רצח ג'וליאנו מר ח'מיס הוא פשע נגד האנושות השוחרת שלום, הנאבקת למען חרות האדם, המתנגדת לכיבוש ולאלימות. אנחנו מבכים על מותו האלים של אדם יקר, אמן תיאטרון, בעל חלומות ואקטיביסט נגד הכיבוש, ומאמינים שמפעלו החשוב, תיאטרון החופש בג'נין, ימשיך בדרכו ולא יירתע מאלה המבקשים להחשיכו ולהרסו.
באפריל 2009 פרסם ג'וליאנו מר ח'מיס גילוי דעת כנגד המתנגדים לתיאטרון החופש במחנה הפליטים בג'נין. גילוי הדעת תורגם על ידי יוסף אלגזי לעברית ופורסם בבלוג שלו, מיומנו של תבוסתן. הנה הוא לפניכם:
אנחנו, אנשי תיאטרון החופש, מוקיעים ודוחים את ההאשמות המופנות כלפינו במחנה הפליטים בג'נין. אנחנו כאן כדי להפיח רוח של אחריות אצל הילדים שלנו, כדי לחנך אותם וכדי לבנות עבורם עתיד חדש נוכח הכיבוש הישראלי.
שנים של חורבן ודיכוי הותירו את ילדינו ללא כל פעילות תרבותית אלמנטרית וללא כל אפשרות לביטוי אמנותי. לכל ילד בעולם מגיעה הזכות לבקר בתיאטרון, ללמוד את שפתו ואת האפשרות להשתמש באמנויות כדי להפגין ולבטא את זהותו ואת אישיותו. התיאטרון, הקולנוע, האמנויות בדרך כלל, הם חיוניים להתפתחותו של כל ילד וכן להתפתחותה של החברה שלנו על מנת שהעם יהיה חזק יותר, בן-חורין ועצמאי.
לצערנו, במחנה הפליטים בג'נין ישנם אנשים שאינם משלימים עם הצלחתו של תיאטרון החופש ולא עם פעילותם של ילדים וצעירים רבים. יש להם תחושה שתיאטרון החופש מאיים על עמדות השליטה שלהם ומסיט את תשומת לב התקשורת מהם.
מוגי לב אלה אין להם את האומץ לחתום את שמם על הכרוזים המאיימים ולא להתמודד איתנו פנים אל פנים. הם משתמשים באמצעים השפלים ביותר כדי להרוס את עתידם של ילדינו. הם טוענים שהם מגינים על ילדינו בעוד שבפועל הם מוכנים להקריב אותם למען האינטרסים שלהם. במלחמתם התמידית נגד כל פרויקט תרבותי במחנה הפליטים בג'נין הם בעקיפין משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי.
הם טוענים שאנחנו נגד הדת. זה השקר הגדול ביותר שלהם העומד בניגוד מוחלט לאמת. בינינו ישנם מוסלמים ומאמינים, נוצרים, יהודים ואנשים שונים במוצאם, אמריקאים, פורטוגזים ורבים נוספים. אנחנו מכבדים את כל הדתות וכן את המסורות של מחנה הפליטים בג'נין. איננו כאן כדי ליטול את הדת מהצעירים שלנו, אנחנו כאן כדי להיאבק ללא תנאי נגד הכיבוש הישראלי וכדי להקים מדינה פלסטינית עצמאית. אנחנו כאן כדי לחמש את הצעירים שלנו בידע ובערכים, וכדי לתת כבוד להיסטוריה שלהם, לדת שלהם ולמשפחות שלהם.
אל תתנו להרוס את העתיד של כולנו. תיאטרון החופש הוא הירושה שהותירו לנו סמירה זביידי (אום עבד), טהא זביידי, עלא אלסבאר, יוסף ונידאל סתתי, אשרף אבו עלג'ה ורבים נוספים שקורבנם סולל את הדרך לעצמאות שלנו ולחרות שלנו.
הבן המופלא והיוצר המוכשר של ארנה מר וסליבא חמיס נרצח. הכרתי אותו וגם את הוריו. כל אחד בדרכו נאבק למעננו – למען השיוויון והשלום. כשסליבא חמיס נשלח ע"י מק"י לייצג את המפלגה בפראג, הוא לא ידע שהצבא הסובייטי יפלוש לשם "להחזיר את הסדר על כנו". הפלישה הכניסה את ילדיו לשוק. ספרטאק, ג'ול ואביר היו צעירים מכדי להבין את ה"לוגיקה הפוליטית-כוחנית" של משטרו של לאוניד ברז'נייב. לרבים מהקומוניסטים בעולם שליחת הצבא האדום וגם צבא "גרמניה הדמוקרטית" סימל את תחילת הסוף של ה"ריאל סוציאליזם", נוסח ברה"מ. אכן, מספר שנים אח"כ נאלץ גורבצ'וב לחתום על פרק הסיום. [ובמאמר מוסגר: בתחילת ה"פרסטרויקה" שאלתי את סאלם ג'ובראן, שהיה סגן-העורך של "אל-איתיאחד", ובינתיים פרש מחד"ש, מדוע אין העיתון מספר לקוראיו על המתרחש בברה"מ, על הפרסטרויקה, וג'ובראן ענה: "זו רק תופעה חולפת… לא צריך לבלבל לקוראים את המוח עם סקירה של תופעות חולפות"…]. ארנה, סליבא ושלושת בניהם לא יכלו להתכחש לאמת, כמו שעשתה אז הנהגת המפלגה. הם היו עדים למאבק בין הצדק לכוח, וזה נטע בהם הרבה ספיקות לגבי הדרך. הרבה קומוניסטים אמיתיים, חברי מפלגה "עם תעודה" התקשו להבין. איני יודע אם ארנה וסליבא נפרדו בגלל הפלישה ורצח "הסוציאליזם ההומני" של דובצ'ק. אך לי ברור שלמרות אכזבתם מה"ריאל-סוציאליזם", הם המשיכו להיאבק עבור הצדק, השיוויון והשלום בארצנו הקטנה. ג'ול היה ממשיך דרכם, והדרך לא היתה גן של שושנים. ג'ול היה עקשן. הוא לא ויתר על מלחמתו בכיבוש. הוא עשה זאת בדרכו וניצל את כשרונו ויופיו הפנימי והחיצוני לכך. אמר אחי עמוס: "ג'ול ניסה להיות גשר על תהומות השנאה. אצל ג'וליאנו זה אמיתי, הוא דמות גדולה מהחיים. הוא דור שלישי, שמנסה לגשר על הפערים החברתיים האלה". גם את הוריו הכרתי. גם הם היו כאלה. גוש חלמיש כנגד הכיבוש והעוולות נגד "ערבי ישראל". עם אביו סליבא, שהיה טרם שהכרתיו, מעצורי הממשל הצבאי בנצרת, עבדתי יחד בקידום האחווה היהודית-ערבית, הסולדיריות, השיוויון והשלום. המציאות התישה את סליבא, שישב במשרדו בוואדי ניסנאס באולם "הקונגרס". אבל את ג'ול זה לימד שאסור להתייאש. אכן, זה הסיכוי היחיד לקיום נורמלי באיזור. תודה ג'ול. לא תישכח. אקווה שיימצא אדם מוכשר ואיש תיאטרון שימשיך בדרכך לדאוג לתרבות חזותית דמוקרטית גם לילדי ג'נין ולמבוגרים בפלסטין.
http://www.thefreedomtheatre.org/projects-gallery.php
הדבר היחיד החיובי שאני זוכר מהשחקן
שהוא שירת בחטיבת הצנחנים
לוובמאסטר – נא למחוק את "מלירן"- אסור לתת לימין להפוך את התגובות באתר לקרקס
הצעה למערכת, אני מניח שאתם חייבים לאפשר תגובות אלה כדי שליברמן לא יוריד את השלטר.
אפשר אולי לכל הפחות לרכז אותן במקום אחד, רצוי תחת כותרת מתאימה? ("הפינה המוסרית בעולם" למשל) – כדי שאפשר יהיה להמנע מחשיפה שלא מדעת למפגע הסביבתי.
לקורא אנגלי: אני מוכן ומזומן לתת לך את כתובת המייל שלי כדי שתוכל לכתוב לי "אמרתי לך" כשליברמן באמת יוריד את השלטר.
עד אז השלטר כנראה לא ירד וכנראה גם לא יורד, למגינת ליבך. אז רד בבקשה מהעניין הזה.
דוגמא לבולשביזם וסתימת פיות בדיוק כמו שהשמאל יודע
אכן צריך לסתום כאן כמה פיות כדי שהאתר (בימת שמאל) לא יהפוך לזבל ימני אבל השמאל לא יודע (מה שצריך)
שאלה למגיב הראשון, ובעצם לכל מי שיודע ומכיר: הסיפור הזה, על פראג, הוא סיפור יפהפה שמעולם לא שמעתי אודות ג'וליאנו. אבל הוא מאוד מאוד מזכיר סיפור שקראתי במקום אחר: בספר חסות, של סמי מיכאל, שם אחת מעלילות המשנה מתארת משפחה קומוניסטית, עם בעל ערבי נוצרי ואם יהודיה, שחוזרת מפראג לאחר הפלישה. מתואר רק מעט, ברמיזה, כלפי הרגשות של האב – הגיבורה הראשית חושבת שהיא רואה יותר ויותר חיוך ציני בזווית של הפה שלו; אבל מתואר הרבה על האם והבן הבכור – שממש הצטרף לנוער הצ'כי, ויצא להמטיר אבנים על הטנקים הסובייטים, עד שהאמא שלו יצאה למשוך אותו משם… אחר כך, כבר בארץ, כשמתחילה מלחמת יום כיפור, אותו הנער נקלע למשבר זהות רציני.
הרבה דמויות באותו רומן נראות כמו דמויות מהמציאות, בשינוי שם. האם יכול להיות שג'ול ומשפחתו הם הם ההשראה שהיתה לסמי מיכאל לגבי העלילה הזו?
אלו שרצחו את ג'וליאנו מר הם פאשיסטים נאלחים.
אסור שמחנה השלום, ערבים ויהודים יתעלם מהפאשיסטים הפלסטינים.
לחשוב שאין פשיסטים פלסטינים זו גזענות לשמה.
יש פשיסטים פלסטינים והם מגולמים בפלגים הקיצוניים של חמאס, הם מסוכנים לפחות כמו הפאשיסטים היהודים. למרבה אסוננו גם הם, כמו הפאשיסטים היהודים הופכים ליותר ויותר משמעותיים בחברתם.