ביום שבו סיימתי לקרוא את הפרק המוקדש לרפאל למקין בספרה של סמנטה פאואר בעיה מהגיהנום: אמריקה ועידן הג'נוסייד*, פורסם בוושיגטון פוסט מאמר ה"חרטה" של ריצ'רד גולדסטון. לא יכולתי שלא לחשוב על "הקשר היהודי" המחבר ומפריד בין שני האישים האלה. למקין, משפטן ובלשן שהצליח להימלט בזמן מזוועת השואה ולמצוא מקלט בארצות הברית, הקדיש את חייו להגדרת הבעיה שלא היה לה שם בתקופתו – רצח עם, ולניסוח החוק הבינלאומי למניעת פשעי ג'נוסייד ולהענשת מבצעיהם. הלקח שנלמד על ידי למקין מן השואה היהודית (ושואת הארמנים שקדמה לה) יושם על ידיו בהמצאת המונח ג'נוסייד ובעבודתו המתמדת להחלת החוק הבינלאומי על פשעים של רצח עם.
עשרות שנים לאחר מכן הגשים ריצ'רד גולדסטון, שופט בינלאומי דרום אפריקאי, את לקחיו מן האפרטהייד ההיסטורי בארצו בפעילותו למען זכויות אדם. תחילה כתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי שהוקם באמצע שנות ה-90 לשם העמדתם לדין של האשמים בפשעי ג'נוסייד ביוגוסלביה לשעבר וברואנדה, וב-2009 כחבר בוועדת האו"ם לבדיקת אירועי "עופרת יצוקה" בעזה. בחירתם של למקין וגולדסטון בזירת המשפט הבינלאומי ובמוסדות האו"ם למימוש המוסר האוניברסלי שבו האמינו, העמידה אותם במצב של ניגוד אינטרסים עם בני עמם. תרומתו העצומה של למקין להוקעת פשעים של השמדת עם במשפט הבינלאומי אינה מוכרת ואינה מוערכת בישראל, ועל העויינות שגולדסטון עורר כנגדו בעולם היהודי ואצלנו, והלחצים שהופעלו עליו עד שנאלץ להתנצל בפומבי על מסקנות הדו"ח, אין צורך להרחיב. זו אינה רק טרגדיה אישית של יהודים קוסמופוליטיים שמקדמים ערכים הומניסטיים אוניברסליים למען כלל האנושות, אלא גם הטרגדיה שלנו כאן, בישראל המסתגרת תחת כיפות ברזל ועופרת, תוך טיפוח של חווית קורבנות נצחית כאופן של הצדקת הכיבוש, עידוד הלאומנות, הגזענות והזלזול בערך של זכויות אדם ובארגונים המגינים עליהן.
רפאל למקין נולד למשפחת חקלאים ב-24 ביוני 1900 בכפר בזוודנה שבגליציה המזרחית, ולמד משפטים ובלשנות באוניברסיטאות לבוב והיידלברג שבגרמניה. לתופעה של רצח עם התוודע למקין לראשונה
ב-1921, כאשר קרא בעיתון על העמדתו לדין של סוגומון טהריליאן, סטודנט צעיר וניצול שואת הארמנים, באשמת רצח מחמט טלעאת פאשה. טלעאת היה שר הפנים באימפריה העות'מאנית השוקעת והמוציא לפועל של התכנית "לפתרון הבעיה הארמנית" בטורקיה. הוא הסתתר בברלין בשם בדוי מפחד הנוקמים. משפט טהריליאן העלה למודעות הציבור באירופה את רצח העם הארמני שנתפס במערב בזמנו כ"תופעה מזרחית" וכעניין פנימי של מדינות; גישה שנלמדה היטב על ידי היטלר ונוצלה על ידיו, מאוחר יותר, עד תום.
למקין, אז סטודנט לבלשנות שאל את מורו מדוע הארמנים לא תבעו לדין את מחמט טלעאת ונענה, כי אין בעולם חוק שיאפשר את הבאתו לדין.
עם תום לימודיו התקבל למקין לפרקליטות בוורשה ולימד משפטים במכללה העירונית. ב-1933 הוא הוזמן להרצות בכינוס משפטי במדריד ובחר לדבר על "פשע הברבריות" כפשע נגד החוק הבינלאומי. רעיונותיו התבססו על מה שהיה ידוע לו על רצח העם הארמני ועל הטבח שנעשה בעם האשורי בסמיל שבעירק ב-1933. הוא שאב השראה מדמותו של הנרי מורגנטאו, שגרירה היהודי של ארה"ב באיסטנבול בשנים 1913 – 1916 שלא נואש ממאמציו לעורר דעת קהל אוהדת לגורל הארמנים חרף התגובה הצוננת שקיבל מוושינגטון והטענות שהוטחו כנגדו על המצאת עובדות.
עוד בשנות ה-30 למקין הקדים להבין את התכנית הנאצית להשמדת יהודים וניסה להזהיר את סביבתו מפניה. אך אפילו בני משפחתו לא האמינו לתחזיותיו הפסימיות. ב-1941 הוא הצליח להגר לארה"ב בעזרת ידידים אמריקאים והצטרף לפקולטה למשפטים באוניברסיטת דיוק שבקרוליינה הצפונית. משרתו איפשרה לו להשקיע את מרצו בפעילות להשגת הכרה בסכנת ההשמדה של יהודי אירופה ובמאמץ סיזיפי להגן עליהם.
הטענה שמדינה רשאית להגן על ריבונותה מפני התערבות חיצונית גם במקרים שבהם עומדת קבוצת המיעוט בסכנת הכחדה היתה בעיני למקין טענה מתועבת. ריבונות, הוא טען, חייבת להיות לטובת העם ובשום פנים אין לראותה כזכות לרצח בני אדם. באוגוסט 1941, לאחר שהאזין לשידור נאומו של ווינסטון צ'רצ'יל ב-BBC שבו תואר מסע הרצח הברברי הנאצי ברחבי אירופה כ"פשע ללא שם", החליט למקין להמציא שם לפשע. הוא חיפש שם חדש שיכיל את כל ההבטים הקיומיים המסומנים כמטרות לחיסול על ידי מתכנני הפשע: הבטים פיזיים, ביולוגיים, פוליטיים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים ודתיים. הוא ביקש לבטא במילה אחת השמדה כוללת יחד עם אמצעי הרס אחרים שהיטלר השתמש בהם כמו, עקירה המונית, הפחתת שיעור הילודה באמצעות הפרדה בין גברים לנשים, ניצול כלכלי, הרעבה ודיכוי של שכבת המשכילים. והיה עוד דבר שהמילה היחידה הזאת היתה צריכה להעביר: צמרמורת בגוף השומעים. כיוון שהוא לא מצא את מבוקשו בשום מילון מצוי החליט למקין להמציא אותה והשתמש לשם כך בכישוריו כבלשן. כך הומצא המונח ג'נוסייד המורכב מהנגזרת של גנוס – גזע ביוונית, ומ- cide הלטיני במשמעות של כניעה ורצח. בספרו שלטון מדינות הציר באירופה הכבושה שבו הוצג המושג החדש, ציין למקין שהוכחת הכוונה להשמדת עם חשובה להגדרת הפשע, היות ש"ג'נוסייד" היא "תכנית מתואמת של פעולות שונות שמטרתן להרוס יסודות מהותיים של חיי קבוצות לאומיות, יחד עם הכחדת הקבוצות עצמן". רצח עם, הוא כתב, מתפתח בשני שלבים: הראשון מיועד להרס הדגם הלאומי של הקבוצה הנמצאת בסיכון להשמדה, והשני – לאכיפת הדגם הלאומי של הקבוצה המדכאת על הקבוצה המדוכאת.
מיד עם פרסומו עורר המונח מחלוקת ומשך אליו אש. המבקרים טענו שלמקין טעה כאשר העמיד את פשעי היטלר כאמת מידה להתערבות חיצונית. ומה אם מתבצע פשע השמדה בפועל בלי שהוכחה כוונה של השמדה מראש? האם אי הוכחת כוונה תשמש עילה לאי התערבות במקרים המצדיקים התערבות? והיו שהגיבו בציניות בטענה שמילה היא לא יותר ממילה ועצם קריאת הפשע בשם לא תשכנע בהכרח את המנהיגים לוותר על האינטרסים שלהם, או להניח לענייניהם הדחופים יותר בעיניהם. אולם למקין זכה עוד בחייו לראות את המושג שהמציא בלקסיקון האנגלי ובכותרות העיתונים שסקרו את משפטי נירנברג שבהם הוא שימש כיועץ לתביעה.
בדצמבר 1948 התקבלה באו"ם האמנה בדבר מניעת פשע ג'נוסייד וענישת מבצעיו, ובינואר 1951 נכנסה האמנה לתוקפה. מאותו הרגע הפך רצח עם מסוגיה לאומית לעניין בינלאומי. ב-17 בספטמבר 1948 חתמה ישראל על האמנה וב-9 במאי 1950 היא אשררה אותה, ובכך היא נעשתה האמנה הבינלאומית הראשונה שנחתמה ואושררה על ידי המדינה. על בסיסה חוקקה הכנסת ב-29 במארס 1950 את החוק למניעתו וענישתו של פשע השמדת עם, תש"י-1950, ואת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.
בנירנברג פגש למקין את אחיו הבכור שסיפר לו כי לפחות ארבעים ותשעה מבני ובנות משפחתם, ובכללם הוריהם, נספו בגטו ורשה, במחנות ההשמדה ובצעדות המוות. שארית חייו עברה עליו בעבודה מאומצת למען ניסוח חוק בינלאומי למניעת ג'נוסייד וליישומו בפועל. ב-28 באוגוסט 1959 הוא התמוטט ומת מהתקף לב. בן 59 היה במותו, ערירי וחסר כל. שבעה חברים ליוו אותו בדרכו האחרונה.
סודן, אינדונזיה, בני האיבו בניגריה, אינדיאנים בפרגוואי, טיבט, בנגלדש, בורונדי, מזרח טימור, קמבודיה, הכורדים בעירק, בוסניה וקוסובו, רואנדה, דארפור. כל השמות הללו, ואחרים שאיננו זוכרים, מעידים על חולשתה של מערכת המשפט הבינלאומית ומוסדותיה במאבק נגד פשעי ג'נוסייד בלמעלה משישים השנה שעברו מאז תום מלחמת העולם השניה. מכל המקומות שבהם התרחשו הפשעים התקבלו בזמן הרצח ההמוני ידיעות ועדויות מוסמכות שלא אפשרו לעולם לתרץ את אדישותו במשפט השחוק "לא שמענו, לא ידענו". במרבית המקרים העולם ידע ושתק, וכאשר יצאה "הקהילה הבינלאומית" לפעולת הצלה היא אחרה את המועד למאות אלפי הנספים, הפליטים, האנוסות והמורעבים.
בשיח המתפתח כיום סביב שאלת ההתערבות הצבאית ההומניטרית חוזרת ועולה הטענה כנגד בעלות הברית על שסרבו להפציץ במלחמת העולם השניה את מסילות הברזל שעליהן נעו רכבות המוות, ועל הימנעותן מלהציע מקלט לנרדפים. סמנטה פאואר, המעלה את הטענה הזאת בספרה, טוענת כי אין לנו מחסור במידע. מחקרה המקיף מוכיח שהעולם ידע, או היה יכול לדעת, על כל האירועים של השמדת עם במאה ה-20. הבעיה היא בהכרה בפשע ובהתעוררות לפעולה נגדו. פאואר מכבדת את למקין וכותבת עליו בהרחבה ובהערכה. אף היא, כמוהו, מייחסת עוצמה רבה למילים ולהשפעתן החיובית והשלילית גם יחד. בעקבות ניסיונה כעיתונאית שסיקרה את מלחמות הבלקן וכאקדמאית חוקרת, היא הפכה למה שמכונה עתה "יונץ" הומניטרית, ובתפקידה כיועצת מיוחדת לנשיא אובמה היא הפעילה את השפעתה לטובת התערבות צבאית בלוב. אליה הצטרפו הילרי קלינטון, מזכירת המדינה, ושגרירת ארה"ב באו"ם, סוזן רייס.
אולם ספק רב אם למקין היה תומך בלהיטותה של פאואר להתערבותן של מדינות נאט"ו וארה"ב בלוב, חרף העובדה שהפצצתם של מתנגדי קדאפי מן האוויר עוררה זעם, דאגה ורצון עז להגיב. יחד עם זאת, האירועים בלוב לא ענו על ההגדרה של השמדת עם או רצח אוכלוסיה לפי האמנה למניעת ג'נוסייד, ויש מקום לסברה שמאחורי ההכרזה על אזור אל-טיסה מעל לוב, שהתפתחה להתערבות צבאית אימפריאליסטית, עומדים אינטרסים כלכליים של מדינות המערב. אמנם מדינות המערב דאגו להשיג גיבוי ממועצת הביטחון של האו"ם ומן הליגה הערבית, אך הן פועלות מתוך צביעות וסטנדרטים כפולים ביחס למדינות המפרות בשיטתיות זכויות אדם ומטרתן האמיתית בלוב היא הגנה על מצבורי הנפט החיוניים לכלכלותיהן.
רפאל למקין השתייך לקבוצה הקטנה והמובחרת של מתריעים בשער, שאינם מוותרים לעצמם ולא מניחים לעולם ולמנהיגיו לעמוד מנגד לנוכח ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות. כשסיפור חייו ומלחמתו של למקין בשדים שנותרו בשדות המאה ה-20 לאחר מלחמות העולם יסופר בישראל כאחד מלקחי השואה, אדע שאפשר להביט קדימה באופטימיות.
*Power, Samantha. A Problem from Hell: America and the Age of Genocide. Harper Perennial, (2003), 2007.
*Lemkin, Raphael. Axis Rule in Occupied Europe: Laws of Occupation, Analysis of Government, Proposals for Redress. Washington, D.C.: Carnegie Endowment for International Peace, Division of International Law, 1944.
אז מה עדיף לעשות בלוב? לתת למלחמת האזרחים להמשיך והניח לקדאפי לטבוח אלפים ומאות אלפים מבני עמו? נכון, זה לא עונה להגדרה של שואה (עדיין), ונכון, אינטרסים הם הסיבה העיקרית להימצאות מעצמות המערב שם, אך כל עוד הדבר ירתיע את הרודן הלובי מלרצוח באופן שיטתי אזרחים, המניע שווה לקליפת השום.
"מה עדיף"?..
תמיד עדיף לחסל. כל בעיה שיש – עדיף לחסל. מה יקרה? ימותו כמה ערבים…
כמה טוב לחוש בעצמה הצבאית שוב זורמת בעורקים. סם חזק ומשחרר.
מה הקשר? אני שמאלני ממש כמוך, אבל לפעמים צריך להפעיל כוח כדי לעצור זוועות. לא הייתי קורא לזה סם חזק ומשחרר. ודאי שעדיף קודם לנסות דיפלומטיה, אבל לפעמים זה לא עוזר.. וזה אגב שונה לגמרי מהקייס של עיראק.
אך בימינו האלימות לשם כוח ושלטון מולבשת בלבוש הומניטרי.
ורבים רבים נופלים בפח הזה.
אין לזה קשר עם דיפלומטיה אלא עם תעמולה.
מדינות "נאורות" מתנהגות כגאנגסטר לכל דבר.
המציאות מקדימה את התודעה שמתקשה או מפחדת לעקוב אחריה אל האמת.
מאמר חשוב ומאוד נדיר של חדוה ישכר שהוא לכאורה רק סקירת פרק
של ספר אך מלא בפרטים לא ידועים לקהל הרחב בתוכם אני הבור על
רפאל למקין והג'נוסייד. . . תודתי העמוקה לכותבת גם לסיגנונה היפה!
אולם לאור התפתחות המושג השמדת עם מאז מלחמת העולם השניה
ונתחיל בהיטלר אפשר וצריך להוסיף לסימפטומים גם רצח המוני ושטני
בלהכריז על מנהיג כמשוגע, מטורף ושכנגדו צריך לפעול ומיד: כקדאפי
ואסד – ואל לנו לשכוח את "בעל הבית השתגע". . .
מוזר שאת מזכירה את קוסובו , דווקא שם קרה מקרה שהוא לא בידיוק "כוס התה " של
השמלאני – ראדיקלי האנטי מערבי הממוצע – ארה"ב הובילה מתקפה על מנהיג מזרח אירופאי
שטבח במוסלמים וניסה לגרש אותם מאדמתם , במסע של הרג ואינוס כמו בימי הביניים ( או כמו
במלחמות בעולם המוסלמי במאה 21 ) . בהתקפה על בלגרד האמריקאים לא חסכו במטרות ,
אפילו השגרירות הסינית הופצצה . המטרה להפסיק את הטבח היתה לנגד עינהם והיא אכן
הושגה . כמובן שבזמנו האינטרס היה להרחיק את הבלאגן ממדינות כמו איטלה וצרפת …
אבל מה זה משנה בעצם מה האינטרס של ארה"ב ? אם בדרך הם מצילים כמה אלפי אנשים
ממוות . בידיוק כמו בכווית ב 91 .
נ.ב
מעניין מתי תעבירו הילוך בשמאל העולמי ותתחילו לחקור את האינטרסים של ארה"ב לעזור
בחילוץ וסיוע במקרה אסון כמו האיטי ותדרשו את אי התערבותה .
בלושון, אתה מתפרץ לדלת פתוחה.
ארה"ב אכן זכתה כאן לקיטונות של רותחין של הסיוע שהעניקה להאיטי,
במיוחד כאשר חייליה תפסו פיקוד בשטח וביצעו פעולות של אכיפת סדר.
כולם דיברו על "האינטרסים האמריקאים" , אך מעניין שמאז לא התגלה נפט בהאיטי
ולא עלתה לשלטון אף ממשלת בובות של ה-CIA.
אבל את מי מעניינות בכלל העובדות?
כלומר-לפי המאמר- ההסטוריה מורה שפשעי רצח המוני וגנוסייד היו שגורים בעולם המוסלמי-ערבי (וטבעיים לו)וממנו
והלאה ההשראה לרעיון ושכלולו מאוחר יותר במרכז אירופה.
מאמר חשוב ומאוד נדיר של חדוה ישכר שהוא לכאורה רק סקירת פרק
של ספר אך מלא בפרטים לא ידועים לקהל הרחב בתוכם אני הבור על
רפאל למקין והג'נוסייד. . . תודתי העמוקה לכותבת גם לסיגנונה היפה!
אולם לאור התפתחות המושג השמדת עם מאז מלחמת העולם השניה
ונתחיל בהיטלר אפשר וצריך להוסיף לסימפטומים גם רצח המוני ושטני
בלהכריז על מנהיג כמשוגע, מטורף ושכנגדו צריך לפעול ומיד: כקדאפי
ואסד – ואל לנו לשכוח את "בעל הבית השתגע". . .
אני מצפה למאמר חוצב להבות הדורש -כאן ועכשיו(!) – להסגיר את אובאמה לבית הדין הבינלאומי בהאג על כך שהורה לרצוח בדם קר את אוסאמה בן לאדן.
על פי ההגיון של השמאל הרדיקלי הבינלאומי באשר הוא חיסול אובאמה הוא פשע כנגד האנושות שהרי מן הדין היה להביאו למשפט ולא לחסלו.
אינני מצליחה להבין כיצד השמאל העולמי הנאור מצווח מעל כל במה אפשרית בדרישה להעמיד קצינים בכירים לדין על כך שחיסלו אנשי חמאס וכעת, כשאובאמה הורה על מעשה זהה לחלוטין לא שומעים ולו ציוץ אחד.
הפגנות לא ראיתי…
"חיסול אובאמה הוא פשע כנגד האנושות"…
אני מתנגד לדיעה זו.
עם זאת אינני משפטן אך במידה ו"חיסול אוסמה" בוצע כפי שטוענים שבוצע ברור שזה היה חיסול מאפיונרי המנוגד לחוק. יש להטיל ספק רב מאד בתואנות הפצצה המתקתקת והתרנגולת המקרקרת.
רק בחודש האחרון ביצע אסד בסוריה מאות רציחות, וכנ"ל קדאפי בלוב.
בהתחשב ברזומה של מר בן-לאדן המנוח – נראה שההגדרה "חיסול מאפיונרי המנוגד לחוק" מתאימה הרבה יותר למעשיהם של קדאפי-את-אסד בע"מ מאשר לפעולת ה- seals האמריקאים,
שלא לדבר על ההבדל הכמותי, שהרי חיסול בן-לאדן בטל בששים (בטל בשש-מאות, ואף הרבה יותר)
לעומת מסעות ההרג של הצמד-חמד הנ"ל.
מהר, עוד מעט יגיע מספר ההרוגים בסוריה לזה של מבצע "עופרת יצוקה" ,
אני מצפה ממך לכמות זהה של גינויים.
אה.. שכחתי שהסורים המפגינים הוסתו ומומנו ע"י ארה"ב…
מעניין כמה כסף צריך אדם לקבל כדי להמשיך להפגין אחרי שחבריו נופלים לידו מאש טנקים וצלפים יום אחרי יום במשך חודש.
או שאולי מספיק שאיזה בלוגר אמריקאי יכתוב לצעיר סורי בפייסבוק "יא פראייר – לך תפגין כבר" ,
והסורי ייפול מיד במלכודת האימפריאליסטית ויצא בריצה אל מותו.
ארה"ב היא מעצמת על, קודם כל, וככזו, יש קושי רב לבקר אותה. למשל, את תסכימי איתי ששלטון האפרטהייד או הכיבוש הסרבי מקוסובה הם אכזריים וראויים לגינוי. מצד שני, הכיבוש בוייטנאם היה אכזרי לא פחות, וארה"ב אמנם זכתה לגינוי, אבל לא מספיק. פשע אחד לא מכשיר פשע אחר… דבר שני, ישראל עושה סיכולים כאלה על בסיס שבועי, והיא מחסלת לרוב לא ארכי-רוצחים, אלא סתם זוטרי חמאס, שכתיאורטית המידע אודותם יכול להיות מסולף. שלא לדבר עם ההרוגים הרבים החפים מפשע עקב זאת…
רגע אחד, רגע אחד, לא הבנתי:
הנימוק שאתה מעלה אינו מובן לי כלל: אתה טוען שישראל מחסלת לרוב לא ארכי רוצחים אלא סתם זוטרי חמאס, ואם אני מבינה נכון לשיטתך אם ישראל מחסלת בכירי חמאס אז זה בסדר?
האם הבנתי נכון ?
אם כך הדבר מיהם אנשי החמאס שישראל חיסלה ואשר חיסולם היה מוצדק?