בתחילת השבוע ניסו ישראלים רבים לפענח את כותרות העיתונים ולהבין את הפרשנויות בטלוויזיה. זוהי משימה קשה. למועמר קדאפי אין הרבה חסידים אצלנו, לא בשמאל, לא בימין ולא במרכז הלאומני הממסדי, ולכן המתקפה של המערב בלוב מתקבלת בסבר פנים יפות. המתקוממים נגד העריצות בלוב זכו להערכה לא רק במערב אלא גם בעולם הערבי, אבל המרד נעצר, משקיפים נדהמים נאלצו לדווח שיש לקדאפי אוהדים רבים בקרב העם הלובי, וממרד סימפטי הפכו ההפגנות בלוב לקרש קפיצה למלחמת אזרחים, שבה מעורבים גם אינטרסים זרים. אם לוב תיהפך לעיראק חדשה יש להניח שהאהדה למשתפי פעולה מקומיים עם המערב תתפוגג עד מהרה, גם אם יהיו ביניהם כמה מנהיגים אותנטיים שלחמו בכנות למען כינונה של דמוקרטיה בארצם. נוכח כותרות המשבחות את ההתערבות בלוב, שמרצדות לצד ידיעות על תמיכת האמריקאים ברצח האזרחים בתימן ובבחריין, מאבדים גם התמימים שבתוכנו את מַצפֵּנם הרעיוני.

אחרי מלחמת עיראק השנייה קלטו אפילו הפרשנים שזימרו את "אלוהים ברך את אמריקה" בשידורי הטלוויזיה בערוצים השונים, שתאגידים גדולים עומדים מאחורי המערכה למצוא שם את הנשק הגרעיני, שהם ידעו היטב שאיננו קיים. הצבא האמריקאי שירת בגלוי את התאגידים, וכמה מראשי הפנטגון צברו הון אישי עצום כתוצאה מכיבוש עיראק, במחיר של הרס וחורבן חסרי תקדים מאז מלחמת העולם השנייה. השבוע דוּוח שהנשיא ברק אובמה היסס להצטרף ליוזמה הצבאית האירופית, אולי משום שהבין שהיא מסכלת את תוכניתו להנמיך את הלהבות מתחת לסכסוך המתוקשר שבין המערב לבין העולם המוסלמי. האינטרסים של הנפט הכריעו גם את המתינות היחסית של אובמה, ולכן אין לקבל ברצינות את הדמגוגיה אודות מלחמה למען הדמוקרטיה או הצלת העם הלובי מג'נוסייד. אנשים ראויים להצלה בכוויית או בבנגאזי, אם זה משרת את אספקת הנפט הזול למערב; אבל מיליונים בעיראק מופקרים למלחמות אזרחים, להידרדרות שירותי הבריאות והחינוך, לעינויים ולפיטורים המוניים מעבודתם (בתהליך המסווה כ"הפרטה") כדי שהתאגידים הזרים יבנו את ארצם מחדש, על פי עקרונות ניאו-ליברליים.

ייתכן מאוד שגם המהפכה המצרית נעצרה לגמרי ונראה שהשלטון החדש מאמץ את דפוסי ההתנהלות של משטר חוסני מובראק, וימנע שינויים מבניים אמיתיים בחברה המצרית. אבל חוסר היציבות באזור נמשך, ומשתקף גם במתיחות בעזה ובגדה המערבית. חרף הידיעות המוּטות והפרשנות הממסדית, שוררת בישראל תחושה של חוסר נחת קיומי. בעירנו חששו רבים מחידוש הפיגועים עוד לפני הפצצה ליד בנייני האומה ביום רביעי השבוע, ובעיקר מחזרה למצב הנורא שהשבית את הכלכלה ופגע מאוד בתושבים. כיום התבטל הצורך לשנן באוזני הקוראים את תלותנו בכל תהליך או אירוע גדול שמתרחש ברחבי העולם. הפחד מהעולם המוסלמי, שליטת המתנחלים ותומכיהם בקואליציה הממשלתית וחולשתו של ראש הממשלה מגבירים את התלות הפסיכולוגית באופציה הגרעינית. כך מנצחת התפיסה הקטסטרופלית, המדגישה רק את נושא הביטחון ומחבלת בחשיבה היוצרת. החיפוש אחרי פיתרון מדיני נדחק לשוליים, והממסד מדכא את השאלות הנוקבות בנושאי הבטיחוּת בדימונה ובמתקנים אחרים. הטרגדיה ביפּן המחישה שההישענות על אנרגיה גרעינית יכולה לתעל אותנו למלכודת קטלנית.

יפן הפכה למדינה פופולרית ברחבי העולם וגם אצלנו. הסולידריות עם תושבי מדינה גדולה וחשובה שסובלים מאסון טבע נורא היא מובנת ואנושית, ובעת ובעונה אחת גם חתרנית. בעידן של לאומנות קנאית נודעת חשיבות רבה לעצם החשיפה של ישראלים רבים לנעשה בארצות אחרות, לשידורים הישירים ממוקדי המצוקה ולגילויי הסולידריות בעולם עם יפן. אבל ספק אם שפע המידע החזותי יביא לחשבון נפש אמיתי כאן, וימחיש את הסכנה שנובעת מעצם ההתמקדות בטיפוח אנרגיה גרעינית.

קראנו וראינו גם ביטויים רבים של ביקורת עצמית שלא הייתה רלבנטית במיוחד לנסיבות הקיימות ביפן. ישראלים רבים טענו, שבמקרים דומים היינו לוקים בהיסטריה ולא מחצינים את "האיפוק" שמאפיין את תושבי טוקיו, למשל. הטענות האלה נשענות על אדנים די רעועים. הסיפורים בתקשורת על גבורתם של תושבי טוקיו הם כנראה נכונים, אבל אין להם איכות של מחקרים או סקרים שבוצעו בצורה מדעית. מטבע הדברים יש לדיווחים אופי ארעי וסטריאוטיפי, והם מושפעים מאוד מחוויות אישיות, אולי מרגשות, של העיתונאים הזרים, שהיכרותם עם יפן היא שטחית וקצרת ימים. ייתכן שבמקומות רבים ביפן שוררת בהלה גדולה, שהיא גם אנושית מאוד. גם ליללות הספקולטיביות המקוננות על התנהגות היסטרית אפשרית שלנו, אם חס וחלילה נעבור כאן חוויות קשות כמו אלה שפקדו את יפן, קשה להתייחס ברצינות. כרגיל, בצד הפטריוטיות הדמגוגית והזולה שמציפה עתה את התרבות הפוליטית הישראלית, מקננת אצלנו גם שנאה עצמית עזה. לאותם אנשים, שמטיפים לשנאת זרים ואפילו לרצח "עמלקים", אין אמון מינימלי באזרחים הישראלים, בחוסנם הנפשי, בכושר שיפוטם ובכושרם להתמודד עם תלאות וקשיים. זוהי תופעה מיוחדת ומרתקת, שמאפיינת בעיקר את החברה הישראלית, והיא נובעת אולי מתחושת הארעיות שפוקדת אותנו מאז שהתמוטטו הסכמי השלום ונמוגו הציפיות (המופרזות ממילא) שנבעו מתהליך אוסלו.

תזכורת קלה: אחרי חתימת ההסכם עם אש"ף בשנת 1993 והאווירה החדשה ששררה באזור, נוצרה תמיכה ציבורית מסיבית באוסלו. אופי ההסכם טשטש מאוד את המחיר הטריטוריאלי של השלום, ולכן הוויכוח הציבורי התלהט רק אחרי פרשת ברוך גולדשטיין והפיגועים הקשים שבאו בעקבותיה (1994). אבל גם על רקע הפיגועים והשנאה בין העמים כאן, נאלץ בנימין נתניהו לקבל על עצמו את הסכמי אוסלו שאותם תיעב ובהם חיבל לאורך שנים ארוכות. לכל משקיף פוליטי רציני בארץ ובעולם היה אז ברור, שאימוץ תהליכי השלום הוא תנאי בלתי עביר לכל מנהיג השואף להיבחר לתפקידים מרכזיים בשלטון הישראלי, ובעיקר לראשות הממשלה. בשנים האחרונות נעלם השלום, כיעד שיש לשאוף אליו ולשלם מחיר בעבורו, מהדיון הציבורי הישראלי. המגמה לפיתוח מוּאץ של אנרגיה גרעינית, גם לצרכים צבאיים, נעשתה לדבר מובן מאליו, ודווקא דוברי המרכז הלאומני ומייצגי שני הממסדים העיקריים ששלטו במדינה מאז אוסלו ("קדימה" היא מעין תרכובת של מפלגת העבודה והליכוד) התגלו כתומכים הנלהבים ביותר של האופציה הגרעינית הישראלית, ולכן גם הצליחו לקעקע כל ערעור עליה כעל "בגידה".

הדליפות מהכורים הגרעיניים בפוקושימה ובאתרים אחרים ביפן רק מדגישות יותר את האסון הלאומי הפוטנציאלי הגלוּם בהיעדר ויכוח ציבורי אמיתי על המפעל הגרעיני שלנו. אם לא נפקח על הכורים עתה ונמשיך להתעלם מהזנחת הטיפול בפסולת הגרעינית, נשלם מחיר גבוה יותר מזה ששילמה מדינה מסודרת כמו יפן. דימונה, מורשתו המפחידה של הנשיא שמעון פרס, איננה בת הגנה לטווח ארוך, והיא מטילה עלינו צל כבד.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook