אין לי דרך להסביר מדוע מאמרו של ארי שביט ('יש לה את זה', הארץ, 14 אפריל 2011 ) הרגיז אותי כל כך. ייתכן שאני נוח לכעוס, ודי ברור לי ששביט יושב לי על איזה עצב שלא הייתי מודע לעצם קיומו. אבל הגורם המכריע בבסיסה של התגובה הרגשית על השבחים הנלהבים וחסרי השחר ששביט שפך בנדיבות על חברת הכנסת שלי יחימוביץ', הוא שהאיש צפוי עד לעייפה.

שביט הוא פובליציסט מתוכנת, וכתיבתו המתוחכמת נועדה להסוות את העובדה שהוא מבקש להחזיר אותנו לימי יצחק טבנקין וישראל גלילי.

העובדה שהבסיס החברתי לקיומה של "התנועה לאחדות העבודה", ששילבה נִציות קשוחה עם רטוריקה שמאלית בנושאי חברה, כבר נכחד מעולמנו הפוליטי, חידדה את המודעוּת בדבר חוסר הרלבנטיות של האיש. הוא ממשיך בשלוֹ כאילו אהוד ברק לא כיכב (בעזרתו הפעילה של שביט עצמו) בפוליטיקה של מפלגת העבודה ולא הרס אותה בכוונת מכוון. שביט מזכיר לי את אחד מניצולי הטיטניק (1912) שנאחז בשריד רקוב של סירת הצלה שנהרסה בגלים השוצפים של האוקיינוס האטלנטי, אך ממשיך לתת את אמונו בקברניטים שהמיטו על אוניית הפאר את האסון הנורא. שמות הקברניטים מתחלפים מעת לעת, אבל הנוסחה נשארת קבועה. ניתן להישבע בשמו של אפרים סנה, או של ברק, ועכשיו גם בשמה של שלי יחימוביץ', ובלבד שהם יעמדו בתנאי המינימום והמקסימום של שביט: עליהם לדבוק בסוציאל-דמוקרטיה מילולית (מבלי לפגוע חלילה בבעלי ההון "היצרניים"), ושהיוניות שלהם תהיה מזויפת לגמרי, בדיוק כמו זו של שביט עצמו.

לא נעשה לעצמנו עבודה קלה ולכן נעסוק תחילה בנושא היצרני. במסורת הרעיונית של שביט אין מקום למאבק אמיתי נגד בעלי ההון, כיוון שאנשי תנועת העבודה ההיסטורית שלו האמינו תמיד בשיתוף פעולה הדוק עם "המשקיעים", חרף העובדה שרובם קיבלו הון ציבורי גדול מהמדינה כדי שיואילו בטובם להיות יזמים. בתקופה שבה חלשו לוי אשכול ופנחס ספיר על הכלכלה הישראלית, ההשתוללות של בעלי ההון הייתה מתונה יותר. מפא"י השלטת התבססה על הסתדרות עובדים חזקה, על ועדי עובדים ומחלקות לאיגוד מקצועי, והִתוותה בדיוק את השוליים שבתוכם הרשו ליוזמה הפרטית לתרום להגשמת היעדים הציוניים. מאז התברגנו תומכי תנועת העבודה, הם אימצו את הערכים של המעמד הבינוני במערב והתזוזה שלהם ימינה, שגרמה גם לעליית "קדימה" על חשבון העבודה, שינתה את פניה של המדיניות החברתית בישראל.

מנהיגי העבודה הרסו את הסתדרות העובדים. הם הניחו לחיים רמון לבצע את מלאכת ההרס לטובת העשירים ותמיכתו של יצחק רבין בימין החברתי הייתה עזה. לכן המונח "חברתי" שינה את צביונו ואת משמעותו. כיום מנסים הח"כים החברתיים בעבודה, בקדימה, בליכוד ובש"ס להמתיק במקצת את גזר הדין הקשה שהוּשת על השכירים. על פסק הדין עצמו אין מערערים, הפערים בשכר אצלנו שוברים את כל שיאי העולם, ואנשים כמו שביט ממשיכים לתמוך בסטטוס-קוו.

שביט אמנם חושד ביחימוביץ' שהיא נלחמת נגד בעלי ההון בחריפות רבה מדי, ומסרבת להבחין בין "היצרנים" לבין הטפילים, אבל הוא משוכנע, כנראה בצדק, שהיא תירגע ותבין שיש לקבל בשוויון נפש את מה שלא ניתן לשנות, כפי שהמליץ משורר האימפריאליזם הבריטי רודיארד קיפלינג.

גם אם יחימוביץ' תצליח להביס את יריבה העיקרי עמיר פרץ ולהיבחר למנהיגת מפלגת העבודה, היא לא תשנה דבר, למעט נאומים קצת יותר לוחמניים נגד ניצול קפיטליסטי בוטה יתר על המידה. בנושא המדיני היא שייכת לאסכולה האנטי-ערבית של אהוד ברק, תומכת בכל המלחמות ואויבת קשה של השמאל העקבי. אם תיבחֵר, תוּחמץ ההזדמנות לחולל מִפנה יוני כלשהו בדרכה של תנועת העבודה. הנִצים חוגגים שם מאז ימי החושך והסער של גולדה מאיר, והם ימשיכו לרתום את העבודה לקואליציות עם המרכז הלאומני ועם הימין הקיצוני.

יחימוביץ' מסמלת את פריחתה של עוד אשליה אודות שינוי, חרף העובדה שהיא ממשיכת דרכם של כל קודמיה. לא שאנחנו פוקדים עליה את עוון "הציונות". גם זהבה גלאון ממרצ היא ציונית, אבל עולה על יחימוביץ' בכל. היוניות של גלאון היא כנה, וכך גם המחויבות שלה לשינוי חברתי יחד עם האזרחים הערבים. שביט איננו מבין כלל שיש רק משמעות אחת לשינוי אמיתי בדרכה של תנועת העבודה: זניחת כל שיתוף פעולה עם הימין ועם השמרנים וביטול כל מכנה משותף איתו באמתלה של "ציונות". זהו הניסוח הרעיוני של העמדה הנכונה שמסמלת מִפנה. למימוש האידיאולוגיה יש לרתום אסטרטגיה, המבוססת כולה על הקמת מסגרות משותפות למאבק מדיני וחברתי של הכוחות הדמוקרטיים היהודיים ושל האזרחים הערבים. רק כך ניתן לבנות חלופה לשלטון ההון ולהגשים את ההתקדמות הרצויה לקראת שוויון כלכלי-חברתי ושלום אמת, שיהיה מושתת על אדנים של צדק.

ריאקציונרים כמו שביט נאחזים ביחימוביץ' לא כדי לבנות בסיס אסטרטגי חדש לשינוי חברתי ומדיני בארץ, אלא כדי למנוע אותו. שביט מתריע על כך שהשמאל הרדיקלי מתנגד למועמדֶת שלו, אבל תוכן מאמרו ועצם תמיכתו ביחימוביץ' מסבירים את הסיבות ליחס השלילי כלפיה. יש לה עמדות מוצדקות ונכונוֹת בנושאים פרטניים כאלה או אחרים, אבל היא מחזיקה באידיאולוגיה שמשמעותה שיתוף פעולה עם הרוב הנִצי נגד המיעוט היוני ונגד האזרחים הערבים. התפקיד של דוברי השמאל העקבי בישראל הוא להצביע על חוסר הנכונוּת של יחימוביץ' לדבוק בערכים רדיקליים, כלומר כאלה שרוצים לעקור מן השורש את התפיסות הקודמות ולטעת במקומן רעיונות אחרים.

קשה לתת שוב אמון בעמיר פרץ אחרי הפיאסקו שלו בכהונתו הקודמת וטעותו האיומה בעצם העדפת משרד הביטחון על משרד כלכלי-חברתי. גם התנהגותו במלחמת לבנון השנייה ואחריותו להארכתה בכמה ימים (מה שעלה, כזכור, בקורבנות יקרים רבים) פוגעת מאוד בסיכוייו. הוא עדיף על יחימוביץ' בשל יכולתו לייצג שכבות שלא תמיד תמכו בתנועת העבודה, אבל המאבק הפנימי בתוך המפלגה אינו משקף עוד את היומרה לשלטון במדינה אלא רק את דרך הפעולה בעתיד: האם תהיה מפלגת העבודה אופוזיציה לוחמת וחלק מהמאבק היהודי- ערבי נגד הממסד או שמא תעדיף שוב להיות חלק מאותו ממסד? את השאלות האלו שביט לא טרח להציג, כי כל הפרשנים השמרנים מעדיפים את ההתמקדות בנושא האישי על הדיון הנוקב בנושאים עקרוניים. מי שרוצה להכריע בקולו במאבק בין יחימוביץ' לבין פרץ חייב לקבל מאחד מהם או משניהם התחייבות מפורשת לא לחבור בעתיד לקואליציה שמרנית מבחינה חברתית ומדינית.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook