המאמר הראשי ב"הארץ" ביום ראשון השבוע מבשר לנו אודות "עתיד אפור ומאיים" וכיוון שהוא דן בכלכלת ישראל נוכח האירועים בעולם, יש בו גם היבט של נבואה המגשימה את עצמה. המרכיב הפסיכולוגי בתהליכים כלכליים הוא עצום, ומשקיעים, גם בינוניים וקטנים, נוהגים לקרוא באדיקות את המוספים למיניהם ומושפעים מאוד מהתחזיות הכלכליות. למאמר ראשי בעיתון יש השפעה מיוחדת, שאין לזלזל בה. מתוכנוֹ של המאמר ברור שהעורכים לא התכוונו לזעזע מוסדות ארץ אלא להדליק נורית אזהרה, שיש בה גם מסר פוליטי: ממשלת ישראל מרחיקה אותנו מהעולם, וכופה הסתגרות שתביא עלינו אסון משום שכלכלות העולם משולבות זו בזו. עידן המשק האוטרקי נגמר עוד בשלהי ימי הביניים וגם לנס הישראלי יש מועד תפוגה שאותו ניתן לִצפות מראש.

זהו אחד המאמרים המדכאים ביותר שקראנו בחודשים האחרונים דווקא בשל מתינותו המופלגת: הכותבים מפרטים כבר בראשיתו את ההצלחות הרבות של המשק הישראלי, את התחזית האופטימית לצמיחה מרשימה (5.2%) ואת ירידת האבטלה ל"שפל היסטורי" של 5.8% בלבד. הנתונים האלו אינם מצביעים בהכרח על שיפור במצבם של אזרחי המדינה, יהודים וערבים, שאין להם חלק ונחלה בשפע שממנו נהנים שכבות מסוימות בחברה. אבל מדובר במגמה כללית של שגשוג, לעומת ההתאוששות האיטית בארצות הברית ומצבו החמור של האשראי באירופה. לכן הירידות בבורסה אינן משקפות את הדיווחים האופטימיים או את התחזיות הוורודות של בנק ישראל. הבורסה הייתה תמיד מכשיר כלכלי עצבני, שהולם כל כך את עולמם של המהמרים. היא משקפת גם את זיקתם של המשקיעים לכלכלה הגלובלית. ישראלים רבים (דווקא אלה שנהנים במיוחד מתקופת השפע) מסרבים להאמין שגוף חולה אמור לפרנס איבר אחד בריא. אם הכלכלה קורסת בארצות חשובות ועשירות, ההשלכות על ישראל הן חד-משמעיות. ההווה אולי מאפשר סממנים של שפע, אבל העתיד, כאמור הוא "אפור ומדכא".

שכירים שמנסים איכשהו להסתדר עם משכורת דלה ועם הסיכויים הזעומים לשיפור בעתיד, אינם מתייחסים כלל לתחזיות כאלה. כאשר יגיע המשבר שאותו צופה "הארץ", הם יהיו הראשונים לסבל. לא בהכרח לכל ישראלי, אפילו מהמעמד הבינוני, יש חשבונות שמנים במטבע זר בבנקים באירופה. עתידה האפור של הכלכלה ימיט חיים של עוני יחסי על שכבת המתרוששים הגדולה שתיווצר בעקבות המשבר. רק מעטים מאיתנו יכולים להתארגן היטב לקראת השנים הרעות. יוסף המשבִּיר שהציל את מצרים העתיקה אינו עומד לרשותנו, והצרור הנקוב שלנו עלול להצטמצם, אולי עד לאפס.

לכן התחזית ב"הארץ" נכתבה בעיקר למען החלק האמיד של מחנה השלום, לארבעת העשירונים העליונים, שמבינים לא רק את האינטרס הכלכלי של ישראל בהשגת שלום לפני שחלון ההזדמנויות ייסגר, אלא גם את המחיר האישי שאותו ישלמו אם המצב המדיני הנוכחי יימשך. גם בעשירונים הנמוכים יותר יש החוששים מחוסר היציבות ומאובדן החסכונות שלהם. אבל רק מיעוט בתוך כל אלה מסיק באמת את המסקנות האישית והפוליטיות ממצב הדברים. מחנה השלום האמיד איננו אלא קטגוריה תיאורטית ולא גוף חי ופעיל המוכן להתארגן למען הסְדר מדיני מיידי. היכולת להשתנות מבחינה רעיונית במפלגות המרכז הלאומני היא קטנה, השפעתו התודעתית של הימין הקיצוני בתוכָן היא עצומה, וזיקתן לדמוקרטיה הליברלית היא חלשה.

אנשי קדימה, שרידי מפלגת העבודה והאגף המתון בליכוד הם במקרה הטוב חלק מאסכולה דמוקרטית-שמרנית, שערכי הלאומנות (במסווה של "ציונות") מדריכים את כל פעולותיה. לכן קשה להאמין שעסקני המרכז ואנשי ההון התומכים בהם ייאמצו בקרוב את מסקנת עורכי "הארץ" במאמר שבא להזעיק את דעת הקהל להתכונן למשבר הוודאי: "גם אם מצבנו הכלכלי כיום הוא טוב, העתיד נראה אפור ומאיים. לכן על הממשלה להיערך לאפשרות של משבר כלכלי עולמי לנקוט יוזמה מדינית". זוהי קריאה הגיונית לפעולה, אבל אין לצפות לפעילות ממוקדת וקדחתנית מצד מפלגות המרכז.

מנהיגי קדימה (צולם ממסך הטלויזיה)

כדי להבין במה באמת עוסקות המפלגות, שאמורות להציל את המשק באמצעות יוזמות מרחיקות לכת למען השלום, אין לנו אלא להציץ בעמוד 4 באותו גיליון של "הארץ". עד מהרה נלמד, שח"כ ישראל חסון מקדימה פועל בעיקר נגד ארגוני זכויות האדם בישראל, אלה שמקדמים לא רק את השלום, אלא גם ממחישים לשאר העולם את הפעילות המשמעותית בתוך החברה הישראלית נגד הכיבוש ומוראותיו. חסון מאשים ארגונים כמו "האגודה לזכויות האזרח בישראל", "הוועד הציבורי נגד עינויים" (גילוי נאות: הייתי בין מייסדיו), "אמנסטי אינטרנשיונל" ו"עמותת רופאים לזכויות אדם" בפעילות נגד ישראל. העסקן מקדימה מפגין כאן גישה אנטי-ליברלית קלאסית: חסון איננו מסוגל אפילו להבחין בין מדינה לבין הממסד שלה, גם אם הוא נבחר בהחלטת רוב האזרחים. פעילות נגד ממסד המקיים משטר כיבוש ודיכוי, מפר את זכויות האדם והורג אזרחים איננה מכוונת נגד "ישראל" אלא נגד הממשלה. היא לגיטימית ומותרת, בארץ ובחוץ לארץ. יותר מזה, היא חיונית לתדמיתה ולהצלחתה של החברה הישראלית כחלק מהקהילה הבינלאומית. לכך יש, כאמור, גם השלכות כלכליות גדולות וחשובות.

האנרגיה החיונית של חסון ושל רוב ח"כי קדימה מופנית נגד יהודים התומכים בזכויות האדם והאזרח ונגד האזרחים הערבים. זה היה צפוי מראש, בשל ההרכב האישי של מועמדי הסיעה עוד לפני הבחירות לכנסת. אבל רבים מבוחרי מרצ לשעבר ערקו לקדימה, ויש להניח שחלק מהם מצטערים על כך. לפני מערכת הבחירות הבאה יזהירו אותנו רבים, יש להניח שגם מעל דפי "הארץ", שרק קדימה ודומותיה יחסמו את דרכו של בנימין נתניהו והליכוד למלחמות נוספות. אבל חסון ועמיתיו מדגימים לנו כמעט בכל יום שהמרכז הלאומני לא חותר למניעת מלחמות חדשות אלא להצדקת המלחמות הישנות. חסון מבקש לפגוע במאבק נגד הכיבוש בכל דרך, ושלילת זכאותם של ארגונים ישראליים לזכויות האדם לקבל מתנדבים מהשירות הלאומי האזרחי היא רק אמצעי להשגת מטרתו. ממסד חדש של קדימה והעבודה לא ימנע מלחמות ולא יביא לשלום אלא רק יפחית את עוצמת ההתנגדות להן בחוגי מחנה השלום הציוני.

ידיעה זניחה יותר באותו עמוד ב"הארץ" מדווחת על הגיבושון שערכו עסקני  הקואליציה בצפת. זוהי אותה קואליציה המונעת כל התקדמות בנושא המדיני שעליה ממליץ "הארץ". אבל גם מהזוטה הזו למדנו משהו. מסתבר ששׂרת החקלאות אורית נוֹקד בילתה באורח "מדהים" בצפת עם אויבי השלום, תומכי הדיכוי וההתנחלויות ומתעבי זכויות האדם. נוקד נבחרה לכנסת ברשימת מפלגת העבודה; חסון לא היה בצפת, הוא ב"אופוזיציה", אבל גרוע ממש כמו נוֹקד. ההווה כבר אפור ומדכא דיו.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook