מילים מעין אלה יש לכתוב לאט ובזהירות, שמא אנחת הייאוש תכבה את האש. אולם יש לומר אותם. ולו רק בכדי להימנע מסתירה עצמית:
חדק הפיל נשען בחוסר נוחות על פינת הגג של מוזיאון תל אביב. ניסה להחזיר לעצמו מעט משיווי המשקל שאבד לו בעמידתו הממושכת מזה שבועיים. את קולותיהם של מנהיגי המהפכה הוא מכיר מקרוב. הוא עומד שם, מעליהם, גדול, אפור, בלתי אטרקטיבי, ומחכה. הם מכירים אותו, את הפיל. לוחשים לו מילות עידוד מבעד לקירותיו הדקים של האוהל: התאזר בסבלנות, זה יבוא. את זעקותיהם אל ההמון הכמעט משולהב הם מנווטים בין רגליו הענקיות, שלא לעוררו לאיזו תנועת חריגה. ההמון מצידו משיב במחיאות כפיים זהירות, גם הוא יודע – יש לשמור עליו בינתיים בינינו, שלא יעורר בהלה וניאלץ להתפזר.
צולם בהפגנת ההמונים שנערכה בתל-אביב ב-30/7/11 (צילום: Harry's Place)
חצי שעה קודם. צילומי המסוק מראים רבבות ראשים גודשים את רחובותיה הראשיים של תל אביב. מספר לא מבוטל של דגלים אדומים נראים בירור. הצירוף 'צדק חברתי' מהדהד מן הגרונות המיוזעים אל השלטים המאולתרים ובחזרה. הפעם החצים כבר מופנים לעברו של ביבי. פניו המשוכפלות מביטות אל נחיל האדם מן השלטים, באדישות מסוימת. ניתן לשער שאם יכלו השלטים למצמץ, משב העפעפיים שלו היה מאוורר את האוויר הדחוס. אין זה עניין של מה בכך, מתפלאים שועלי ההפגנות הותיקים, העסק נהיה פוליטי. הם מביטים בפרצופים החדשים בסיפוק, גאים כמעט. נהנים בזהירות מרוח הנעורים המחודשת. מרחוק נשמעות קריאות קצובות – מה-הא-פה-כה-מה-הא-פה-כה. מוזר, הם חושבים לעצמם. מביטים סביב בתמיהה. אלמלא החיוכים על פניהם אפשר היה לחשוב שהם אבודים.
מילים עשויות לספק תשובה. ההמון נדחק אל קרבת הבמה, מכתר את רגליו של הפיל. גם הם מתקרבים, הותיקים, בחשש, לשמוע לאילו מילים מתקרשות רוחות השינוי. צדק חברתי, בריאות, חינוך חינם, רופאים. אנחנו מסכימים, הם מאשרים בינם לבין עצמם, מופתעים לשמע מילותיהם הישנות, מלאות הקמטים, זוכות לפתע למחיאות כפיים רועמות. אולם משהו חסר להם. המילים אינן מספיקות. הם מרגיעים עצמם באותה הלחישה: לאט לאט, בסבלנות ובחוכמה, שלא יברחו. זה, הפיל זאת אומרת, אחר כך. כשהנואם הרביעי מבקש, אחרי פאוזה דרמטית, לבטל את שני החוקים הפוגעניים והאנטי דמוקרטיים, אוזניהם למודות הניסיון מזדקרות ומבטיהם מתחדדים, אך בטרם מספיקים להתרגש נשלחות לאוויר המילים נדל"ן וחוק הווד"לים. המקהלה משיבה בקול גדול. אחיד כמעט. רב עוצמה. חריקה עיקשת מציקה להם באוזניים. שקטה מאוד. שקטה מדי. שקטה כל כך שהיא מחוררת את הקריאות לרוחבן. שקטה כל כך שהיא מגלה פחדנותן.
חבורת האוהל הכינה נאומים רהוטים. המנגינה שלה כמעט משכרת. היא עומדת שם, מול רבבות ואומרת את הדברים הנכונים. באמת. אולם מרכיב מהפכני הכרחי, נדמה שחסר שם – אומץ. רגליהם של הפילים עייפות ופצועות, ואין להם את הזמן והסבלנות לחכות. יש לאזור אומץ. ביקורת מחייבת אומץ.
ולא רק כדי לומר כיבוש. אולי בעיקר כדי לומר כיבוש. אבל גם כדי לא לשים את דאגתנו לעצמנו הרבה לפני דאגתנו לאחרים. הכיס שלנו נפגע, שלנו הבורגנים, נפגע, ואנחנו רוצים את מה שלקחו לנו בחזרה. זוהי מטרה שאינה דורשת אומץ. כולם רוצים את מה שלקחו להם בחזרה.
צריך אומץ כדי לומר חלש ולהתכוון לחלש באשר הוא ולא לחלש מסוים, לא רק לעצמנו ולעניי עירנו. צריך אומץ כדי לומר מילה על העובדים הזרים, החיים בתנאים מחפירים, בדיוק כתוצאה מאותה מדיניות כלכלית. אומץ להזמינם להיות חלק מן המאבק בחוסר צדק חברתי, אומץ לכלול ב'אנחנו' אוכלוסייה שחיה כאן במצוקה יותר מעשור, שהבאנו לצרכנו וזרקנו לעיר אוהלים משלה. צריך אומץ כדי לחבר את שדרת האוהלים לא רק לשביתת הרעב של הרופאים אלא למאבק בחוקים הגזעניים – הרי אלו תוצאות אחרות של אותה אדישות מוסרית. השלכות שונות של אותה שררת הכוח, אלו במישור החברתי ואלו במישור המדיני. צריך אומץ לומר בפה מלא לא רק איפה כסף חסר אלא לאן הוא מגיע במקום. צריך אומץ לשחרר מהמטרה הקלה, ללא כל ספק הצודקת, אך הנוחה, ולהביט נכוחה במציאות.
זהו רגע מפחיד. מבעית כמעט. ייתכן שמאה חמישים אלף הצועדים יתרסקו לרסיסים, יתפזרו מחדש, יתפלגו ויחזרו לעמדותיהם העיקשות. ייתכן שישובו, בפעם המי יודע כמה, מיואשים לבתיהם, לטלוויזיותיהם, למקרריהם הריקים או המלאים, כל אחד ומזלו הוא. אפילו סביר שכך יהיה. אולם נדמה שגם מחאה מלאה בפילים ושתיקות סופה להתפוגג..
בסוף, מרגיעים בלחש מנהיגי המחאה, כשיצברו כוח ויציבות, ידברו גם על זה.
בינתיים ננסה להתאזר בסבלנות, אנחנו השועלים הותיקים והפיל שבאוהל. אבל, למען הסר ספק, השתיקה המוסכמת הזו מתחילה להיות בלתי נסבלת.
הפיל שם. דמוי נפלא ומילים מדויקות.
אבל אל תטעי – המונים יוצאים לרחובות להלחם על מה שמגיע להם, לא מה שמגיע לאחר. הכיבוש ייגמר כשהמוני ישראלים יבינו שמחירו גבוה מתועלתו. גם המחאה הזו נובעת מכאבים אישיים, לא מכאבי אחרים.
העמדה הרואה את האחר נאצלת וראויה – אבל היא מעולם לא הוציאה אנשים לרחובות ולא שינתה סדרי עולם, בטח לא במהפכות הגדולות באמת. הן תמיד נבעו מתוך מצוקה אמיתית של המהפכנים (כן, מהפכות הן תוצאה של אגואיזם…).
תפקיד השמאל הוא לשוב ולהראות שטובתו של האחר היא טובתך שלך, שהפסקת הכיבוש היא הכרח קיומי לישראלים, שכדאי לשלם בטוח לאומי כי יוצא לך מזה משהו וכו'. תפקידנו לענות שוב ושוב על השאלה: מה יוצא לי מזה?
זה טבעו של האדם.
זה לא אומר שאין מקום לתפיסת העולם שאת מציגה פה – אבל התמימות השמאלנית שלמישהו אכפת על האחר ולא על עצמו היא אחת הסיבות שהשמאל נמצא במקום שהוא נמצא בו.
ועדיין – הפיל שם. וכן – סבלנות. אורך רוח. כדי לראות אותו יידרש המון זמן. קרב אחד כל פעם, בבקשה.
תודה רבה. מאמר מעולה שאולי יעזור להנכיח את הפיל. כי פיל, כידוע, אי אפשר להפיל.
אכן אדישות מוסרית היא המחלה ממנה סובל חלק בלתי מבוטל של הציבור הישראלי.
אלא שזו לא רק מחלה, זהו פשע.
עם שכל כך זהיר בכבוד עצמו ונעלב כה מהר מכל ביקורת אך אדיש למצוקות שהוא יוצר.
באמת מפחיד לחשוב שכל הההתעוררות הזו תסתיים בקול ענות חלושה. זה יקרה אם
המפגינים לא ילכו צעד קדימה ויבינו מדוע הכסף "נגמר" כל כך מהר וכמה מעטים נהנים ממנו.
ולא מדובר בשכבת עשירי הארץ אלא ב"אדוני הארץ" אשר מעבר לקו הירוק ושכבת המיוחסים
מרובי הפטורים – מצבא, ממסים.
הכל ידוע לכולם אבל חייבים לדבר על כך כדי להתקדם לאפשרות של פתרונות ממשיים ולכך
אכן צריך אומץ.
ישנן שתי עמדות ימניות רבות עוצמה וכח בחברה הישראלית. האחת היא ששלטון הכיבוש על הפלסטינים מוצדק ונכון וצריך להמשיך בו ולהקים ולהרחיב התנחלויות בכל מקום אפשרי. השניה היא שהדרך הנכונה לניהול הכלכלה היא באמצעות "שוק חופשי" בלתי מרוסן, העשרת העשירים ורישוש העניים והפרטת כל מה שזז.
נגד הכיבוש ישנה כבר תנועה שפעילה ברחוב שנים רבות. נגד כלכלת הימין לא היתה תנועה של ממש שפעילה ברחוב עד השבועיים האחרונים. הייתי מציע לא לנסות להעמיס על כתפיה של התנועה החדשה גם את משימותיה של התנועה הקודמת. המשא שלה – להתמודד מול הכלכלה הימנית – קשה מספיק כשלעצמה.
כל מילה ,כמעט, אמת בסלע. עד שמגיעים אל האמת "ההיסטורית", שכבר מזמן איננה בסלע. אל "בינתיים ננסה להתאזר בסבלנות,אנחנו ,ה ש ו ע ל י ם הותיקים והפיל שבאוהל… השתיקה המוסכמת הזו, מתחילה להיות בלתי נסבלת".
כל המהפכות, אבל כולן, נגנבו, בסיבוב השני, בדרך כלל על ידי "השועלים הוותיקים". אותם שהפכו אותן ממהפכות למהפך. מעמד אחד נשחט, מעמד שני,חדש, עלה אל מעמדו של הראשון. על בסיס התביעה לשנות ולהפוך את הסדר הישן, הוקם אותו סדר ישן עם שמות ואידאולוגיה חדשים.
הפעם, צריך להרחיק את "השועלים הוותיקים". הם הופכים זאבים, תוך אפס זמן והמהפכה הופכת לשינוי של שמות הכותבים על גבי תיבת הדואר.
אני מסכים לחלוטין עם תגובתו של אורי. מעטים הם בני האדם החשים בסבלו של האחר. אם ברצוננו להניע את מדינת ישראל לעתיד טוב יותר אנו זקוקים להמונים וההמונים, לצערי, זקוקים לקונצנזוס.
תגידו, מה עם השיויון בנטל? מה עם השירות האזרחי/לאומי לכל מי שאיננו משרת שירות צבאי (ולא חשובה הסיבה)?
אמרנו צדק חברתי? אין יותר צדק חברתי מזה! זה הכי נכון והכי צודק והכי מוסרי.
חוץ מזה, זה גם הכי חכם – השירות האזרחי יקרב בין אוכלוסיות, יסייע לקהילה, יסייע למשרתים עצמם, יאפשר להם לצבור נסיון מחד ולתרום מכישוריהם מאידך, יקטין את הנטל על תקציב המדינה (ויסיע לממש מטרות חברתיות שכרגע אין להן מקור תקציבי).
מה יש, מדוע שלא כל אחד אשר איננו משרת בצבא, ישרת את המדינה (ואת החברה, החברה שבשבילה דורשים צדק חברתי) לפי יכולתו וכישוריו?
יש להחיל שירות אזרחי לכל ויפה שעה אחת קודם. זו צריכה להיות הדרישה מספר אחד של מנהיגי המחאה וזו גם צריכה להיות הדרישה של הציבור מעצמו.
תחשבו על זה!
מהפכה היא לא תוצאה של אגואיזים, אלא של ההכרה שהבעיה שלך היא גם בעיתם של אחרים. ישנם מספיק מחקרים בפסיכולוגיה חברתית שמראים שמעמד הפועלים נוטה יותר לאמפטיה מהמעדות השליטים. וזה לא מיקרי, אלא נובע ממיקומו בתהליך היצור החברתי. לכן אגואיזם הוא פחות המנוע מאשר האמפטיה. אבל זה וגם זה הם לא מספיקים בלעדי ההכרה שהפעולה המשחררת חייבת להיות פוליטית. אדם קלר במקרה הזה הוא כלל לא מקורי. פעם קראו לזה שני הדגלים – הדגל החברתי והדגל המדיני (פוליטי). העקרון הזה נחל נצחון מסחרר – ראו היכן מפ"ם נמצאת.
אפו ארוך. וממשיך להתארך.