לא עולה על דעתנו לקרוא לאחינו אזרחי ישראל חבר מֵרֵעים של ראש הממשלה, אם כי רבים מהם ראויים לכינוי הזה. אבל גם לא היינו זקוקים לסקר של "הארץ" בסוף השבוע שעבר כדי להיווכח, שהאזרחים, אחרי נאומו של בנימין נתניהו בקונגרס של ארצות הברית, הפכו לחבר מריעים. הנאום היה דמגוגי, כמעט מצחיק אבל העלה את אחוז התמיכה בבנימין נתניהו לחמישים ושלושה אחוזים. גם אני הייתי צוחק, אם לא היה מדובר בראש הממשלה של מדינתי.
כדאי לנתח את שורשי ההתפעלות הזאת, שהפכה את רובנו לצ'ירלידרס של ראש הממשלה. הרכיבים הם די קלים לאיתור: התפעלות קרתנית מיכולתו של ביבי להתבטא באנגלית תקינה; הסכמה עם המסר הצדקני שלו והשאיפה המושרשת בנו כל כך לִצפות במנהיג ישראלי שמעז להטיח דברים קשים כלפי אומות העולם, פחות או יותר בסגנונו (אבל לעולם לא ברמתו) של אבא אבן. ההתפעמות הכללית מנתניהו האמירה את מחירו בשוק. הרי ראש הממשלה ניזון חי מסקרים ומעדכן באמצעותם את המסר שלו.
מטוטלת שווי המשקל בזירה הפוליטית הישראלית עברה תמורות קיצוניות בשנים האחרונות. הימין הרדיקלי משך את המרכז להתבטאויות ולמעשים שטרם היו כמוהם בתולדות המדינה. לשינוי הזה יש השלכות ברורות גם על התקשורת, בעיקר האלקטרונית. מסוף שנת 1973 ועד לפני כשלוש שנים, הכתיבו האליטות קו של התנערות ממורשתה של גולדה מאיר שהמיטה עלינו את המלחמה הנוראה מכולן, לפחות מאז מלחמת 1948-49. מנחם בגין ניסה, אבל לא הצליח לשנות את היחס כלפי דיפלומטיה שמתבססת על טיעונים פסֶבדוֹ-תנ"כיים. גם פוליטיקאים שהאמינו שיש לנו זכות אבות על השטחים (בעיקר על הגדה המערבית, "יהודה ושומרון"), לא השתמשו ברטוריקה מקראית בזירה הבינלאומית. הם הבינו שכל העולם דוחה בבוז את היומרה להתפשטות טריטוריאלית על חשבון עמים אחרים בתירוצים מטא-היסטוריים, ונקטו באורח פחות או יותר עקבי בנימוקים משפטיים וביטחוניים. זה נכון אפילו לגבי השר בני בגין.
עתה השתחרר נתניהו לא רק מחיבוקם של דוברי המרכז הלאומני, שבדרך כלל בזוּ לאישיותו אבל העריכו את כישוריו; הוא התחיל להתעלם גם מאילוצי דעת הקהל העולמית, ממה שכל מתנגדיו הגדירו כמציאות אובייקטיבית שעלינו להתמודד איתה בשוּם שכל. כך הוא השכיל לרקוח מעין הכלאה משולשת, אולי אפילו סינתזה מיוחדת במינה, בין סגנונם של גולדה ומנחם בגין לבין התפיסה הפוליטית של יצחק שמיר. הוא עשה כן, כיוון שהוא חושב שהוא יכול. דעת הקהל הישראלית מאפשרת זאת עכשיו, חרף העובדה שבכל הסקרים מבקש הרוב להימנע מעימות עם ארצות הברית. אחרי הופעתו בקונגרס אימצו רבים את אמונתו של ראש הממשלה, שיש ביכולתו לגייס את השמרנים הלבנים בארצות הברית נגד הנשיא ברק אובמה.
קראתי ושמעתי את הנאום בקונגרס ובאמת לא הייתה לנו שום סיבה להתפעל. בסגנון פשטני, שהזכיר אספות הסברה של המגבית היהודית המאוחדת בניו יורק בשנות החמישים, הוא לעס את "צדקתנו" שאיננה קיימת, דיבר על זכויות האזרחים הערבים בעידן של רדיפות קשות נגדם, ואף הצליח להתכחש כתמיד להנחות היסוד שעמדו בבסיסם של תהליכי השלום מאז 1993 (אוסלו). הוא נפרד מהמרכז והצטרף רשמית לימין, דווקא בפורום האמריקאי החשוב הזה, והנאום שלו כמוהו כהכרזת מלחמה. לפחות תרגיל רטורי אחד שלו הצליח, לא מנקודת ראות אסטרטגית אבל מבחינה טקטית: אחרי שהתווה דרך בלתי קבילה לחלוטין גם בעיני הפלסטיני המתון ביותר, הוא פלט משהו על "ויתורים כואבים", שאיש לא יקבל אותם ממנו בתנאים הללו. כך הפעיל את הימין המטורף שֶמחה נגד "הוויתורים". כל הפגנה של הימין נגדו מחזקת אותו בחוץ לארץ. אבל הוא לא רצה לקומם את כל הימין; די לו בשוליים הכי הזויים. ישראל הראל, שהיה יו"ר מועצת יו"ש או משהו כזה, הוא מנוסה וממולח די הצורך כדי להבין לאן נוטים הדברים ומהי כוונתו האמיתית של ראש הממשלה. לכן נזף בו בשיא העדינות אבל גם הגן עליו מעל דפי "הארץ".
ייתכן מאד שנתניהו מהמר על כל הקוּפּה המדינית, ואם כך יקרה יצטמצם מאוד חבר המריעים שלו. ביבי הלך עד הסוף במאבקו נגד ברק אובמה, קומם נגדו בכוונת מכוון את כל האוכלוסייה השחורה וחלקים ניכרים מן הציבור הליברלי בארצות הברית, שכולל גם יהודים רבים. כך פונים נגד ישראל האינטלקטואלים, שוחרי השלום והשוויון, טובי האנושות בארצות הברית ובאירופה. אחרי ההתנקשות המחפירה באוסמה בן-לאדן עלתה קרנו של הנשיא בציבור האמריקאי. לכן גם ביצע את הפעולה הבלתי-מוסרית והבלתי-חוקית הזאת. אובמה הוכיח לשמרנים שהוא מוכן להילחם על מעמדו. החוצפה התהומית של ביבי, לחתור תחת נשיא ארצות הברית על כל המשתמע מכך, עלולה לעלות לו ביוקר. מי שמודע לכוחו העצום של אובמה ולסמכויותיו הנרחבות דווקא בנושאים החשובים ביותר לישראל, מבין במה מדובר.
לשמרנים הקיצוניים אין רוב בארצות הברית, אבל אין לזלזל בכוחם. עם זאת, מלחמה גלויה בין ממשלת ישראל לבין הבית הלבן תגייס רבים וטובים לצדו של הנשיא. די לנו לעיין לרגע בפרשת ג'ונתן פולארד. ההכפשות נגד אובמה ביוזמת לשכת נתניהו מעוררות מחדש את התסמונת הרואה בישראל מדינה כפוית טובה, שמתכחשת לאינטרס האמריקאי בשם האג'נדה שלה. קשה לי להאמין שאובמה ייכנע לביבי רק בשל קבלת הפנים שראש הממשלה קיבל בקונגרס. רוב מוחאי הכפיים בקונגרס אינם מוכנים להפקיר אינטרסים אמריקאיים חשובים, והנשיא מוּדע גם לדעותיהם של מנהיגי המערב המתועש ולאלה של ראשי המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות. נתניהו הצליח לצלוף באובמה ולהכאיב לו. אבל דומה שהוא מתבשם מנאומו (המגוחך בעיני, למען האמת) עד כדי כך, שהוא מעדיף להקשיב ללחישות מלאות החנופה של עוזריו ודובריו. במקום להאזין להם, כדאי שהוא ירסן אותם. השבוע הטילו מומחים בוושינגטון ובירושלים דברים קשים על ההסתה נגד נשיא ארצות הברית. בבית הלבן יש המאמינים שאנשי לשכת ראש ממשלת ישראל (לאו דווקא ביבי עצמו) מתבטאים בסגנון גזעני, משתמשים בכינויים כמו "כושי" או "חוסיין" כלפי אובמה. הם משחקים באש. כבר מזמן חשבתי שבימין הלאומני הישראלי צומחים גזענים מעוררי חלחלה, שימיטו עלינו אסון. מי שמדבר על נשיא אמריקאי בסגנונם של הלבנים הגזעניים באלבמה או בדרום קרוליינה, טועה בזמן וטועה גם במקום.
דווקא ראש הממשלה הכי "אמריקאי" בתולדות המדינה מקעקע את מִרקם היחסים עם בית הלבן. זה אולי אירוני, אבל בכלל לא מצחיק.
* התפרסם ב"כל העיר".
בלי קשר, אם כבר הזכרת את פולארד – אני חושבת שצריך להיות ברור שאחרי 26 שנה בכלא על עבירה של 2-4 שנים, ישנו קונצנזוס מוחלט של אנשי הצדק וזכויות האדם למען שחרורו.
מה שנכון עבור קיסינג'ר ואחרים נכון גם עבורנו – הגיע הזמן לשחרר אותו, ולא צריך לקשור את זה לשום דבר אחר.
האם זה נקרא עם ישראל? שאני אבין.
http://www.youtube.com/watch?v=JrWFg6S-Xas
אכן דוחה.
אבל האם הצד הפלסטיני יותר טוב?
האם הצד הערבי יותר טוב?
כן הוא טוב יותר. נקודה. הנושא סגור.
כעת – השאלה שלי, לעומת זאת, נשארה ללא מענה!
לכן אשאל אותה שוב (בניסוחים אלטרנטיביים):
האם הדבר הזה אינו צילום מצב, תמונת הראי של עם ישראל? מניין צצה המשמעות הלאומית הזו?
איזה חלק, באחוזים, של היהודים כיום מקבל בהבנה או תומך, אפילו חלקית, בזה?
האם זהו העם שלך? אם כן, הכיצד? איזה תוכן אתה חולק עימו (מעבר לשפה העברית ותעודת הזהות)?
מעניין אותי אם תשובתך על הערבים היא באמת דעתך, או שזה נאמר בצורה סרקסטית או שזה נאמר כדי שהדיון לא ילך לכיוון הזה?
הדבר הזה אינו צילום מסך או תמונת ראי של עם ישראל. זהו פשוט צילום של אנשים מסוימים מתוך עם ישראל עם דעות מסוימות (שאני לא מסכים איתן).
המשמעות הלאומית הזאת הופיעה כתגובה לעשרות שנות מאבק עם שכנינו, עם מוסדות בין לאומיים צבואים ואנטישמיים ועם מדינות שמעדיפות את השמדתנו מעל טובת תושביהן.
לגבי החלק באחוזים – ניתן לראות לפי תוצאות הבחירות.
גם אנשים שאני לא מסכים איתם הם חלק מהעם שלי. אני חולק איתם את המסורת היהודית, את ההבנה שזה הבית היחיד ליהודים ואת שותפות הגורל בינינו. זה מספיק לי. מה חולקים הערבים?
בלי שום קשר – את השבוע האחרון אני מבלה באבטחת יישוב. היישוב נמצא בתוך תחומי הקו הירוק והסיבה היחידה שאני נמצא כאן היא למנוע מבני העם הטוב יותר להיכנס לפה ולרצוח אנשים כי יהודים. הם מנסים גם בדרכים אחרות – כגון ירי פצצות מרגמה אבל אני מניח שזאת רק דרך לבטא את סלידתם מהאימפריאליזם. כמה עוד מקומות בעולם אתה מכיר בו הגבול מאובטח לא נגד מסתננים, לא נגד אנשים שמנסים לברוח החוצה, לא נגד מבריחים וגם לא נגד מרגלים – אלא נגד רוצחים שבאים לרצוח אזרחים (לא לשדוד, לרצוח. לא חיילים – אזרחים. לא סתם אזרחים – רק יהודים). המצב מאוד פשוט וניתן להבין אותו בלי מילים גבוהות ובלי אינטגרלים דיאלקטיים – זה אנחנו נגדם ואני יודע באיזה צד אני רוצה להיות. ואתה?
ודים: "גם אנשים שאני לא מסכים איתם הם חלק מהעם שלי"…
שום בצל: "צריך במקום זאת לשאול מה כן ניתן לעשות"
אין מדובר על אי-הסכמה. אלא על אי-קומפטיביליות מובהקת. הייתי אומר אי-שייכות. שני משוררים יכולים להיות בעלי שפות שונות, ודיעות שונות, ממקומות שונים בעולם, מדתות שונות אך משותפת להם הוויה מסויימת. אבל החבר'ה הללו נמצאים בהוויה נפשית זרה. אינני צובע זאת בשחור או בלבן או בוורוד או בשום צבע. וכי לאמת יש צבע? אלה הם הנתונים מהשטח. לא אני המצאתי אותם. אינפנטילי? אולי, אבל לרוץ ישר לחפש צרות של אחרים (ערבים), נשמע לי אינפטילי יותר.
קחו למשל את תרבות החולגינזם בכדורגל גם שם מדובר בגועל. אבל זה גועל שצמח מתוך העם כענף שאינו דקורטיבי במיוחד אך הענף הזה אינו ממוטט את העץ (בינתיים לפחות) ואינו משפיע על השורשים המייצבים את כל המבנה. אבל הדבר "היהודי" הזה הוא קריאת תיגר על הבסיס, והכי חשוב, זה מגיע מעמודי החברה – מן הסמכות הדתית והמדינית הרשמית – ולא משוליה. הדבר הזה אינו בעיה בענפי העץ אלא בשורשים המייצבים את כל העסק.
שום בצל , אין מה לעשות. פשוט אין.
אם זה מגיע מלמעלה, אם זה מקבל באופן ישיר תקצוב, הרי שזוהי המדיניות. לא מדובר כאן בטעות של יחידים הדורשת תיקון. זוהי הכוונה המפורשת, זו המטרה הלאומית הרשמית. מדוע הבחנה זו היא אנטי-ישראלית? או אנטי-משהו בכלל?
אוי נו באמת ק.א., תתבגר כבר!
מה סגור? מי סגר? למה לך מותר לסגור ולי לא?
איזה מין דיון זה?
על הוידאו הדוחה שהראית, בו רואים אכן ציבור מעצבן אומר דברים נוראיים,
אני אוכל להראות לך דוגמא מהציבור הפלסטיני שלעומתו, דברי הישראלים שהבאת הם הגות של שלום.
ולא, אם אני שייך לציבוריות הישראלית (אף שאני במיעוט קטן והולך של מה שקרוי שמאל ציוני), לא כולם שותפים לגועל נפש הזה.
זהו אכן העם שלי – אני לא מתגאה בכך. אבל מבחינתי, זה נשאר בגדר כך, אינפאנטיליות והתרסה, של חלק ממנו.
אבל אתה מנסה לגרור אותי לצבוע בשחור את כל העם, שזוהי למעשה אחת ההופעות של גזענות, בדיוק כפי שלא אוכל לומר שכל הפלסטינים זהים לרוצחים של משפ' פוגל, או למחבלי החמאס.
אתה שבוי בהגדרות אנטי ישראליות, ובמקום לעורר דיאלוג, אתה עוסק בהתרסה, כמו האנשים בוידאו.
צריך במקום זאת לשאול מה כן ניתן לעשות.
אבל כפי שמישהו כבר ענה לי פה – אם עלי לוותר על הציונות, קרי, על המדינה, אז מה באמת נשאר?
האם אוכל לבקש זאת מפלסטיני?
המשך…ואילו על מטרה לאומית – לא הולכים לבחירות (בד"כ).
לבחירות הולכים, עפ"י רוב, על השאלה כיצד ובאיזה אמצעים להגיע לערכים לתכנים ולמטרות הלאומיות.
התוכן הלאומי – התורה מירושלים – רשומים בשחור ע"ג בטון – על הגשרים והמחלפים: "מוות לערבים" , "ערבים החוצה" , "עם ישראל חי".
הבחירות הן רק על התזמון, על השיטה ועל הטקטיקה.
זוהי מסקנתי.
ההפגנה הזאת מבחילה. אין מלה אחרת לתאר את הגועל נפש הזה!
נראה לי שעליהם דיבר ליבוביץ' כאמר שצומחים פה יודו-נאצים..
חיים ברעם מתחיל להתייאש מהציבור הישראלי, וזה מעודד כלשעצמו
אני התייאשתי לפני 20 שנה.
אז זו התחילה להיות תחושת יאוש בלתי מבוססת.
היום היאוש מקבל תימוכין גם מהבנה.
ואז היאוש הופך לבדיחה.
עכשיו אני ממש נזכר לפתע. שאלו אותי איך אני מרגיש בנושא הישראלי.
חשבתי לרגע ואמרתי: יאוש. זה היה לפני 18 שנה.
מדוע מגן BB על קשריו עם ההון ומספיד את סמי עופר?
כשר"מ יוצא להגנת המת, וגם להגנת משפחת בעלי ההון מתבררים קשריו של שקרניהו למשפחת עופר.
מי היה סמי עופר? "איש-הון ציוני" – או רמאי בכל רמ"ח איבריו, כמו ביבי? ומה מבדיל ביניהם? – ההבדל היחיד הוא שנתניהו אינו "עשיר כקורח" – אבל הוא זה שאיפשר למשפ' עופר ולעוד בעלי ההון להתעשר על חשבון גזל המדינה, כאשר עסק בהפרטות נכסיה. לכן "ביבי" עוד שווה הון – לבעלי ההון – ורק להם. לפשוטי העם "ביבי" הוא רק אחד שעושה רק צרות – סרבן שלום נטו. BB הוא רמאי גדול ולא רק באנגלית-אמריקאית. לכן הוא נהנה "מחסדי" כל מטומטמי הקונגרס והסנט – לא היה אחד או אחת מחברי שני "הבתים" שהעזו לא למחות לביבי כף! אפילו צדיק או צדיקה אחת לא מצויה בוושינגטון הבירה.
הרי כשנתניהו מספיד את סמי עופר ש"היה ציוני בכל רמ"ח איבריו" הוא מגן על ידידו הגזלן. עופר גזל את המדינה, וקיבל את בתי הזיקוק ו"כימיקלים" בחצי חינם, לאחר ש"ביבי" עזר לו לסדר את המדינה. והמפעלים שעכשיו שייכים למשפ' עופר ממשיכים להרעיל את חיפה וסביבתה, גם לאחר מות סמי. אכן רה"מ עזר בידי "העופרים" – "הציוני" נתניהו שמספר בדותות על סמי עופר ש"גם כשעלה לפסגות לא שכח את מחויבותו לזולת". ומה היא ה"מחויבות" של משפ' עופר? – להמשיך להרעיל את תושבי מפרץ חיפה!
כשנפטרה רחל, חברתו לחיים של אורי אבנרי, הותר למגיבים באתר "הארץ" לכתוב תגובות כרצונם. גם תגובות פשיסטיות הופיעו באתר, בנגוד ל"הצהרה" האוסרת זאת. היום נסגרו הדיווחים על מות סמי עופר לתגובות. אסור לשבח, אסור גם לשמוח במותו. זה הדין וזה הצדק של עיתונו של שוקן. מה שמוכיח שלבעלי ההון זכויות יתר גם לאחר מותם.
שמעון פרס וגם יצחק רבין פעלו לטובת עסקים עם משטרי אימים, עם חונטות, ועם דיקטטורים. אבל השיא היה ייצוא הנשק והטכנולוגיה לייצור טילים ונשק גרעיני למשטר האפרטהייד!
•• העולם כבר הטיל אמברגו על אספקת נשק וידע לייצורו לדרום-אפריקה. אבל ישראל כדרכה אמרה ועשתה "או"ם-שמום", והמשיכה בדרכי בן-גוריון ["לא חשוב מה יאמרו הגויים – חשוב מה יעשו היהודים"].
•• אז אמרו פרס ורבין לראשי שלטון האפרטהייד א מ ת _ ל א מ י ת ה על המשותף לציונות ולמשטר האפרטהייד [!] שמעון פרס כתב אז לשר ההסברה של האפרטהייד: "משותפת לנו השנאה לאי הצדק"… פרס גם המליץ על "שיתוף של שאיפות ואינטרסים". פרס לא היה זאב בודד. כשהגיע ר"מ האפרטהייד, פורסטר, לישראל לפי הזמנת פרס, רבין בגין ודיין לסכם על ייצוא הנשק לצבא האפרטהייד הרים יצחק רבין כוסית ל"לאידיאלים המשותפים". (ראו צילום באוסף התצלומים הלאומי).
•• מאמרו של יוסי שריד היום חריג באיכותו הספרותית וגם הפוליטית. שריד מכתיר את מאמרו בכותרת "הכל לפי החוק". גם אם שריד -שהיה חבר ותיק בועדת חו"ב- לא מפרט ולא נכנס לפרטים הוא כותב: "הרי אין חדש תחת שמש המפרץ. ישראל הרשמית – היא עצמה, או באמצעות שליח לדבר עבירה – תמיד עשתה עסקים עם משטרי אימים תוך כדי הפרת עיצומים בינלאומיים; קנתה ומכרה, גם את נשמתה. חברתם של מצורעים אינה מפריעה לנו, עד שנחשפה כעת ידנו הארוכה, והנה היא מצורעת כשלג… והכל אך ורק על פי החוק ובשם הביטחון… גלימת הביטחון רחבה דיה כדי לעטוף את הכרישים הגדולים מכף רגל ועד ראש ולהגן עליהם מפני חשיפה לאור השמש המחטא." אכן, מילים כדורבנות.
•• לא אכנס לפרטים על ייצוא הנשק לחונטה של פינוצ'ה, למשטרו של מובוטו בזאיר, לחונטה בגוואטמאלה, לחונטה של בורמה-מיאנמר, לקונטרס בניקראגואה — הדברים מוכרים והפשעים ידועים.
•• יחסי ישראל והאפרטהייד שהיה, היו "רגע של אמת". כפי שהצהרות פרס ורבין מוכיחות. שותפות אידיאולוגית >> זהות אינטרסים>> שותפות ביצור נשק [כולל טילים בליסטיים ופצצות אטום] >> משלוח יועצים מצה"ל לצבא הלבן שנלחם בלוחמי חירות באנגולה… זו היתה שותפות בין ר"מ שנאסר על תמיכתו בנאצים, לבין ממשלה שהיתה אמורה לייצג ניצולי שואה. וזה קרה עוד לפני שהאפרטהייד ו"גדר ההפרדה" השתלטו סופית על המוח הציוני. ומאז ועד היום ממשיכה ישראל למכור את נשמתה, וכך הופכת "הדמוקרטיה היהודית היחידה בעולם" למדינה מצורעת.
•• גלגל חשוב במשק זה ייצוא הנשק. כך במדינה שעמה "הנבחר" כרת ברית עם אליל הביטחון, ובחר להתמסר לשטן הכיבוש וההתנחלות על אדמת השכנים. גם את פצצות שמעון פרס לא השאירה ישראל ב"כיס העמימות הגרעינית", ולא הטמינה אותה רק "להגנת המדינה אם חס וחלילה"… גם את הנשק הסופי הנורא הזה ייצאה ישראל, למדינת האפרטהייד. כך ב-3.3.1975 חתם פרס על הסכם עם P W BOTHA שהיה שר הביטחון של האפרטהייד. פרס היה חלוץ מרכזי של הגועל נפש. הוא עיצב את השיטה שהפכה אותנו לשותף אוטומטי של כל דיקטטורה. אבל גם רבין שתיאר את פרס כ"חתרן לא נלאה" היה משת"פ של האפרטהייד. חבל שזו האמת על המדינה הציונית.
http://www.guardian.co.uk/world/2010/may/23/israel-apartheid-south-africa-nuclear-warheads
http://image.guardian.co.uk/sys-files/Guardian/documents/2010/05/23/Peres-letter.pdf
http://image.guardian.co.uk/sys-files/Guardian/documents/2010/05/23/Israel-SAagreement.pdf
מעם של סוחרים לעם של סוחרי נשק
אולי מעודד אבל גם מוטעה. אידיאולוגית אנחנו לעולם לא מתייאשים מהעם אלא נאבקים בתוכו ולמענו, למען עתיד טוב יותר. אני לא צריך להתנצל על כך שכתבתי כאן עשרות טורים שהעבירו את המסר המרתיע שמאיר דגן מעביר עכשיו.
חיים, אתה יכול להמשיך לזלזל בנתניהו, אך הוא האדם היחיד במערכת הפוליטית שמתאים לתפקיד רה"מ. רהוט, משכיל, רטוריקן, איש ספר עם ידע נרחב בהיסטוריה, כלכלה, יחסים בינ"ל ולחימה בטרור. אינך מסכים עם דעותיו, אך כשאתה חולק גם על כישוריו האובייקטיבים, אתה פשוט מאבד מאמינותך.
לגיא:
עוד מגיב לאומן מתלהם, המפגין את אהדתו הגלויה לביבי מחד וחוסר תבונתו מאידך, בחיבה מופגנת לראש הממשלה, הלאומן הימני הקיצוני, הגזען והפשיסט הגרוע ביותר שהיה בישראל מעולם!
לניצן:
אני ממש לא לאומן, ושיא האבסורד הוא שאתה מאשים אותי בהתלהמות בעוד התגובה שלך, על שלל שמות הגנאי שלה, הכי מתלהמת כאן. נתניהו לאומן ןפשיסט? אתה יכול לא להסכים עם האידיאולוגיה שלו, אך לכנות אותו פשיסט פשוט מראה שאינך מבין מהו פשיזם. נתניהו קרוב בדרכו למוסוליני ופרנקו? נו באמת! מוטב שתצניע ולא תחצין את הבורות שלך.
כל המחמאות שהענקת לנתניהו נכונות, מלבד העובדה המצערת שהוא לא מסוגל ו\או לא רוצה להזיז את תהליך השלום. לא רק זה, אלא שהוא לא מסוגל בכלל לעשות שום צעד מדיני משמעותי.
המומחיות האמיתית שלו היא משיכת זמן.
לא מזלזל באף אחד. תקרא שוב את הטקסט. אבל הנאום היה באמת תת-רמה ושקרי
הקשר בין ישראל לארה"ב לא מבוסס על נאומים ולא אילו שיערערו אותו. הם מבוססים על אינטרס של שליטה בבסיס ואידיאולוגיה שקרית שמצדיקה אותה.
יש גישות שונות בקונגרס על אמצעי השליטה, "מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח או בפחות כוח", אבל המטרה משותפת. ישראל היא בסיס מוצק, מכשיר לביצוע מדיניות השליטה גם באיום על משטרים סרבנים וגם בשת"פ עם משטרים "ידידותיים", בפרט כשהיציבות היחסית של המשטרים באזור מתערערת והכיוון לא ברור.
לכן, יכול נתניהו "להעליב" את אובמה ולמשוך את ארה"ב לתמוך בכל גחמה ישראלית ללא חשש כבד מדי להתערערות היחסים. במציאות זו אין נשיא שיערער את השלטון בישראל על ידי לחץ פוליטי הקטן ביותר.
יחד עם זאת תמוהה עמדתו של ברעם המביע חשש להתערערות היחסים הזאת, שהרי הכיבוש ימשך כל זמן שתמיכת ארה"ב בישראל תמשך. עמדת השמאל הרדיקלי היא דווקא בעד כשלון מדיניות הכוח של ארה"ב המנציחה את משטר הכיבוש הישראלי.
אמת, הסתלקות ארה"ב משליטה באזור (שאינו נראה בטווח הקרוב) יביא להתמוטטות המשטר הציוני ועלול להמיט אסון גם על היהודים החיים כאן, זאת מאחר שסאת השנאה וחוסר האמון בין המשטר בישראל, הנתמך ע"י רוב מוחלט של היהודים בישראל, לביו עמי האיזור כבר התמלאה. אנו נמצאים לכן בין הפטיש והסדן אבל לעולם לא קיים מצב ששמאל ישען על האימפריאליזם שכך או כך ימיו ההיסטוריים ימלאו.
יתכן ואתה צודק, אף שאני חושש שהאידאולוגיה של השמאל הרדיקלי אף יותר שיקרית,
ובסופו של דבר, הקיצוניות מובילה לכוחנות וברוטליות, וההמשך זכור לרע.
נראה כי ישראל אינה ברית נוחה לארה"ב – השכנים רואים בה התרסה מערבית אימפראיליסטית (שוב, שקר) – דווקא נוח יותר לארה"ב ברית עם ערב הסעודית, שם הערביות אינה מוטלת בספק, והאמריקאים מקבלים את הנפט הנחוץ כמו אוויר לנשימה לגלגלי הכלכלה.
הברית עם ישראל – יש בה דווקא אינטרסים לא כלכליים, אלא אולי אלקטראליים ודתיים, ואולי, בלי ציניות בבקשה, גם ערכיים.
הסתלקותה של התמיכה האמריקאית אכן עלול להוביל למלחמת שמד – ואז אמרת, האינטרס של מדינות ערב הוא ברור, מלחמת 48' תחזור בגלגול הרבה יותר מפחיד.
רמתו של אבא אבן? אני מציע לחיים ברעם לקרוא את נאומיו של אבן – באו"מ, במועצת הביטחון ועוד – ולהיווכח שדרושה מצלמת פוטו-פיניש משוכללת במיוחד כדי לגלות הבדלים בינם ובין הנאום גדוש השקרים, הסילופים וההגזמות הפרועות של נתניהו. גם אבן נהג להרצות על ההיסטוריה היהודית, רדיפות ופוגרומים, וגם הוא הפגין צדקנות מתחסדת. יתר על כן, אבן לקה בשילשול מילולי כרוני, ומשפתח את הפה התקשה לסגור אותו. האגדות על היותו "דיפלומט מבריק" ו"נואם מחונן" נולדו בעיקר משום שאבן היה זה שהפיץ אותן.
הישראלים וזכות השיבה
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1229991.html
זה שהתגובות למאמריו של יצחק לאור סגורות מזה חודשים לא מדאיג אותך?
והמבין יבין……
מה שמדאיג הוא שעל כל מילה מחוץ לקונצנזוס מתנפלים מאות חוליגנים בשכר או בהתנדבות וממלאים את התגובות בזבל ימני.
במצב כזה אידיוט מי שמסכים לפתוח את מאמריו לתגובות
אני מבין שכל מי שדעתו שונה משלך הוא חוליגן וזבל ימני.
אני שמח שאתר הגדה השמאלית שומר מכל משמר על עקרונות העריכה שלו.
זה מתכון לדיון פורה.
חוליגן הוא חוליגן וזבל ימני הוא לא בסיס לדיון בכלל
הבמה כאן היא במת שמאל הדיון כאן אמור להתקיים בין אלה שמגדירים את עצמם ככאלה ומי שנדחף לדלת פתוחה לא שלו רוצה רק להסיט את האתר מדיון לפרובוקציה.
חבל שעוכי האתר לא חושבים שצריך לעצור את השטפון על מנת שיוכל להתקיים דיון פורה
השמאל תמיד היה טוב בדיונים בתוך עצמו. (מה שנקרא במאמר אחר קומוניזם דמוקרטי). אני מבין גם את מקומי באם באיזה שהיא סיטואציה הזויה תגיעו אי פעם לעמדת השפעה. מחנה חינוך מחדש סיני או קולחוז סיבירי יהיו אז קייטנות.
לגבי הזבל אני שמח שתצטרך להריח אותו עוד הרבה שנים.
מאמריו של לאור לא נסגרו בגלל זבל ימני אלא דווקא בגלל זבל פמיניסטי…
אבל מה זה חשוב העיקר שהאדון ממשיך להפיץ מרכולתו ברבים
The rim effect
When I was a student there was in Jerusalem. Huge furniture c company That bibi was her marketing mananger
I day. Suddenly. The company. 1300 workers. Crushed like in a vacuum
This is the story of netanyahu
חשבתי "שכולנו מפלגה" מה נזעקת להגן על הנשיא מעבר לים ?ראשית כל שהנשיא אובמה ימלא את תפקידו מבית. כגון בנושא הכלכלה וכולי. לכל אזור בעולם הבעיות היחודיות שלו. בזמן נתון.
" אם עלי לוותר על הציונות, קרי, על המדינה, אז מה באמת נשאר? "
הבעיה אינה בציונות כרעיון (גם שאישית אני עצמי אינני שותף לו) אלא מטיבו והאופן בו הוא יושם ומיושם.
לא מדובר על דיכוי רגשות של לאומיות יהודית או זניחתם אלא על תוכנם ולאיזו תוכנית מעשית זה מתורגם בשטח. כאשר התוכנית המעשית לביטוי הרגשות הללו מקבלת צורה של מבצע צבאי רודף מבצע צבאי ושל כוח יהודי מתגלגל כדרך ל"בטחון ישראל" אז מתקבל הנוסח ומתקבלת הנוסחה לביטול העם הזה ויצירת משהו אחר.
ק.א.
נו? והאם לא על זה הויכוח?
הבה לך, על רגל אחת, תמונה אלטרנטיבית.
המדינות הערביות קלטו את הפלסטינים בתוכן, והן הוטמעו והיטמעו בתוך החברות האזרחיות הללו. ייתכן וחלק אף הגיעו למעמד בכיר, אולי אף של שר בכיר (או יותר?).
נומר אף שישראל חזרה לקווי 67', פלוס/מינוס, נוכחות ערבית בהר הבית עם בעלות ישראלית על הכותל, וכיו"ב.
אין צורך בזכות שיבה, מחנות פליטים, מלחמות, מתאבדים, מטוסי F16 וכו'.
אבל שום דבר ממה שנאמר פה לא עומד לקרות.
נראה לי שעמדתך ברורה – ישראל כהתגלמות של הרעיון הציוני היא לא לגיטימית. זו זכותך כמובן. ואף שייתכן שאנו שותפים במספר ערכים אוניברסליים של חופש, חירות ושיוויון (ככל הניתן), הרי שבמהות אחת לפחות אנו שונים מהותית, וזה בהתייחסות למושגים יהודי וציוני.
חו"מ, יש לי גם תחושה, שאם ישראל הייתה הופכת להיות מדינה נחשלת, מן עולם שלישי אפריקאי שכזה, עם מלחמות פנים, שלטון דיקטטורי, אוכלוסיה ענייה, וכיו"ב, אזי הפלסטינים היו מוותרים בעצמם על הרצון לחזור לכאן. ההצלחה (לפחות חלקית) שלה היא גם המשקולת שעלולה לגרור אותה למצולות.
חיים, הניתוח מדויק לחלוטין לדעתי אבל בוא נביט לרגע בחצי הכוס המלאה.
ביבי וממשלתו מצליחים לקרוע את כל המסכות מהתנהלות ישראל בשנים האחרונות. אני חושב שההתנהלות הפושעת שלו ושל ממשלתו הביאה לכך שאפילו אנשים שבעבר התנגדו ל-BDS תומכים בו עכשיו בפה מלא, לא רק בארץ אלא גם בחו"ל. אלמלא ביבי, ליברמן וברק, אני לא חושב שכדור השלג של הכרזת העצמאות הפלסטינית היה תופס תאוצה כל כך יפה. כדי להוסיף חטא על פשע, תאומי המריבה (ברק וביבי) מצליחים לחשוף את המריבות ואת השיקולים הזרים במינויים הבכירים באופן חסר תקדים. עד כאן חצי הכוס המלאה, מפה זה רק נהיה יותר גרוע.
בעולם אידאלי, הציבור הישראלי היה רואה מה עומד מולו ומחפש מיד אלטרנטיבה שפויה, הגונה ולא מושחתת. בעולם הלא אידאלי שלנו, הציבור הישראלי יחליט שכולם מושחתים, כולם שקרנים וצריך מנהיג חזק שיעשה סדר. מיהו מנהיג חזק? מישהו שטוב בלהרוג ערבים, בלאסור שמאלנים ובלזלזל בשאר העולם.
הפרדוקס הוא שאני לא חושב שמי שמגדיר את עצמו כאיש שמאל יכול לקוות לכך שהמצב יתדרדר עד כדי כך אפילו אם המשמעות היא שבסוף ההידרדרות יבוא שיפור.
ישראל מקווה ומתפללת להכרזה פלסטינית רשמית על מדינה באו"ם.
זה יהפוך את הסכסוך באחת לסכסוך גבולות בין מדינות, דין ההתנחלויות כדין הגולן הסורי ובא לציון גואל ונאמר אמן. יוסי ביילין אומר את זה כבר חודשים.
חיים, מאמרך שווה תגובה כיוון שאתה אחד הבודדים כאן שעוד כותב בצורה שפויה והגיונית, למרות שאני חולק עליך לחלוטין מהצד הימני של קו המרכז. ביבי קבע כמה קווי ברזל שישראל לא תוותר בהם. העביר מסר חזק שגם לנו יש עמדות. ההתגלגלות להחלטה באו"ם היא בעיה של האירופים והאמריקנים. במהותה ההחלטה בספטמבר רק תשדרג את מעדם של הפלשתינים לסטטוס של חברה לא מלאה באו"ם. מדינה לא תקום מזה, כפי שכבר הובהר משום שארה"ב תטיל וטו במועה"ב. ביבי מוכיח את שפיותו בכך שהכלכלה הישראלית שייכת לקבוצת מיעוט של כלכלות צומחות ויציבות, לעומת אובמה שמתנהל בצורה מופקרת. אני מציע לניאו קומוניסטים באתר הזה להתחיל לעדכן את התיאוריות בנוגע לסוציאליזם. השיטות הישנות, אפילו של קיינס, לא מתפקדות. לכן, במקום לתקוף בעוורון את ביבי, הייתי מנסה ללמוד ממנו משהו, כולל לגבי החיים של הפלשתינים ששופרו ללא הכר בהשוואה למה שהיה בימי השלום העליזים של פרס, ברק ואולמרט ושרון.