי  לבדוק אם קיים מיתאם לפיו ככל שאדם ימני יותר, דמוקרט פחות, הוא מוכן יותר להמר על חייהם של מיליוני בני אדם. בימים אלה, כאשר דליפות רדיו-אקטיביות מסכנות מיליוני אנשים, נחתם הסכם בין בלארוס לבין רוסיה על הקמת כור גרעיני לחשמל בהשקעה של מיליארדי דולרים. וזאת במדינה שחוותה את אסון צ'רנוביל. אין גבול לטמטום, או לציניות או לשניהם ביחד.

לא רק בבלארוס. גם בישראל. שני האנשים האחראים בישראל על משק החשמל, יו"ר חברת החשמל הגנרל המתנחל יפתח רון-טל ושר התשתיות הלאומיות ד"ר עוזי לנדאו, איש מפלגת "ישראל ביתנו" בהנהגת "הדוצ'ה" איווט ליברמן, הודיעו בימים אלו כי למרות האסון ביפן ייבנה בנגב תוך 10 שנים כור גרעיני ליצירת חשמל. (עיתוני יום ד', 16 במרץ 2011).

במצב עניינים זה אין סיכוי שישראל תנקוט צעדים לסגירתו של הכור בדימונה, שהוא פצצת זמן אקולוגית.

אין לי אלא לחזור על מספר משפטים מתוך תרומתי לספר "ואנונו והפצצה" (הוצאת הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי- 1998), שם ציינתי שלוש סכנות עיקריות שמעלה לפתחנו הכור בדימונה:

"סכנה ראשונה: אסון בנוסח צ'רנוביל. הכור בדימונה נבנה לפני קרוב ל-40 שנים. הוא ישן. (מאז נוספו 13 שנים ועתה הכור בן 50). איננו יודעים מהם אמצעי הבטיחות שננקטים בו. הכל מוסתר מאיתנו בגין פרת הביטחון הקדושה והרקובה. אנו יודעי מניסיוננו המר כי אין לסמוך על "האח הגדול".

סכנה שנייה: רעידת אדמה. הכור בדימונה יושב קרוב לשבר הסורי אפריקני. זהו אזור המועד לרעידות אדמה. אם חס ושלום תזעזע את האזור רעידת אדמה בדרגה גבוהה בסולם ריכטר, לא רק הכור הלך, אלא כל אשר בו יפרוץ לאוויר, לקרקע ולמים. במובנים רבים המצב יהיה דומה להתקפה גרעינית על ישראל. כאשר זה יקרה , כבר לא יהיה אפשר לקרוא את הפושעים לאחריות. מי יודע, אולי כבר תכננו לעצמם נתיב בריחה. אנו נידונים לכליה.

סכנה שלישית: הפסולת הגרעינית. סוגיית אחסון הפסולת הגרעינית מעסיקה את כל המדינות שהקימו מתקנים גרעיניים. פגיעתה הרעה של הפסולת הגרעינית מתמשכת על פני מאות רבות של שנים". (עמודים 162 – 3).

צריך לקוות כי פושעי הסביבה השולטים היום בישראל, יוחלפו בטרם אסון.

הרצח בהתנחלות איתמר

טבח משפחת פוגל בהתנחלות איתמר, הורים ושלושת ילדיהם הקטנים בעת שנתם, אין לא דבר עם המטרה הנעלה של שחרור לאומי. כל מי שמעיין הדמעות שלו לא יבש, לא יכול להישאר אדיש לנוכח הפשע המפלצתי הזה. צריך לקוות שהרוצח או הרוצחים ייתפשו ויישפטו, בניגוד לעצתם של כמה עיתונאים להרוג אותם ללא משפט. רצח בידי הממלכה יספק כמה תאבי נקם אבל אין בינו לבין צדק דבר.

הרצח לא קירב רחוקים ולא גישר על מחלוקות, אולי להיפך, חידד אותם. לכך דאגו המתנחלים. ההלוויה של חמשת הנרצחים הפכה לאסיפה פוליטית, וכך שללו ממני להיות שותף לאבל. הגופות טרם נקברו והמספידים, רבנים כמו פוליטיקאים, ניצלו את ההלוויה לקידום פשע ההתחלויות, כאילו פשע אחד מכשיר את  השני. הרצח תורגם למטבע עובר לסוחר. כתשובה לרצח אישר ראש הממשלה בניית 400 בתים בהתנחלויות. שר הפנים אלי ישי חשב שזה תעריף נמוך והציע חמשת אלפים, אלף בתים לכל נרצח. ישי התגלה כסוחר נדל"ן תמורת דם יותר קשוח.

ישראלים מהימין לפלגיו השונים ניצלו את הרצח להכפשה קולקטיבית של  ערבים. למשל  גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון הנתון עדיין בתרדמת, פירסם בעיתון הנפוץ בישראל מאמר שבו הוא כותב בצדקנות גדולה: "תראו עם מי יש לנו עסק. הם פשוט לא חברה כמו שלנו" ("ידיעות אחרונות" 13 במרץ 2011). הם הברברים, אנחנו, המתורבתים.

דווקא גלעד שרון היה עושה נכון אם היה מצניע סוג זה של דיבורים. שהרי אריאל שרון,  פיקד בשנות ה-50 של המאה הקודמת על היחידה 101, שפעולתה המפורסמת ביותר הייתה תקיפה לילית של הכפר קיבייה בירדן, שבה פוצצו עשרות בתים על יושביהם, וכך נהרגו תינוקות, ילדים, נשים וזקנים שנמו את שנתם. התוצאה האכזרית של התקיפה עוררה מורת רוח גדולה בעולם, עד שראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, ניסה להתנער ממנה בהודעה שמדובר בישראלים שביצעו פעולה על דעת עצמם. שרון, שעה שכיהן כשר ביטחון במלחמת לבנון הראשונה, נמצא אחראי לכך שלא מנע את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון. לאחר מכן כראש ממשלה היה אחראי לכמה מהפעולות היותר אכזריות של צבא הכיבוש הישראלי.

הסכסוך בכלל והכיבוש בפרט הם מדגרה לשנאות שלעתים מגיעות לקצה האכזרי ביותר, הן מצד הכובש, בוודאי מצד הנכבש. האם יש מד אכזריות שיכול לקבוע שרצח 30 מתפללים פלסטינים בעת תפילתם במסגד על ידי הרוצח הרופא מתנחל ד"ר ברוך גולדשטיין, הוא יותר או פחות אכזרי מרצח חמשת בני משפחת פוגל?

לא מכבר יצא לאור הספר "תורת המלך" שחיברו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור מישיבת "עוד יוסף חי" בהתנחלות יצהר, העוסק ב"הלכות הריגת גויים". על פי הספר מותר בזמן מלחמה להרוג ילדים כאשר ברור שהם "יגדלו להזיק לנו". צחוק הגורל הוא שהרוצח או הרוצחים שרצחו את ילדי משפחת פוגל פעלו על פי עקרונות תורת המלך, בתרגום פלסטיני.

גם זו סיבה למחברי הספר ותומכיהם לחזור ולהרהר במשמעות דבריהם.

הרצח באיתמר לא שינה משיגרת הכיבוש של המתנחלים שאימצו את מדיניות "תג מחיר" לפיה מתנכלים, פוגעים, פוצעים ולעתים אף רוצחים פלסטינים חפים מכל פשע. כך עשו גם הפעם. הרצח גם לא שינה את הפיתרון לחיסול מעגל הדמים:  סיום הכיבוש. זה יכול להיעשות באחת משתי דרכים: סיפוח כל השטחים לישראל והקמתה של מדינה חדשה דמוקרטית ושוויונית לכל הגרים בתחומה, או נסיגה לגבולות ה-4 ביוני 1967. איתמר והתנחלויות אחרות הנהנות מזכויות יתר שמקנה להן משטר הכיבוש והאפרטהייד, הינן מתכון להמשך פעפוע השנאה והשלכותיה.

מעיון באחד הבלוגים [http://idanlandau.com/] למדתי כי מהתנחלות איתמר יצאו יותר מרוצח אחד שרצחו פלסטינים. עובדה זו כמובן אינה מצדיקה את הטבח במשפחת פוגל, אבל זה מידע שראוי היה להביאו לידיעת הציבור. התקשורת הממוסדת התעלמה מכך.

מכתב לרוג'ר ווטרס מנהיג הפינק פלויד (גרסה אלטרנטיבית)

רוג'ר יקירי,

העיתונאי בן דרור ימיני נוזף בך, באמצעות מכתב פומבי אליך שפורסם בטורו, בגין הצטרפותך לחרם הבינלאומי של אמנים על ישראל ("מעריב" 8 במרץ 2011).  המכתב מלווה באי דיוקים, ואני מתבטא בעדינות כדי לאפשר את פרסום מכתבי באותו עיתון.

בן דרור ימיני כותב לך כי "בעשור האחרון הודיעה ישראל על נכונותה לסיים את הכיבוש פעם ועוד פעם ועוד פעם. סיום מלא". הוא מונה את שיחות קמפ דייויד, שיחות טאבה, מתווה קלינטון והצעות ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט, ועל כולם, כך ימיני,  ענו הפלסטינים בשלילה.

הערה כללית: בכל 44 שנות הכיבוש, ישראל מעולם לא הציעה סיום מלא של הכיבוש. סיום מלא של הכיבוש פירושו נסיגה לגבולות ה-4 ביוני 1967 ופירוק ההתנחלויות, שהן חלק מהשוד המאורגן והממוסד של אדמות פלסטיניות. האם ראית אי פעם מדינה המעוניינת לסיים כיבוש באמצעות העמקתו? זהו פטנט ישראלי ייחודי  לפיו העבירה ישראל לשטחים שנכבשו ב-1967 חצי מיליון יהודים במטרה ליצור מציאות בלתי הפיכה. כל זאת בניגוד לאמנות רומא וז'נווה האוסרות על המדינה הכובשת להעביר את אוכלוסייתה לשטח שנכבש, ורואות בכך פשע מלחמה.

באשר לאירועים המוזכרים אני מתכבד להביא לידיעתך מידע שבן דרור ימיני חסך ממך. ועידת קמפ דייויד ביולי 2000 בהשתתפות הנשיא ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק והנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת, נכשלה במידה רבה בגלל יהירותו של ברק. הצעתיו היו מעומעמות והוא נזהר לא להציג מסמך כתוב בדבר תכנית שלום ישראלית. דווקא ערפאת  היה זה שהציע להכין את הוועידה ביסודיות בכדי להבטיח את הצלחתה, וברק סרב.

רוברט מאלי, שהיה יועצו הקרוב ביותר של נשיא ארה"ב בוועידה, כתב שקלינטון ראה בחומרה את התנהלותו של ברק בוועידה והירבה לנזוף בו. בין השאר, הנשיא ראה עצמו נפגע מהתנהגות ברק שהפר הבטחה מפורשת שנתן לפלסטינים ערב הוועידה.

שיחות טאבה שהתנהלו בינואר 2001 היו דווקא מאוד מוצלחות והגיעו לשלב מתקדם של השגת הסכם שלום כולל. יוסי ביילין, שר המשפטים, שהיה חבר במשלחת הישראלית כותב בספרו כי השיחות הופסקו על פי הוראת ראש הממשלה ברק, סמוך לקיום הבחירות בישראל. כאשר נשאל מדוע הפסיקם ענה ברק כי מטרתו הייתה להוכיח כי אין פרטנר לשלום. אולם ביילין מדגיש כי שיחות טאבה הוכיחו בדיוק את ההיפך, ועם הפסקתן פרסמו שתי המשלחות הודעה משותפת, הידועה כ"הצהרת טאבה", לפיה השיחות יחודשו לאחר הבחירות. בבחירות ניצח אריאל שרון, והוא החליט על אי חידוש שיחות טאבה. במלים אחרת, לא הפלסטינים היו הסרבנים, דווקא הישראלים.

אשר למתווה קלינטון, המנהיג הפלסטיני דאז יאסר עראפת, מעולם לא הגיש תשובה שלילית. היו לו הסתייגויות, כפי שלישראל היו. אולם בסופו של דבר החליט ערפאת לקבל את מתווה קלינטון כפי שהדבר בא לידי ביטוי בראיון שנתן לעיתונאי עקיבא אלדר ופורסם ב-21 ביוני 2002 בעיתון "הארץ" תחת הכותרת: "ערפאת: מקבל את מתווה קלינטון". לראש הממשלה שרון לא היה כל עניין להגיע להסכם והוא מיקד את מאמציו בסילוקו של ערפאת מהזירה, וגם הצליח בכך.

הגענו למו"מ שהתנהל בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין ראש הרשות הפלסטינית אבו  מאזן. מו"מ זה לא הגיע לכלל הבשלה, בין השאר, משום שאולמרט התפטר. גם במקרה זה אין אמת בטענה בדבר סרבנות פלסטינית.

על כן, רוג'ר, הינך צודק כאשר אתה אומר שישראל לכל היותר מדברת על שלום אבל פועלת בשטח להכשלתו, בונה חומות הפרדה, מפרידה בין משפחות בתוך אותה עיר, מגרשת פלסטינים מבתיהם בשכונת שייח ג'ראח בירושלים הפלסטינית במסגרת ייהוד השכונה, ואת אזרחיה הבדואים בנגב מכפריהם שבהם הם חיים מאות בשנים. חרם על ישראל בגין משטר הכיבוש, האפרטהייד והפרות בוטות של זכויות אדם הוא מוצדק בדיוק כפי שהיה מוצדק על דרום אפריקה בשעתו, וגם הוכיח את יעילותו.

בן דרור ימיני מייחס לאנשי ה-BDS מטרה של חיסול ישראל. אני שייך ל-BDS ואין לי שום כוונה כזו. להיפך, מטרתי להחזיר את ישראל למסלול של מדינה דמוקרטית. בעבר סברתי כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון הראוי, אולם ישראל  יצרה בשטחים הכבושים מציאות שהופכת פיתרון זה לכמעט בלתי אפשרי, ולכן יש לאמץ את הפיתרון הדרום אפריקאי של מדינה דמוקרטית אחת לשני העמים, שיעשה בפיקוח ובסיוע בינלאומי, עד ששני העמים ישכילו לחיות יחד.

(נשלח ל"מעריב" – טרם פורסם).

Share on Facebook