ביום שני 6 ביוני 2011 בשעה 11:00 בבוקר התדפק על דלתי שוטר ומסר לי "הזמנה לסור למשטרה לחקירה" עד 11:30!!! בתחנת המשטרה לב תל אביב שברחוב דיזנגוף. התבקשתי לפנות לחוקר שחר וייס. על טופס ההזמנה הייתה חתומה הקצינה בדרגת פקד אסנת פלג-שבילי מספר אישי 1027242. בשיחה טלפונית עם הגברת שבילי ביקשתי לדעת על מה ולמה אני מוזמן לחקירה, אבל היא סירבה לפרט.

תחנת לב ת"א של משטרת ישראל (צילום ממסך טלוויזיה)

ב-11:45 כבר הייתי בתחנה וחיפשתי את החוקר וייס.  הוא לא היה בחדרו. חיכיתי במסדרון, עד שעבר אדם לבוש אזרחית, ושאלתי "אתה מכיר את שחר וייס?" "זה אני", השיב. "אני מוזמן לחקירה אצלך", אמרתי. "חכה, אני אקרא לך".

כעבור מספר דקות נכנסתי לחדר החקירות, ושם התבררה לי עילת החקירה. קבוצה ימנית קיצונית, חלקה מתנחלים, המתקראת "הפורום המשפטי" הגישה נגדי תלונה על "הסתה לאלימות"  בגין טורי "סמרטוט אדום" שנשא את הכותרת "מחזות קורעי  לב".  הטור התפרסם בתחילת ספטמבר 2010, כלומר לפני 10 חודשים. החקירה התנהלה בשיטת שאלות ותשובות. החוקר שלף משפט, אותו סימנו המתנחלים בתלונתם, ושאל האם אין כאן קריאה לאלימות? בתשובותיי הפרכתי את ההאשמה. שליפת משפטים ממאמר תוך ניתוקם מהקשרם, היא שיטה מוכרת, בעיקר במשטרי עריצות, כמו זה שישראל השליטה על שטחי פלסטין, במגמה להלביש עליהם פרשנות מרושעת, התואמת את רוח התלונה.

עורך דיני אבישר לב העיר, כי על פי ההיגיון העקום המונח ביסוד התלונה, עשרת הדיברות הם הסתה לרצח, לשקר ולנאוף. תוציא את המלה לא מהדיבר "לא תרצח" והרי לך הוראה לרצוח.

הסברתי בסבלנות רבה, ובעברית בסיסית שלא תקשה על החוקר, כי המאמר לא רק שלא קורא לאלימות, אלא יוצא נגדה. המאמר דן בסוגיה לגיטימית בשיח הפוליטי בישראל: האם מתנחלים חמושים הם חלק מכוחות הכיבוש, או שמא הם בבחינת אזרחים עוברי אורח תמימים?

תשובתי: מתנחלים חמושים הינם חלק מכוחות הכיבוש, גם אם הם לבושים אזרחית, והמאבק נגדם על ידי בני העם הכבוש, אינו זהה לפגיעה באזרחים שלווים.  כבן העם הכובש, כתבתי לקראת סיום המאמר,  יהיה זה משום התנשאות אם אתן הנחיות לפלסטינים כיצד עליהם לנהל את מאבקם נגד הכיבוש, אולם אם ישאלו אותי, אומר כי אני מעדיף את המאבק הלא אלים, כפי שמתנהל בכפרים  בלעין ונעלין, שגם חוסך בחיי אדם וגם לעתים קרובות יותר יעיל. אינני יודע אם החוקר רשם כיאות את עדותי. לא בדקתי את שכתב.

עם סיום החקירה הוכנסתי לחדרה של הקצינה שבילי, והיא הודיעה לי "אני עוצרת אותך". "מה יש לך לומר?" "זו שערורייה" עניתי. יש לי זכות להודיע על כך לעורך דין, וטלפנתי לעו"ד מיכאל ספרד, פרקליטם של שוחרי זכויות אדם, ועו"ד דן יקיר היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח. הם התקשו להאמין למשמע אוזניהם. הגברת שבילי לא הודיעה לי על מה בעצם אני עצור, אבל לדידה זה גם לא היה חשוב, שהרי לא כל יום יש לקצין משטרה זוטר הזדמנות להפוך ליקיר המתנחלים. משכך, החל שלב נוהל מעצר חשוד בעבירה פלילית חמורה. נשאלתי סדרת שאלות (למשל: "האם יש לך נטיות אובדניות?"). יש שאלות עליהן עניתי, על אחרות סירבתי. כל בקשה לחתום על טופס נענתה על ידי בדחייה. על פי התרשמותי הקצינה הופתעה מכך שלא התחננתי על חיי ולא ביקשתי רחמים.

עם תום שלב השאלות, הורתה לי שוטרת להתלוות אליה, וכך הגעתי למרתף המעצרים המשטרתי. שקשוק המפתחות, רעש צירי דלתות המתכת, נשמע ממש כמו בסרטי פשע.  השוטר האחראי על קבלת העצורים הורה לי לרוקן את כיסי בגדיי מכל החפצים, שהוכנסו למעטפה. בתא המעצר היו שבעה פלסטינים מהשטחים הכבושים שנתפשו שעה שחיפשו עבודה להביא פת לחם למשפחתם. (שב"חים בשפת הקצורים – והתרגום: שוהים בלתי חוקיים). התא הוא קטן, די מצחין, ויש בו מספר מקומות ישיבה. האוורור גרוע. הפלסטינים היו מעט עצבניים, וזה מובן, על כן עישנו ללא הרף והתא היה אפוף עשן סיגריות. מי שלא מעשן, סובל.

מעצר עיתונאי בגין מאמר שכתב, מה עוד בשלב כה מוקדם של החקירה, והשלכתו לתא המעצר, הוא ללא אח ורע בישראל. בוודאי שעה שמדובר באדם בן 76. הקצינה שהחליטה על מעצרי (לא ברור אם ביוזמתה או על פי הוראה מגבוה) פסקה לי דין מוות. שהרי הנחתה פתאומית ללא הכנה כלשהי על מעצר של אדם בגילי, יכול להיגמר באירוע פטאלי, החל מאירוע מוחי וכלה בהתקף לב.

לאחר מחצית השעה נקראתי חזרה לחדרה של הקצינה. מתברר ששכחו לקחת ממני דגימת ד.נ.א, שהרי מדובר בפושע מסוכן. ניסיתי לסרב, אבל נאמר לי כי על פי חוק אסור לי לסרב, ואם אעמוד על כך, הדגימה תילקח בכוח. זאת אף זאת, הסירוב הוא בר עונשין ויעלה לי בחצי שנת מאסר. נתנו לי אפשרות להיוועץ עם עורך הדין והוא אישר שאכן זה החוק.

שוטרת עם כפפות של רופא מנתח לקחה את הדגימה והוחזרתי לתא המעצרים. בינתיים נוספו עצורים פלסטינים לתא, ונהיה עוד יותר צפוף.

במבט לאחור, נראה כי שום דבר לא היה מקרי. לאחר שעונש המוות כתוצאה מאירוע בריאותי לא פעל, היה צריך להתבצע שלב ב'. לא במקרה הוכנסתי לתא שהיו בו רק פלסטינים כועסים. הם היו אמורים לבצע בי שפטים, כדי שהמשטרה תוכל לומר, "אתם רואים? הפלסטינים האלה שונאים יהודים באשר הם, ימניים או שמאליים, זה לא משנה להם". הייתה רק תקלה קטנה, הפלסטינים לא שיתפו פעולה עם המשטרה. לא נענו לרמיזות. התנהגו בקולגיאליות מלאה עם העציר החדש שהצטרף אליהם. הציעו לי סיגריה, ואני סייעתי להם בהשגת מצית. נכון שסבלתי מהעשן,  אבל בתנאי הכליאה יש כללים אחרים.

על  מה חושב בן אדם כשהוא נכנס לראשונה בחייו בגיל 76 למרתף מעצרים? הוא מקבל לפתע סימני היכר של נידון למוות, שהרי באמת כל רגע הוא יכול להתפגר. החיים עוברים כסרט. מה הספקת, איפה הצלחת, היכן נכשלת, מה אתה משאיר אחריך? עוד אני שקוע מזה מספר שעות במחשבות ביני לביני,  ואני שומע את השוטרת צועקת לסוהר, "תוציא את המבוגר". שער הברזל נפתח, אני מקבל את חפציי, ועולה לחדר הקצינה. בחוץ כבר מחכה לי חברי ופרקליטי אבישר לב. מתברר שעו"ד מיכאל ספרד לא נח, דיבר עם כל העולם ואשתו, והשיג את שחרורי בערבות עצמית וערבות צד ג'. יצאנו החוצה לרחובה של עיר, שתינו כוס קפה וניסינו להבין "מה הייתה כוונת המשורר?"

מעבר להתנכלות אישית, שהרי עבור המתנחלים והימין הישראלי אני מסומן מזה שנים ברשימת אויבי העם, מקבל לא אחת איומים טלפוניים, הייתה למעצרי מטרה נוספת שלא קשורה בי אישית, שהרי גם  המתנחלים האטומים ביותר מניחים שלא ניתן לשנות אדם בן 76, גם לא להפחיד. היה כאן מסר לצעירים: תיזהרו, אל תתבטאו, ואם תעברו את סף הסיבולת של הימין, סופכם בתא הכלא. נורמות מדינת המתנחלים האלימה והעריצה, חודרות יותר ויותר לתחומי מדינת ישראל.

מתנחלים המתלוננים על הסתה לאלימות דומים לאיש שרצח את הוריו ומבקש את רחמי בית המשפט על שהוא יתום.  תופעה אורווליאנית. החזירים העריצים נעלבו.  המתנחלים, שהם הביטוי המזוקק לאלימות הישראלית בשטחים הכבושים, הפכו לפתע כה רגישים עד שהם מבקשים את הגנת המשטרה מגדעון ספירו, שכל אשמתו, שאינו משתתף בחינגת הריגת ערבים, גירושם, שריפת מסגדים ושוד אדמות.

המסר שלי לפורום המשפטי הוא פשוט וחד: אתם חבורה של גנבים במובן של גניבת דעת. אתם טובלים ברוטב מוסוליני.  תומכים ומגבים את משטר פשעי המלחמה בשטחים הכבושים. כל הווייתכם היא הסתה לאלימות. אני בז לכם, ולא תצליחו להשתיקני.  אם יחליטו להעמידני לדין, לא אני אהיה הנאשם, אלא אתם והכיבוש. גם  אם תגישו אלף תלונות  במשטרה, אמשיך לומר ולכתוב את אשר עם ליבי.

מזה שנים  אני  אומר לפלסטינים שיש לי עימם שיג ושיח ושואלים לדעתי, כי אין חולק על כך שזכותם להתנגד ולהתקומם נגד הכיבוש. פגיעה במתנחל חמוש אין דינה כפגיעה באזרח שלו, ובכל זאת ראוי ועדיף לנהל מאבק לא אלים, שהרי אין מאבק חמוש סטרילי. הוא תמיד פוגע גם באוכלוסיה אזרחית לא לוחמת. אל להם ללמוד מאצ"ל שזרק פצצות לשווקים וטבח באוכלוסיה אזרחית, אלא ממרטין לותר קינג שלא שיתף פעולה עם ממשל גזעני. מה עוד ובמצבם הגיאו פוליטי הנוכחי, כשמולם ניצב צבא כיבוש החמוש עד צוואר, וצבא מתנחלים המסייע בידו, אין לפלסטינים סיכוי במאבק מזוין.

לכן, אין תחליף למאבק המוני לא חמוש. הוא גם צורך השעה וגם צודק יותר בהיבט העקרוני.  אין כוח בעולם שיוכל להתמודד לאורך זמן עם מאה אלף פלסטינים משכם, ומאה אלף מרמאללה, ומאה אלף מחברון, ומאה אלף מבית לחם שיצעדו בתנועות מלקחיים לעבר התנחלויות, ויטילו עליהן מצור אנושי בתביעה אחת: הסתלקו מאדמתנו, החזירו לנו את הגזילה.

היו לי גם רגעי נחת. לאחר שחרורי קיבלתי שיחות עידוד ותמיכה לרוב. ארגוני זכויות אדם גינו את מעצרי ותבעו מהיועץ המשפטי, פרקליט המדינה ומפכ"ל המשטרה לחקור את המעצר הבלתי חוקי כפי שהגדירה זאת האגודה לזכויות האזרח. רופאים לזכויות  אדם, האגודה לזכויות האזרח, אמנסטי, ח"כ זהבה גלאון, "קשב" – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל בראשותו של העיתונאי יזהר באר, כולם יצאו בדרישה מרשויות השלטון ומועצת העיתונות לבדוק כיצד קורה שקצינה זוטרה משליכה עיתונאי לכלא תוך הפרה בוטה של חופש הביטוי. למעשה מדובר בטרור של מדינה.

אני מוצא לנכון לסיים במכתבה של מנכ"לית אמנסטי רחל בנזימן ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה:

9 ביוני, 2011

לכבוד

עו"ד יהודה ויינשטיין	עו"ד משה לדור
היועץ המשפטי לממשלה	פרקליט המדינה
בפקס: 02-6467001	בפקס: 02-6467006

נכבדי,

הנדון: מעצרו של חבר אמנסטי מר גדעון ספירו – פגיעה חמורה בזכות לחופש הביטוי

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל מתכבד לפנות אליכם בעניין שבנדון בדרישה לערוך בירור מיידי לגבי הנסיבות בהן התקבלה ההחלטה לזמן את מר גדעון ספירו לחקירה בנוגע למאמר שפירסם ולגבי ההחלטה לעצרו עם סיום החקירה.

מר גדעון ספירו מכהן כחבר בוועדת הביקורת של אמנסטי אינטרנשיונל – ישראל והוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם ותיק וידוע. חקירתו של מר ספירו בגין מאמר שכתב, שממנו, לפי מיטב הבנתנו ושליטתנו בשפה העברית, לא עולה כל עילה המבססת את עבירת ההסתה לאלימות, מדליקה נורה אדומה לגבי מערכת השיקולים המנחים את רשויות החוק במדינת ישראל.

בנוסף, ההחלטה לעצור את מר ספירו בסיום החקירה חמורה עוד יותר. למיטב הבנתנו, לא התקיימה כל עילה בחוק המצדיקה את מעצרו של מר ספירו, אדם בן 76, אזרח מכובד ושומר חוק, שאינו מסוכן לציבור. ודאי שלא הייתה סיבה לחשוש כי ישבש מהלכי חקירה או יברח מאימת הדין.

הרושם המתקבל מהחלטה זו הוא, כי מעמדה המרכזי של הזכות לחופש ביטוי במשטר דמוקרטי אינו נהיר לרשויות החקירה במשטרת ישראל וחובת השמירה על זכויות אדם אינה מוכרת להם. מעצרו של אדם בגין הבעת דעה, כל שכך עיתונאי, אינו רק פגיעה אישית בו, אלא עלול להתפרש בקרב פעילים לזכויות אדם ועיתונאים "כאזהרה", כי המשטר במדינת ישראל אינו מחויב להגן על זכותם להיאבק למען זכויות האדם בארץ ובעולם.

בשנת 2011 תיעד אמנסטי אינטרנשיונל פגיעות בחופש הביטוי, בעיתונאים ובמגיני זכויות אדם ב-89 מדינות בעולם. מעצר עיתונאים הינו פרקטיקה המאפיינת משטרים אפלים ואל לה למדינת ישראל להידמות להם על ידי נקיטת מעשים אלו.

כמי שממונים על מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל, הנכם מתבקשים לנקוט בצעדים, אשר יבטיחו כי מקרים כגון המקרה הנדון לא יישנו וכי זכויות האדם בישראל יזכו להגנה הראויה.

בכבוד רב,
עו"ד רחל בנזימן
מנכ"לית בפועל

Share on Facebook