קראתי בעניין ובהערכה את מאמרו של ראובן קמינר, מאמר של "בקורת עצמית" על עמדתו האישית ועל עמדתה הציבורית של חדש-מק"י על "שתי מדינות לשני עמים", בהערכה אולם ללא הסכמה. אין זה מעשה קל לאנשים פוליטיים בגילאי 80+ לשנות עמדת יסוד ולהמירה ציבורית בעמדה אחרת, הכוונה לעמדתם בשמאל הרדיקלי.
קמפיין רחוב של חד"ש בתל-אביב: מדינה פלסטינית בצד ישראל (צילום: חד"ש)
אין לי שום ויכוח עם ראובן על בקורתו את אבו-מאזן הנשרך אחרי המדיניות האמריקאית ועל חדש-מק"י שאינה יוצאת בביקורת חריפה וחד-משמעית על מדיניות זו של אבו-מאזן ועל שיתוף פעולה פוליטי וצבאי בינו לבין המדיניות האמריקאית בסכסוך הישראלי פלסטיני. בכך חורגת חדש-מק"י ממדיניותו של השמאל הפלסטיני שהיא עמדה ביקורתית חד משמעית. זה בהקשר למדיניות האמריקאית וזה בהקשר לקרע בין פתח לחמאס המעמיקה את הפרוד בעם הפלסטיני הזקוק כל-כך לאחדות במאבקו נגד הכיבוש הישראלי. אולם אינני רואה כל קשר הכרחי בין עמדות אלה לבין שלילתה הטוטלית של סיסמת "שתי מדינות לשני עמים" אשר הופכת פלסטר ריק מכל תוכן כאשר מתעלמים משאלת הגבול בין שתי המדינות ומפתרון מוסכם בין הצדדים בשאלת ירושלים ומבעיית הפליטים. ללא עיסוק רציני בשאלות הללו. "שתי המדינות" היא סיסמה ריקה מתוכן ומאחזת עיניים. זהו הויכוח העמוק בין הסיסמה הישראלית-אמריקאית לבין השורשים בחד"ש-מק"י ואשר מהם הן מתעלמות. להעמיק את הויכוח כאן ורק כאן ושאליו מתחברים גם כל צדדיו של הויכוח על שוויון בין יהודים וערבים אזרחי ישראל שהוא חלק באותו הויכוח החברתי-כלכלי המתנהל על מדינת הרווחה הישראלית. אולם מה לזה ולהתנערות טוטאלית מעמדת "שתי המדינות"?! נהפוך הוא, עמדה זו חיונית דווקא עכשיו כאשר הפער הכלכלי-צבאי בין שתי החברות גדול עד כדי כך והלאומיות-הגזענית של החברה היהודית הגדלה והולכת, ביטולן של "שתי המדינות" עשויה להפוך את החברה המשותפת לחברת אדונים ועבדים.
לי אישית, כמי שגדל בחיקה של "הליגה "להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי", ועם אבי המנוח יעקב פטרזייל, שהיה מזכירה הראשון ובביתנו נכתב מצעה המדיני של הליגה (1942), היום ברור לי כי רק תהליך היסטורי של התקרבות בין שתי החברות עשוי לעקור את הלאומנות הגזענית בשתי החברות.
האם לימודן של שתי השפות לפני לימוד האנגלית איננו תנאי ראשון? ברור שהמצב בו אנו נתונים היום חזית ישראלית יהודית-ערבית עשויה להוות חייץ נגד גלי הפאשיזציה המציפים אותנו בהדרגה בכנסת ומחוצה לה, בתוכו של העם השליט ואף אל הנשלטים הוא חודר. רצח ג'וליאנו מר-חמיס מהווה הוכחה ניצחת.
במציאות בה אנו חיים מהווה המערכה על שתי מדינות צורה פוליטית של מערכה נגד הכיבוש.
ידידי היקר דן,
הכרנו לפני שנים רבות באוניברסיטת חיפה ואני מעריך אותך מאוד,אבל אינני יכול להסכים ל"פתרון" של שתי מדינות במנותק מתנאי הכרחי של החלפת השלטון הימני הן בישראל והן בתוך העם הפלסטיני המפולג,כולל הנהגת הרשות המושחטת.
נקודה זו לא מספיק ברורה וחדה במאמרך.
אני מסכים בהחלט אתך שעמדות מק"י-חד"ש ,עם בקורת פושרת על הנהגת הרשות הבוגדנית ובקורת פחות פושרת אבל עדיין לא מספיקה על החמאס הריאקציוני ,אולי משיקולים אלקטורליים פסולים ופופוליסטים בתוך המגזר הערבי,מעלה שאילות רבות בקשר לתמיכה בפתרון שתי מדינות.במצב הנוכחי פתרון כזה רק ישרת את האינטרסים של האמפריאליזם האמריקאי והאירופאי,המשחקים משחקים מסוכנים באיזור זה,ולא רק כאן,במזרח התיכון כולו,כולל תוך תחרות גלויה בינהן על השלל.
איזה "פתרון" של שתי מדינות אתה מציע במצב הנוכחי ?איך עזה תתחבר לגדה ? (אולי במנהרה ?,בגשר?,ברכבת ?)האם שתי המדינות האלה מוגדרות על פי זהות דתית או לאומית?
למה צריך שתי מדינות מופרדות על פי דת או לאום?אולי מדינה אחת חילונית,דמוקרטית,סולידרית,המכבדת כל מיעוט או קבוצה אתנית,תרבותית,דתית,עדיפה?
יהיו כאלה שיגידו שזה חלום אחרית הימים.אבל ללא החלום הזה,כל פתרון יהיה אחיזת עיניים,נוסחה לכישלון ולהמשך הסבל ושפיכת הדמים
"ביטולן של "שתי המדינות" עשויה להפוך את החברה המשותפת לחברת אדונים ועבדים".
עשוי – הכוונה למשהו חיובי, בניגוד ל"עלול" אשר מכוון לדבר שלילי.
ואכן, התנערות מפתרון זה עלול להפוך את החברה המשותפת לחברת אדונים ועבדים, אלא שמצב זה כבר קיים במדינה הציונית מיום הקמתה. (ואם להסתכל עוד אחורה, החל מימי העלייה השנייה). פתרון המדינה האחת אינו תומך בחברת אדונים ועבדים (דבר הנהיר גם לכותב המאמר) אלא בשוויון אזרחי מלא לכלל התושבים מהים עד הנהר וכן לפליטים שזכותם המלאה לשוב לאדמותיהם.
דווקא פתרון כפוי של שתי מדינות יחריף עוד את מצב האדונים והעבדים. המדינה הפלסטינית תהיה תלוייה לגמרי, גם מבחינה כלכלית , במדינה הציונית. יותר מכך, פתרון זה יחמיר עוד את גזענותם של הציונים, אשר ישלחו (בדיבור ואולי אף במעשה) את הפלסטינים אזרחי המדינה הציונית למדינתם – פלסטין שמעבר למה שמכונה הקו הירוק.
יישר כוח לראובן קמינר על מאמרו האמיץ. קמינר, מקומך בבל"ד! גם עזמי בשארה היה פעם בחד"ש.
דרור בל"ד, האם קראת את המצע של המפלגה שבה אתה תומך? אם תקרא אותו, תגלה שבל"ד קוראת לנסיגה ישראלית לקווי 67 ולהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.
מעבר של ראובן קמינר מחד"ש לבל"ד לא יפתור את הבעיה, משום שבל"ד לכודה בדיוק באותה סתירה של חד"ש- שיבת הפליטים בשילוב עם פתרון 2 מדינות…
הבעיה היא שבסופו של דבר קבלת זכות השיבה אינה עולה בקנה אחד עם פתרון של שתי מדינות לשני עמים. מי שמקבל את זכות השיבה, חזקה עליו שיקבל גם את פתרון המדינה האחת המשותפת לישראלים ולפלסטינים.
…כאשר אתה קורא את המאמר ואת התגובות, יש לך תחושה שהם אמנם נכתבו ב1942. אם מישהו יכול להציע הצעות עתיקות כל כך, ב2011, אל מול מציאות של אבו מאזן,של "חאמס ריאקציוני" וכו וכו, אזי מישהו יכול ,גם, לכתוב היסטוריה חדשה. כבר עשתה זאת ,בהצלחה, האינציקלופדיה הסוביטית.זה פשוט, לתלוש עמודים היסטוריים, שאינם רלבנטיים למציאות העכשוית ולצרף עמודים מעודכנים ,משופצים? צריך רק לדאוג לכך, שגם המשופצים יהיו ברי תחלופה…בבוא יומם. מישהו ניתקל
בספריה הכוללת את כרכי האינציקלופדיה המעודכנים. מתי, מעוכנים למתי?
איך אפשר לנהל דיוו ארכאי כל כך, היום, כאן ועכשיו? עובדה ואני אפילו משתתף בו.
פיטרון של מדינה אחת יהודית פלסטינית בקונסטלציה הפוליטית של היום כמה שהיא צודקת תגרום לשפיכת דמים נוראה ובסופו של דבר לטרנספר מלא של הפלסטינאם מהארץ,פשוט רעיון לא מציאותי