זוהי האמת הגדולה של 300,000 אנשים שצועדים ביחד ברחוב. זוהי האמת שהם מגלים, שהם מגלמים. הכל אפשרי. כל התירוצים, כל ההסברים, כל החוקים, כל המנגנונים, כל המשרדים, כל המספרים, כל הסעיפים, כל ההערכות, כל הפרשנויות, כל התחזיות לא משנים יותר כלום. כי כש-300,000 אנשים יוצאים ביחד לרחוב, הם מגלים שהם ההיסטוריה.
"הם מפחדים", כרזה בהפגנה ב-6.8.11 בתל-אביב (צילום: אקטיבסטילס)
ההתגלות הזו קורית ברחוב, נקרית על הדרך. מפתיעה. היתכנותו של כל מה שנראה בלתי-אפשרי, של כל מה שבכלל לא נראה, האופק העצום של כל מה שרק נרצה, מתגלים לעין רק אחרי שיוצאים מהבית. ולכן אין תוכנית ברורה, אין מטרה מוגדרת. כי מה שכל אחד ידע בבית, מי שכל אחד היה לבד בבית, זה כבר לא מציאות הרבבות שצועדים עכשיו ביחד בחוץ. להיות היסטוריה זה לעשות אותה, מעבר לכל מה שנודע ונחשב והיה עד עכשיו.
ומכאן, לצד תחושת ה"תחריר" וההתעלות, גם המבוכה העמוקה וחוסר-הוודאות: מי? מה? וממי? ומכאן מורגש הצורך ומכאן בדיוק גם החובה להתגבר על הצורך הזה ולא לנסח רשימת דרישות מתומחרות. דרישות של מי כלפי מי? הסכמתו של מי, אישורו של מי, התפטרותו של מי נדרשים ל-300,000 איש שהולכים ביחד ברחוב? הפניה הבהולה למדינה, למנהיגים, לממשלה, אל ההם, נובעת מהבהלה, מההלם של שלוש מאות אלף בני-אדם, המגלים בבת-אחת שזה בכלל לא ההם, שזה אף-פעם לא היה ההם, אלא שמאז ומתמיד המצב, העניינים ומה שקורה זה אך ורק אנחנו. הלם הגילוי שאנחנו זה הדבר האמיתי. שכל מה שנדרש לנו נדרש מאיתנו. ששום דבר לא יכול לעצור 300,000 איש.
הם רק צריכים ללכת, להיות תנועה. לרצות. לרצות מה? כל מה שאפשר. ומה ש-7 חברים יכולים להרשות לעצמם לרצות בפייסבוק, מתקרב רק בקושי לרצון ההיסטורי שמתאפשר פתאום ל-300,000 ההולכים יחד ברחוב. זה התחיל מהבית. ההמון יצא לרחוב בדרישה לקבל בית כדי לחזור אליו (מישהו לקח לרגע ברצינות את האוהל?). השלטון שמח: מיהר להידרש ומזדרז לְרַצּות. אך הרצון שהתעורר הקדים את השכל בזיהוי האפשרות. הוא יצא מהבית לבתים אחרים: בית-ספר, בית-חולים, בית-קפה. תנאי הקיום החומרי בכלל. לזה הרי מתכוונים במילה "חברתי". והדיבור הכלכלי הוא כיכר טובה להתכנסויות המוניות בישראל. כי הוא ריק. נקי מעמדות. אפילו לא נתפס כפוליטיקה. הוא לא אומר הרבה. אבל מה שהוא כן אומר, זה הבסיס לכל פוליטיקה והמניע לכל היסטוריה: "לא טוב כאן".
אולם הרצון לא יהיה פוליטיקה וההמונים לא יעשו היסטוריה אם הם יישארו בכיכר. 300,000 איש זה מאסה רק בתנועה. לאן צריך ללכת? אל הטוב שנאסר עלינו עד היום מטעמים שאין-ברירה. הסובייקט ההיסטורי, העם, קם לעשות שינוי היסטורי. הוא כבר מתחיל לדבר בלשון בני-אדם: לא רק "לחם" אלא "לכולם", לבני-אדם כבני-אדם, כלומר "צדק חברתי".
ומהו השינוי ההיסטורי שנדרש היום בישראל כדי להתחיל לדבר ברצינות על צדק חברתי? מהו השינוי ההיסטורי שנדרש היום בישראל כדי שמחר הפוליטיקה באמת תעסוק במחירי הדירות ובחינוך ובבריאות? באיזשהו שלב, רצוי בקרוב מאוד, ואם לא הפעם, אז בפעם הבאה, תצטרך להפציע ההכרה הברורה שלא היה ואין ולא יהיה ולא יתכן שום צדק חברתי בישראל, אם הוא לא מתייחס בצורה שווה לכל האנשים החיים תחת שלטון ישראלי. מנקודת מבטה של ההיסטוריה, כלומר מנקודת מבטם של 300,000 האנשים שצועדים עכשיו ברחוב, הצדק החברתי בישראל לא יתחיל לעלות על הדעת לפני שהבתים יפסיקו להיבנות על-בסיס הלאום. הדרך היחידה מחוץ לכיכר עוברת על חומת ההפרדה.
ההיסטוריה של הצדק החברתי בישראל תתחיל כאשר 300,000 האנשים שיצאו באוגוסט מתל-אביב יפגשו ויתאחדו לחברה צודקת אחת עם 300,000 אנשים שייצאו בספטמבר מרמאללה. נשמע בלתי-אפשרי? קשה להאמין מה 600,000 אנשים יכולים לעשות.
במהלך ההפגנות והנאומים האחרונים ,נאמר באופן ברור ופתוח,שהפנייה להצטרף הינה לכל,ללא הבדל של דת,לאום,שפה,תרבות,מגדר,שייכות פוליטית. זו פנייה לסולידריות אמיתית חוצה גבולות המופנית גם לאזרחים הערבים של ישראל וגם לתושבי השטחים .מעל כל הסבל,התסכול,ההשפלות והדיכוי,האוכלוסיה הערבית-ישראלית ופלסטינאית צריכה להתאחד לתנועת המחאה הקיימת,לחזית אחת כנגד המנהיגות שלה שלא מייצגת את האינטרסים האמיתיים שלה ומנצלת את הסכסוך הישראלי-פלסטינאי על רקע לאומני בדיוק כפי שעושה המנהיגות הישראלית לצד השני,וזאת כדי לשרוד בשלטונם.
לאדמה,לאוויר ,לטבע ואף לא ליצירת האדם,אין בעלות פרטית.אלה הם נכסים של האנושות כולה.
כפי שנאמר ונזעק בנאומים,די לגבולות ולחומות,למען עתיד טוב יותר לכולם.
הדרישה לקבל את הבית משמעותה שהבית ההוא בעצם אבד ואיננו עוד. מכיוון שכך בית כזה יכול להיות "מוחזר לבעליו" רק בתהליך של בנייה מחדש או במעבר של "שיפוץ מהיסוד". לכן זריקת עצם פה ושם לא תועיל רבות, ולאורך זמן, לאותם 300 האלף (וילדיהם) במיוחד כאשר הכוחות המכוונים – שם למעלה – הם עדיין אותם הכוחות המכוונים ואותן הנפשות ממש ש"איבדו" את הבית. לכן זה עלול להיות בסוף בבחינת נזם באף חזיר (תרתי משמע). בינתיים החזירוקרטיה הזו, אם אינני טועה, לא ממהרת לקום מהמיטה ולפשוט מרצון את חליפותיה.
מסתמן שבינתיים החזירים בונים לשאר העולם לולי תרנגולות ולידם מתוכנן מפעל לנקניקיות עוף.
אם חפצות הן בחיים לא תהיה לתרנגולות ברירה להקים מפעל חליפי (לנקניקיות שאינן כשרות למהדרין).