בשבוע שעבר הזדמנתי לתל-אביב ובקושי התגברתי על הדחף לבקר את אורי אבנרי חרף בקשתו המפורשת שלא לעשות כן. בסופו של דבר כיבדתי את הבקשה, כמובן. היא בכל זאת הלמה מאוד את אישיותה של רחל ז"ל, שאותה אהבתי מאוד וגם את הזוגיות המיוחדת שהתפתחה לאורך שנים כה רבות במשפחת אבנרי. רבים סברו שרחל סגדה לאורי, אבל לדעתי שררה במשפחה הרבה הזנה הדדית, ובעשרות השנים של היכרותי עם בני הזוג שמעתי לא פעם את רחל משכנעת את אורי בצדקת דעתה.
אבל הסימביוזה בין אורי ורחל הייתה מדהימה. רחל הייתה אישה עצמאית, עבדה שנים במערכת החינוך ועשתה הסבה מקצועית בגיל לא צעיר והפכה לצלמת עיתונות טובה מאוד. הזיקה שלה למחנה השלום הייתה נקייה ומצפונית. כמו אורי גם היא הייתה חלק מנופה של העיר תל-אביב, אבן יסוד בשורשיות הישראלית של העיר, עם צביון חילוני מוחלט. בשלושים ושש השנים שחלפו מאז ייסודה של המועצה לשלום ישראל-פלסטין הגביר אורי את פעילותו הפוליטית ורחל התלוותה אליו לכל הפגנה, לכל עצרת, לכל כינוס, לרוב הנסיעות לחוץ לארץ וגם לאירועים חברתיים.
אומרים שהיא קִטלגה את אנשי מחנה השלום בהתאם ליחסם לאורי, אבל הניסיון האישי שלי היה שונה. תמיד נשארתי ביחסים מצויינים איתה חרף העובדה שהיו לי לעתים חילוקי דעות עם אבנרי, בעיקר ביחס לחד"ש ולמפלגת העבודה. הסטריאוטיפ איננו תמיד מדויק, ולרחל היה כושר התבוננות מופלא גם אם שמרה לעתים את מסקנותיה לעצמה.
אורי כבר כתב מאמר אחרי מותה של רחל, אודות ביקורו המתעתע של ראש הממשלה בוושינגטון. אני בטוח שרחל, שסבלה מאוד טרם מותה, הייתה רוצה בכך. אני מקווה שיהיו לו כוחות להמשיך לכתוב עוד שנים רבות, אבל האֲבֵדָה האישית שלו היא גם מכה למחנה השלום העקבי, שזקוק מאוד לנשים ולאנשים כמו רחל אבנרי. יהיה זכרה ברוך.
אני קורא של "העולם הזה", מאז ילדותי ועד יום מותו של השבועון. בערבי שלישי, הייתי ממתין לו ליד הקיוסק של "ארמון דוד", זה שבפינת דיזנגוף,ארלוזורוב. הפסקה ארוכה, הייתה לקשר,הסימביוטי הזה, עם השלושה,אורי ,רחל והעתון, בתקופת הטירונות הארוכה, בשריון, שאז לא יכולתי לחפשו. הורי ,ניסו, פעם ופעמיים, לשלוח את השבועון, באמצעות הדואר הצבאי, לבסיס. הוא הוחרם והמג"ד טרח להסביר לטירון (זו הייתה הפעם הראשונה, שפגשתי בו ,במרחק של נגיעה), ש "העיתון הזה הוא אויב מדינה". היום אני יודע ,שכבר אז, הייתה המדינה, מי ששלט בה, אוייבת שלי ושל רבים מחברי.
השלושה האלה, יחד עם עוד רבים, כמו אלי תבור ושמעון צבר ואפילו זיוה רודן, עיצבו את תפיסת עולמי ונתנו לי את ,שלא נתנו לי שנים ארוכות של למידה במוסדות החינוך של הממסד. שנים של יסודי ותיכון…ושנות אקדמיה רבות וארוכות.הם נתנו לי את עומקם של מושגים, כמו אחוות עמים ואחוות אדם.
"על המשמר", הניח אותם ככותרות של עיתון. הם נותרו שם, כאשר היומון הפסיק לתפקד על המשמר והותיר את התפקיד בידיהם של אורי ורחל וחבריהם.
אני מבכה אותה ומבכה את עצמי, היא הלכה, אני עדיין כאן. מת חי.
"בכל פרידה,יש מעט מן המוות", אמר רומן רולאן.מ הליכתו, לפני שנים ,של שמעון צבר, החלה את התהליך. אלא שאז לא דאגתי,פיזית,הייתי צעיר. עכשיו עם לכתה של רחל, אנחנו, אוהביה מתים אט ,אט.
לפני ימים, ברחוב אלנבי, נתקלתי בשלט, שחור על צהוב, "כן איכפת לי". מישהו הוסיף, בלבן,פס רחב,
"כבר לא". אורי ,נותר אלרון האכפתניקים. חשוב שידע, עד כמה אינו לבד.
מה יש לדבר. הרי אין מילים. רק המילה "דממה" אפשרית כאן. כל מי שראה את הצוות הזה בפעולה העריך וכיבד וידע שזה הדבר האמיתי.
קשה להתחרות בחיים ברעם – למרות 56 שנות הכוריתי עם רחל ואורי, אין לי מה להוסיף גם לא
לגרוע. אמת כתב.