לפחות ליום אחד הצלחנו לנשום לרווחה ולהתנער קצת מהאוויר המעופש שהפיקה התקשורת במשך שבוע שלם. השופט הדרום-אפריקאי ריצ'רד גולדסטון, הציוני המוצהר שהוקיע את פשעי המלחמה בעזה, חזר בתשובה וקנה לו שוב את מקומו הקבוע בבתי הכנסת השונים שבהם הוא נוהג לבקר.

השופט הוּקע כאן במשך שנתיים, ולפרשנים הייתה אפילו חוצפה לבקר אותו על גזענותו בימי האפרטהייד בדרום-אפריקה, חרף הידידות ושיתוף הפעולה בין הגזענים הלבנים לבין כל הממסדים הישראליים, שאותם פרשנים עצמם רוצים ביקרם. אבל ההתרגשות הגדולה תחלוף כאשר העיתונאים יבינו, שרק בישראל יהיה הד גדול לחרטתו של גולדסטון. בעולם יאמינו יותר לדו"ח המקורי, במידה ידועה של צדק, ואילו בתוך הזירה הפוליטית הישראלית מנצחת ממילא האסכולה האנטי-ערבית, שפשעי מלחמה נגד אזרחים לא מזיזים לה גם אם אכן התרחשו בשטח. אחרי הסערה שחולל גולדסטון, שאִפשרה אפילו לאביגדור ליברמן, שר החוץ השנוא ביותר ברחבי העולם, להרים את ראשו המכוער, נוכל להתברך בצדקתנו עד לפשע המלחמה הבא, ולחזור עד מהרה לעיסוקים התקשורתיים הצהובים האהובים כל כך הן על הכותבים והן על הקוראים, הצופים והמאזינים.

ייתכן שחלפו הימים שבהם התקשורת הצהובה הייתה כינוי גנאי. על ההתמקדות בשטויות (גורפות הרייטינג) קשה לומר דברים מכלילים, אבל בעיניי היא מתחלקת לשתי קטגוריות: תחקירים צהובים שמכוונים לגופו של האדם ולא לגופו של הנושא אבל בכל זאת משרתים באורח ישיר או עקיף את המאבק נגד הממסד; עיסוק אובססיבי בנושאים קלילים, שמעוררים איבה כמעט אוטומטית לידוענים מסוימים, ומוּנעים גם על ידי רשעות לשמה.

שרה נתניהו ובעלה בנימין המכונה ביבי מדגדגים את הרוע שלנו, לעתים גם את ההומור הבריא, המשחרר. ראש הממשלה הוא איש נפוח, שמנסה לשדר מנהיגות ותקיפות אבל תמיד נשמע כמו איש מכירות בשידורי פרסומת, וגם אנשים שנרתעים מכל העסקנים המתחרים בו בזירה הפוליטית, לא מאמינים לו. גם שרה איננה בדיוק גיבורת חלומותינו, ורבים זוכרים לה לרעה את ימי "היידה שרה!" החשוכים במרכז הליכוד, ואת הסיפורים הצהובים, אבל המשמעותיים, אודות יחסה לעובדי משק ביתה ולפקידים גבוהים ונמוכים בלשכת בעלה. בסך הכול הרכילות השתלבה איכשהו עם המידע שיש לנו על העמדות הפוליטיות והרעיוניות של בני הזוג: הם גיבשו לעצמם השקפת עולם סדורה, שיש בה לאומנות חשוכה עם קצת זיקה למסורת וחיבה עמוקה למתנחלים, ברית עמוקה עם הימין הקיצוני האמריקאי ושנאה לתנועות השחרור בכל רחבי העולם העני, יחס של אטימות בנושאים הכלכליים-חברתיים והשלמה חמוצה עם שלטונו של ברק אובמה ותומכיו הליברליים כגזירת גורל זמנית, המאלצת את ישראל להתגמש קצת עד יעבור זעם. ביבי הלָחִיץ כל כך הפנים את השמרנות הלאומנית של אביו, שילב בה גם את הלאומנות המסורתית של רעייתו, ולתבשיל שיצא מכל זה אין ניחוח נעים במיוחד.

עתה הפציע שוב הסיפור העלוב, האומלל והמכוער על הנסיעות של בני הזוג נתניהו על חשבון המדינה, ובעיקר על חשבונם של עשירים נדיבים (ואולי בעלי אינטרס כלכלי בישראל) מחוץ לארץ. בשבועות האחרונים הדיווחים על הנסיעות הנוחות והיקרות אינם עוזבים את כותרות העיתונים ונידונים בהרחבה גם בכלי התקשורת האלקטרוניים. האובססיה בנושא הנסיעות מעלה תהיות כבדות משקל אודות סדר העדיפויות שלנו כחברה וכתרבות פוליטית. האם ראוי להקצות את הכותרות הראשיות לסיפור הזניח יחסית הזה, שניתן לראות בו נושא רכילותי בעיקרו אבל עם השלכות פוליטיות ידועות, אבל לא מכריעות, ולדחוק הצידה את המאורעות ההיסטוריים באזור, את אסונות הטבע ואת לקחם, את הדליפות מהכורים הגרעיניים ביפן ואת הצורך ללמוד מהן וליישם את המסקנות המעשיות גם אצלנו, ללא דיחוי?

כמו בכל ניתוח יש לחדור מתחת לעור ולשכבה החיצונית, ולהפריד בין עיקר לטפל. מנקודת ראות כלכלית טהורה אין הרבה בשר בתלונות על נהנתנותם של ביבי ושרה, והמחיר הכספי של הנסיעות, בתי המלון, מכוני היופי  ושאר ההוצאות הוא יחסית קטן. הכסף שהשניים הוציאו על שעשועים (מיותרים) לא היה פותר אף בעיה חברתית-אנושית חשובה בעיירת פיתוח או בכפר ערבי כלשהו. לכן יש לבחון כאן שתי בעיות שונות זו מזו בתכלית השינוי: האחת, האם העיסוק בבני הזוג נתניהו בא במקום דיון רציני בבעיות השעה, כדרכה של התקשורת הצהובה בכל רחבי העולם, שתמיד נרתמת להסחת דעת קולקטיבית ממצוקות אמיתיות בעזרת טיפול סנסציוני בידוענים מכל הסוגים? והשנייה, האם המידע על החיים המשוגעים שבני המשפחה עשו באנגליה או בארצות הברית איננו מפריע לנו להתמקד בעצם הזיקה הרעיונית של נתניהו ושל אשתו לעשירים ולבעלי ההון, כפי שזה מתבטא גם במדיניות החוץ ובמדיניות הכלכלית של ישראל.

אנחנו מעדיפים לבוז לשרה (שמצטיירת יותר ויותר כאישה פתטית ומעוררת רחמים) מאשר לבחון בקפדנות את האידיאולוגיה של ביבי והשלכותיה על חיי היום-יום שלנו וגם על האופקים שלנו לעתיד. בחינה מדוקדקת מדי של הרעיונות הניאו-ליברליים של ביבי, שגם אשתו שותפה להם, עלולה להביא את התומכים הרבים של המרכז הלאומני למסקנה, שאין פערים מרשימים בינם לבין ראש הממשלה וזוגתו. ההערצה לעושר ולבעלי ההון החליפה כאן כבר מזמן את אתוס החלוציות והשוויון החברתי. האיבה לאובמה היא נחלת הרוב בישראל, וכך גם היחס השמרני לעולם המוסלמי, ההתנשאות כלפי העניים וההשתייכות הקולקטיבית של יהודי ישראל לימין הבינלאומי. גם בנושאים מדיניים, כולל התמיכה בהגמוניה אמריקאית (בידיים שמרניות) ובאמונה הכוזבת שפערים חברתיים ענקיים הם "טובים לכלכלה", תומך המעמד הבינוני כולו בהשקפת העולם של ראש הממשלה. לכן דוברי המעמד הזה בתקשורת מסוגלים להסתער על ראש הממשלה רק כאשר מאשימים אותו בהתנהגות לא נאותה או בשחיתויות קטנות. העובדה שהוא מאפשר לאנשים להתעשר כאן על חשבון הכלל היא מוצנעת, ורק הסיגרים ובתי המלון שלו זוכים לתשומת לבו הקטנונית של הציבור.

כיוון שגם אהוד ברק, ליברמן וראשי קדימה נגועים בנהנתנות על חשבון הציבור קשה מאוד לבודד את נתניהו ואת רעייתו ולהעניק להם טיפול אלים במיוחד. בקרב מצביעי הליכוד המסורתיים שורר יחס אמביוולנטי כלפי הדיווחים התקשורתיים על מסעות נתניהו ואשתו בעולם. רבים מהם לא יכולים אפילו לחלום על נסיעות מפנקות כאלה, והם אולי כועסים קצת. אבל אותם אנשים עצמם חשים שיד נעלמה הועידה את נתניהו לטיפול שרירותי ומפלה. שרה נתניהו רמזה שגורמים כלכליים רצו לפגוע בה ובבעלה. האם מדובר בנושא הגז ובאישור שביבי נתן להמלצות ועדת ששינסקי? נשמע סביר.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook