לאחר 10 ימים מהקמת האוהל הראשון בשדרות רוטשילד בתל-אביב ניתן כבר לערוך סיכום ביניים (אם כי ארעי בגלל שמערכה נמשכת) של מאבק הדיור. על פי רוב, קשה עד מאוד לתת תשובה לשאלה "מה הושג" במסגרת מאבקים חברתיים רחבים ועממיים, בייחוד כאשר תנופת המאבק נמשכת והוא לא מגלה סימני חולשה. להיפך, הפגנת ההמונים במוצ"ש האחרון (70 אלף משתתפים על פי הערכת "מעריב" או 35 אלף על פי הערכת המשטרה, כפי שנמסרה לדרגים ממשלתיים) רק חיזקה את המחאה ואת נחישות המוחים.
על מנת לערוך סיכום ביניים ברצוני להתמקד בחמש סוגיות מרכזיות: האם המאבק על הדיור יוצא דופן לעומת מאבקים אחרים בחברה הישראלית, האם זו תגובה "דורית" של צעירים "מפונקים", עמדת הממשלה בהקשר למאבק, "המעטפת העולמית" של המאבק ומספר הישגים שהושגו עד כה. כאמור, ויש להדגיש זאת שוב ושוב, מדובר בסיכום ארעי.
ההפגנה במוצ"ש – רחוב אבן גבירול (צילום: אקטיבסטילס)
לא פעם ולא פעמיים ניסו פרשנים, פוליטיקאים בימין ואף אנשי אקדמיה מסוימים "להספיד" את הצעירות והצעירים הנאבקים למען דיור הולם. ההפגנה ההמונית שנערכה במוצאי שבת בתל-אביב הוכיחה שידיעות על מותה של המחאה היו מוקדמות.
1.
האם זהו מאבק מבודד? קרי: האם המאבק של הצעירות והצעירים נולד "משום מקום", מ"צעירים מפונקים המחפשים דיור זול במרכז תל-אביב", או שזהו ביטוי נוסף להתמודדות של דור צעיר עם השלכותיהן החברתיות והכלכליות של המדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית הממושכת? לא ניתן להפריד את המאבק על הדיור, משביתת העובדים הסוציאליים בתחילת השנה ומשביתתם הנמשכת של הרופאים. בשלוש המחאות שצוינו – חברתיות ומעמדיות – בולטת השתתפותם של אנשי מקצוע צעירים ואף סטודנטים במערכה. זהו דור פעילים חדש שהתחנך על ברכי "המצוינות" והחתירה לעושר ולאושר במסגרת הסדר החברתי הקפיטליסטי – שהפך אותם לקרבנותיו.
2.
האם זהו מאבק "דורי"? במילים אחרות: האם רק צעירים לוקחים חלק במאבק זה? הפרשנים הנוטים לייחס את השורשים החברתיים של המאבק "למעמד ביניים שבע", מסתיר את השורשים המעמדיים העמוקים של המאבק החברתי על הדיור. לרוב מדובר בצעירות ובצעירים עובדים, בחלקם בנים למשפחות שכבות ביניים מבוססות, רובם משכילים. כמאבק של עובדים למען שמירה על רמת החיים, בולטת בהיעדרה ההסתדרות. יו"ר ההסתדרות, עופר עיני עשה הכל שביכולתו כדי לטרפד את מאבק העובדים הסוציאליים בתחילת השנה, הוא מתעלם בעקביות ממאבקן הממושך של האחיות ולא נוקט כל צעד כדי לקשר בין מאבק האחיות לסכסוך העבודה של הרופאים. עתה עיני לא שומע ולא רואה את הזעקה העולה מהמאהלים ברחבי הארץ. בכך, הוא מועל בתפקידו.
3.
מדוע הממשלה לא מסוגלת לתת מענה לדרישות המוחים? שאלת הדיור, הפכה למרכזית עבור שכבות עם רחבות. בקרב העובדים בעשירוני השכר הנמוכים הבעלות על דירה הולכת ונעשית נדירה יותר ויותר. אלה פירותיהן של עשרות שנים של הפרטת הדיור, ספסרות באדמות המדינה והתעשרות הקבלנים על חשבון הרוכשים. במהלך הכהונה הקצרה של ממשלת נתניהו-ליברמן, הוצגו שש תכניות "להוזלת הדיור", כולן הסתיימו בעלייה במחירי הדיור. הממשלה שבויה בקונספציות הניאו-ליברליות הקיצוניות ומדיניותה הקפיטליסטית אינה מסוגלת לפקח על מחירי השכירות, לבנות רבבות דיור עבור הדיור הציבורי, לקדם מדיניות של דיור בר השגה אמיתית ולהעניק משכנתאות לזוגות הצעירים – שלא באמצעות מנגנוני השוק.
4.
האם המאבק בשדרות רוטשליד דומה למאבק הצעירים בכיכר א-תחריר? הוא דומה ולא דומה. הוא דומה בגלל הרכבו המעמדי. אך הוא אינו דומה, כי המאבק בכיכר א-תחריר הוא תולדה של שלוש שנות שביתות ומערכות מעמדיות נגד משטרו של מובארק. על מנת שכיכר הבימה תהפוך לתחריר של ממש, הכרחי להפוך אותה למערכה פוליטית נגד הממשלה ותפיסותיה הקפיטליסטיות, הכרחי לצרף ארגונים חברתיים נוספים ובייחוד איגודים מקצועיים וועדי העובדים, מעבר להתאחדות הסטודנטים הארצית שכבר התגייסה למערכה. הוא חייב להיות מאבק יהודי-ערבי ארצי, דמוקרטי ועממי – מאבק עממי נגד ממשלת הימין. עתה עולה ביתר שאת, ההצעה לקיים שביתה כללית במשק כדי לתמוך בדרישות הצעירים.
5.
מספר הישגים שהושגו עד עתה המאבק: בראש ובראשונה – הסדק שנפער בין ההשקפות הקפיטליסטיות הרווחות לבין רצונם של הצעירות והצעירים להשתחרר מכבלי הקפיטליזם. שנית – הממשלה עומדת על בלימה. היא אינה מסוגלת לתת מענה הולם לדרישות הצעירים, המתחמים, העובדות הסוציאליות המופרטות ולסטודנטים. ללא מפנה במדיניותה הכלכלית-חברתית (והיא אינה יכולה לעשות זאת) קיצה של הממשלה הולך וקרב. ריח של מהפך פוליטי-תודעתי נישא באוויר. שלישית – קבוצות המפגינים מצליחות לעצב תכניות ברורות לפתרון בעיותיהן. תכנית אלה מחפשות מי שיבצע אותן. רביעית – הצעירים לקחו את גורלם לידיהם. אם זו לא דמוקרטיה, אז מה כן?
ניתוח מדויק מאד. כרגע מה שחסר כדי להעלות את המאבק הזה מדרגה משמעותית:
א. ניסוח מדויק של דרישות ספציפיות הנתינות לבדיקה מיידית בכל עת ומסוגלות למנוע מצב של "חיבוק" ממשלתי עקר והבטחות ריקות (למשל- חוק פיקוח על שכר דירה, למשל בניה ציבורית מוזלת לקניה, ובניה ציבורית מוזלת להשכרה, למשל תוספת משמעותית למעונות הסטודנטים)
ב. הצטרפות של ההסתדרות ומתן אולטימטום לממשלה להיענות לדרישות שיוגדרו, בטרם פתיחה בשביתת אזהרה כלל משקית.
ג. יצירה מיידית של קואליציות עם עיירות הפיתוח וערביי 48, וצירוף נציגים של האוכלוסיות האלה להנהגת המאבק. המאבק הזה לא יכול להשאר מאבק של סטודנטים ושל צעירים משכילים בלבד. הסיכוי היחיד להוות איום ממשי על הממשלה הוא במסות ענק. חובה לפנות לקהל כמה שיותר רחב שיכול להתאחד סביב האג'נדה הזו, במיוחד דתיים וערבים. לשם כך צריך לשמור על מאבק נקי מאזכור התנחלויות ונקי מגוון לאומי (אין צורך בדגלי מגן דוד וב"התקווה"), שיח אינקלוסיבי שלא מפלג את מעמד העובדים.
בין הדרישות שהועלו בהפגנות האחרונות ואף קבלו ביטוי בשלטים שנופפו,הייתה הדרישה לחזרה ל"מדינת הרווחה".מספר פעמים בעבר כתבתי שהמשבר הנוכחי הוא לא של ה"קפיטליזם הניאו ליברל" אלא של הקפיטליזם בכלל ומכל הסוגים שלו (כולל הקפיטליזם ה"נאור",המתחשב).
מדינת הרווחה התפתחה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה כתוצאה של מאבקים של ארגוני העובדים בכל העולם שהיו מאורגנים היטב,בעלי כוח פוליטי רב,ותוך הפריחה הכלכלית שלוותה את סיום המלחמה הגדולה.באותה תקופה,בצירוף התנאים הכלכליים והפוליטיים המתאימים,נתן היה לקיים מדינת רווחה במידה זו או אחרת,שכוללה בניית דיור עממי,שירותי בריאות חינם ,חינוך חינם או זול ותנאי עבודה "הוגנים" כגון דמי הבראה,תוספת יוקר לשכר,שעות עבודה מוגבלות,תשלום עבור שעות נוספות פנסיה,דמי הבטלה ועוד.
ההתפתחות הפנימית הקפיטליסטית ,המונעת על ידי הסתירה בין ניצול העבודה האנושית לבין הצבר הון באופן הולך וגובר,גרמה במהלך ה50 השנים האחרונות למחיקה הדרגתית של תנאי מדינת הרווחה ברוב מדינות העולם,כולל ישראל,ואף המדינות הסקנדינביות הנאורות הנמאצות בעיצומן של תהליך זה.
בכלכלה גלובלית לא נתן לקיים משק לאומי שאינו מתחרה בשווקים הבינלאומים.כדי להתחרות בשווקים האלה רמת השכר ועלות העבודה אמורה להיות דומה לזו של המדינות המתחרות.כוון שעלות העבודה כוללת התנאים הסוציאליים והעברות בין המעמדות השונות באמצעות מיסים או סובסידיות,ויש קושי רב בהורדת השכר המשולם ישירות לעובדים, המדינה ביחד עם בעלי ההון מורידים את עלות העבודה באופן בלתי ישיר על ידי ביטול תנאים סוציאליים,הגדלת שעות העבודה,ואף על ידי אינפלציה השוחקת את כוח הקנייה של העובדים ואת השכר הראלי.
בין יתר הנקודות הנכונות שהועלו במאמר,יש להוסיף שהתופעה האחרונה בישראל היא חלק מתופעה בינלאומית שתלך ותתרחב עם ההמשך הצפוי של המשבר הקפיטליסטי והתפשטותו למדינות נוספות.
זה אתגר אדיר למפלגות השמאל לא להשאר מאחור אלא להוביל לשינוי רדיקלי ויסודי של החברה האנושית.
ולא צריך להתבייש מלהזכיר את מארקס ,אבל לזכור שמארקס עצמו נזהר ואמר פעם שהוא "לא מארקסיסט" (וצריך להבין היטב מה כוונתו כשאמר כך).
ובכל זאת,כפי שמארקס אמר,"לא התודעה מובילה את ההוויה,אלא ההוויה מובילה את התודעה"
מהו הריח העולה מי-ם? האם הממשלה תקריב קטורת? האם זו שריפה? הכרמל בוער בשנית? ואולי קרית הממשלה? האם אנו מריחים את גוויות הממשלה שנחרכת בשריפה? האם זה "ריח של מהפך פוליטי-תודעתי" שנישא באוויר? האם זה דומה למהפכה הצרפתית, והאם שרה נהנתניהו היא ה"מארי אנטואנט" התורנית שאמרה (או לא, כי הוויכוח על אם כן או לא אמרה טרם הסתיים) לעם הצרפתי "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות", (במקור "S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche").
אפרים דוידי מנתח בשיטתיות את מה שניתן. ברור שהמצב עוד אינו ברור. האם בפגישה ל י ל י ת – תמציא חבורת נהנתניהו פטנט חדש כדי להסיט את האחריות מהם והלאה? הרי ידוע שעל גועל נפש מחליטים בחושך, בלילה, בלי שמי שהוא יראה או ידליף… גם ברור שזה מאבק פוליטי: בעד דיור עממי, ובעד ההבחנה שהעמים צריכים שלום כתנאי להתפתחות צודקת ושיוויונית. לכן הסיסמא של חד"ש צודקת: "כאשר הממשלה נגד האזרחים – האזרחים נגד הממשלה". נאחל לצעירים חסרי הדיור שיצליחו במאבקם, שהוא מאבקנו. נכון – זה מאבק פוליטי: בעד דיור עממי, ובעד שלום ושיויון לכל!