מה אני אגיד, המצב פה בארצות-הברית, לא מצחיק בכלל.  יש את המתח הגואה בוושינגטון – האם יצליחו או לא יצליחו להגיע להסכם להעלות את תקרת החוב הלאומי. לכאורה הצבעה טריוויאלית, הרי את התקציב אישרו – פתאום עכשיו שמו לב שהתקציב היה מעל תקרת החוב? לא ממש.  זה דף הלקוח מדוקטרינת ההלם של נעמי קליין.  הפוליטיקאים מייצרים מצב חירום כדי לעצב מחדש את התשתית החברתית, לשרש את הביטוח הלאומי (Social Security), לעקר את מנגנוני הבריאות המשרתים ילדים, זקנים, נכים, ועניים (Medicare, Medicaid), לחנוק את מערכת החינוך, ולהקיז את הדם ממעט שירותי הרווחה האחרים שנותרו.  זה מעייף ומשעמם לחזור על הצידוקים לחתרנות הרדיקלית המאיימת לפרק את אושיות החברה האמריקאית מאז רוזוולט. "אסור להעלות מסים על העשירים וחברות גדולות כי אחרת הם לא יוכלו ליצור מקומות עבודה חדשים" (מה מונע מהם לייצר מקומות עבודה כרגע, אף אחד לא טורח לשאול); "הסקטור הפרטי הכי יעיל בבניית תשתיות וייזום כלכלי לכן אין להצר את צעדיו עם רגולציות מעצבנות כגון חוקים להגנה על איכות הסביבה"; "ממשלה גדולה מדי פוגעת בחופש" (לזהם, להפלות, לגנוב). אין חדש תחת השמש, חוץ מהעובדה שהפעם לא רק אמריקאים יסבלו את התוצאות, פגיעה בדירוג האשראי האמריקאי יכולה לזעזע את הכלכלה העולמית שגם כך די רעועה.

שביתה של איגוד שחקני הפוטבול: "אוהדים נגד מפרי שביתה" (צילום: איגוד השקחנים)

אבל זה לא הכל.  הזכות של נשים להפלות, ושליטה על גופן בכלל זה, הולכת ונעלמת.  ב-19 מדינות העבירו כ-80 חוקים המקשים על נשים לעשות הפלה. החל מהגבלת השבוע המקסימלי להפסקת הריון, דרך חיוב נערות לקבל אישור משני ההורים, ועד חיוב אולטרסאונד ודחיה כפויה של מספר ימים (אולי תתחרטי בוב'לה). בו זמנית, אם מתוך צידוקים אידאולוגים ואם כלכליים מקזזים ומעלימים תקציבים לשירותי תכנון משפחה וטיפולי מנע למחלות מין. במינסוטה הושבתה כל המערכת הציבורית לאחר שהמחוקקים לא הצליחו להעביר תקציב שנתי עקב התעקשות הרב הרפובליקאי שהתקציב יכיל סעיפים המגבילים הפלות, מקצצים תקציבים לאמצעי מניעה בשירותי בריאות ציבוריים, ואוסרים על שימוש בתאי גזע.

זאת ועוד. יותר מ-700 חוקים בכל 50 המדינות הועלו, וחלקם עברו, הפוגעים בזכויות עובדים; בעיקר עובדי ציבור כגון שוטרים, מורים, ומכבי האש. הצידוק לגזירות הוא כמובן כלכלי. המדינות שקועות בחובות, קרנות הפנסיה התרוקנו עם נפילת הבורסה ב-2008, האבטלה הגואה והתמוטטות הנדל"ן ייבשו את התשואה מכספי מיסים, והמובטלים הזקוקים לדמי אבטלה ושירותים "שותים" את המעט שנותר.  זה מסביר (אך לא מצדיק) סגירת בתי ספר, קיצוץ בשוטרים ושירותי עירייה למיניהם. אבל כיצד היכולת של איגוד מכבי האש לדרוש שיפורים באיכות המיגון האישי והציוד שלהם כחלק מתנאי עבודתם פוגעת בכלכלה? או היכולת של מורים לדרוש שמספר הילדים בכיתה לא יעלה על 35 מאיימת על החופש הכלכלי של תאגידים לפעול?

ובנוסף, זה לא מכבר בית המשפט העליון דחה תביעה ייצוגית של כ-1.6(!) מיליון נשים עובדות וולמרט (Walmart) על אפליה בשכר וקידום, כי לדעת השופטים הן לא הצליחו להוכיח שזו הייתה מדיניות – רק סדרה של מקרים פרטיים. אולי הם חשבו שמדובר רק 1.6 מיליון נשים.  ההשלכות של ההחלטה כמובן יאפילו על תביעות ייצוגיות על אפליה בעתיד.

ובל נשכח את המלחמות.  באופן רשמי לארה"ב יש רק מלחמה אחת, וגם היא לקראת סיום – באפגניסטן.  באופן לא רשמי הכיבוש העירקי עוד בעינו, לא ברור איזה יחסי מלחמה/רעות יש עם פקיסטן, את המורדים הסודנים עדיין יש למגר, ויש גם את לוב – מעין עם ולהרגיש בלי. וזה רק מה שמגלים לנו בחדשות. מלבד המחיר בדם שמשלמים תושבי המדינות המופצצות והחיילים האמריקאים, המחיר הדולרי הוא אסטרונומי – 3.3 טריליון דולר, לפי הניתוח של ג'וזף סטיגליץ. רק לשם השוואה, מומחים מעריכים שקיזוז החוב הלאומי האמריקאי ב-4 טריליון, לאורך 10 שנים, יפתור את בעיית החוב.

מה שמביא אותי למצב התקשורת. רשת פוקס (Fox) עדיין שולטת בכיפה, הצרות בממלכת מרדוק לא ממש הגיעו לארה"ב. הראשים המדברים של פוקס בשלהם, מטפחים תמונת עולם שהיא קריקטורה של המציאות – כמו הגינה שלי בפייסבוק.  בעולם לפי פוקס השמאל ואירגוני העובדים עושים יד אחת עם מוסלמים פמיניסטיות והומוסקסואלים להכניע את ארה"ב – כלכלית ומוסרית.  החוב הלאומי לא נגרם ממלחמות בלתי נגמרות, מערכת פיננסית חסרת מעצורים, והיעדר תשואה ממיסים; אלא בגלל עלות הפנסיות לעובדים שבחוצפתם רוצים לפרוש בגיל הצעיר של 65 (לא חשוב שהם הפרישו ממשכורתם כל שנות עבודתם) וקצבאות לעניים עצלנים שאינם מוכנים לעבוד. התעשייה האמריקאית מתמוטטת לא בגלל גלובליזציה, ריכוזיות הולכת וגדלה של תאגידים, וסובסידיות לנפט הנותנות יתרון לייצור במדינות בהן עבודה היא זולה; אלא בגלל חוקי פיקוח ומשרדי ממשלה האמונים על שמירה על הסביבה והבריאות. לפי פוקס זה בלתי אפשרי שהרוצח הנורווגי הוא נוצרי, כי הרי שום נוצרי לא היה טובח עשרות ילדים ושם פצצה בבניין ממשלה. ללא מערכת חינוך והתרחבות הנבערות אין צורך בבניית טיעון הגיוני לסבר את אוזנם של המאזינים.

ואז יש את מזג האויר.  בחורף, כשהיו סופות שלגים היסטוריות, הקשקשנים טענו שזה הוכחה שכדור הארץ לא מתחמם. עכשיו מן הסתם לכל הקשקשנים יש מזגן והמון רד בול, והם לא מודעים כלל לגל החם שפקד את מזרח היבשת, לבצורת הקשה במערב והמרכז, לשריפה בטונדרה הארקטית באלסקה ששחררה יותר גזי חממה ממה שנספגים בשני הקטבים יחד במשך שנה. 'בכלל' יטענו 'אתם הליברלים כל הזמן אומרים שיש להבחין בין אקלים למזג אויר'.

אבל בסדום ועמורה יש, בכל זאת, חדשות שמחממות את הלב.  אגוד שחקני הפוטבול האמריקאי – (NFL) נחל ניצחון במאבק ארגון עובדים קלאסי. בענף ספורט זה, שכל מה שאני יודעת עליו שבכדור כמעט לא בועטים, הוא חלק מהזהות האמריקאית, אולי שני רק לבייסבול.  להיות שחקן פוטבול זה להפר את כל מה שהטבע תכנן לגוף האנושי.  מחד הם ענקים, ולא רק משרירים אלא גם משומן – מסה שהם חייבים לשמר ולטפח עם דיאטה מאוד לא בריאה על מנת לשמור על קווי ההגנה והמתקפה; מאידך הם אתלטים להפליא היכולים לרוץ ולקפוץ ברמות אולימפיות.  למרות שכבות אמצעי המיגון שהם עוטים על עצמם בזמן משחק כמות החבלות שהם סופגים אינה דומה לשום ספורט אחר, למעט אולי אגרוף.  הסטטיסטיקה מלמדת שבממוצע שחקן פוטבול ישחק כשלוש שנים, ותוחלת חייו תהיה קצרה ב-20 שנה מתוחלת החיים הממוצעת. הם מסיימים את הקריירה המקצועית הקצרה שלהם עם נכויות הפוגעות ביכולתם לעבוד, ושכיחות זעזועי המח מעלה את הסיכון לפגיעות מוחיות בלתי הפיכות.

למרות זאת, עד השביתה שחקני NFL קיבלו פנסיות מצחיקות שלא כללו ביטוח רפואי (להזכירכם שמדובר בארה"ב, המדינה המערבית היחידה ללא ביטוח בריאות לכל אזרחיה). ארגון המעסיקים ב-NFL סירב להכיר בפגיעות מוחיות כסיכון מקצועי, ולפצות שחקנים על הנזק המשמעותי שנגרם בעקבות זעזועי מח חוזרים.  למעשה, 75 שחקנים הגישו תביעה ייצוגית נגד ה-NFL בטענה שמנהיגות הליגה הסתירה במכוון ממצאים רפואיים לגבי ההשלכות ארוכות הטווח של הפגיעה.

בנוסף לשיפור תנאי הבריאות של השחקנים, הארגון גם קבע תקרה למספר המשחקים בעונה וכמות האימונים שלא בעונה, שני שינויים משמעותיים שיפחיתו את מספר הפציעות.  מתנהל ויכוח אם השחקנים קיבלו מספיק בהעלאת שכר, נראה ששחקנים חדשים (rookies) אף איבדו במקצת, בעוד שהוותיקים הרוויחו. לעומת זאת, עובדי האצטדיונים והסגל התומך של הקבוצות פוצו על ימי השביתה.

יש להודות אלה צרות של עשירים. משכורות המינימום גם של שחקנים חדשים הן עדיין באחוזונים העליונים של השכר בארה"ב, ובעלי הקבוצות הם מולטי-מיליונרים. עם אבטלה הנעה בין 10-15%, עיכולי בתים עדיין בשיא, כ-50 מיליון אמריקאים ללא גישה יומיומית לתזונה נאותה, פערים כלכליים ברמות של מדינה מתפתחת – ניצחון שחקני ה-NFL הוא נחמה פורתא.

השאלה היא האם ההזדהות הטבעית שיש לאוהדי הפוטבול עם השחקנים תתרגם ללקח חברתי – לעובדים יש זכות להתארגן, ואירגוני עובדים יכולים לשפר את רמת החיים של חבריהם מבלי להביא לפשיטת רגל של המעסיק. יש לקוות שזה הניצן הראשון של אקלים חברתי-כלכלי שונה, משב רוח חיים חדשים במסורת הראויה לשבח של תנועות העובדים האמריקאיות משנות ה-30 עד ה-70, שאמריקאים ישובו להזדהות עם אנשים שעובדים למחייתם ולא עם הדמויות הנבובות בתכניות מציאות.

Share on Facebook