שבע שנים חלפו ביעף מאז הצביע אורי יוגב, בריאיון שנתן לדה מרקר לאחר פרישתו ממשרד האוצר, על "שבירת העבודה המאורגנת בישראל" כעל ההישג העיקרי של המשרד בתקופתו, תחת בנימין נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון השניה. לנוכח אופוזיציה חלשה ושמאל מרוסק הצליח נתניהו להרחיב ולהעמיק את הסדר הכלכלי הקפיטליסטי הניאו-ליברלי שהובא ב-1985 לארץ בשם התכנית לייצוב כלכלי. המיתון והאבטלה של שנות האינתיפאדה השניה שימשו אותו, בהמשך דרכו הפוליטית, ואת משרד האוצר, להפעלת תוכנית נוספת, שנודעה בשם האסוציאטיבי "חומת מגן כלכלית", ושיעדיה העיקריים היו: מיזעור מעורבות הממשלה במשק, הנהגת רפורמות, צמצום המגזר הציבורי והפרטת נכסי המדינה והשירותים החברתיים. תכנית ההפרטה נתקלה בהתנגדותם הנחושה של ועדי העובדים החזקים במשק והאיגודים המקצועיים, שעליהם אמר יוגב באותו הריאיון שהינם "המשקולות הכי כבדות של המשק הישראלי". נעמי קליין קראה לניסויים כלכליים דומים המאפיינים את הקפיטליזם הניאו-ליברלי הגלובלי בשם "טיפול בהלם". ואכן, לפי סקר שנערך על ידי משרד התמ"ת על עמדות העובדים השכירים, שנת 2003 התאפיינה ברמה גבוהה של אי ביטחון תעסוקתי, חרדה מפני פיטורים, תחושה של פגיעות כלכלית וצפי קודר לעתיד. במובנים רבים השנה ההיא התמשכה עד היום כרקע לצמיחתה של מחאת האוהלים.
הפגנה שנערכה ביום רביעי האחרון בתל-אביב (צילום: חדוה ישכר)
גל המחאה העובר כיום על הארץ נזהר עד כה שלא להטביע את נתניהו באג'נדה פוליטית, ונוהג בראש הממשלה כאילו רק במקרה הוא פרץ דווקא במשמרת שלו. ואולם יש צדק היסטורי בכך שנתניהו, הוא ולא אחר, מכהן כראש הממשלה הראשון בישראל של העידן הפוסט-ניאו-ליברלי ונדרש, בלא מעט אירוניה, להחליף "דיסקט" או להפוך את עורו. אם להסתמך על הנביא ירמיהו, אין לצפות להפיכת העור, אלא לאי-אילו תיקונים קוסמטיים שלא יתרמו הרבה לשינוי השיטה הכלכלית. עם זאת, עצם המחשבה על מחאה עממית המאלצת אותו ואת ממשלתו להתעמת עם כשלון הקפיטליזם מעוררת אופטימיות שגוברת על ניסיונות ההפחדה והאיומים הקיומיים המוכרים לנו היטב מעברנו.
ביום רביעי צעדנו, כמאה פעילים ופעילות בארגונים מען, כוח לעובדים, עתידנו, קו לעובד והתאחדות הסטודנטים, ממאהל "שאגת הדרום" בגן לווינסקי עד שדרות רוטשילד, בצעדת מחאה על כל צורות ההעסקה הפוגעניות הרווחות בארץ. עטינו מסכות לבנות לאות הזדהות עם עובדים ועובדות מחוקי פנים, וקראנו סיסמאות נגד העסקה קבלנית ובעד התאגדות עובדים ואכיפת דיני העבודה. בדרך סיפרתי לחברה שאני מתכוונת לכתוב מאמר ביקורתי על המקום הזניח שהמאבק נגד ניצול עובדים תופס במחאת האוהלים, ולהפתעתי היא ענתה בהתרגשות: "ביקורת עליהם? עזבי, עזבי, זה לא 'הזמן שלנו', זה הזמן שלהם, הרי הם מגשימים את חלומותינו, אל תפריעי לזה לקרות, אל תהרסי". "תרגיעי", קטעתי את שטף דבריה, "את חושבת באמת שלמאמר דעה שיופיע באתר "הגדה השמאלית" יש כוח מאגי כזה?" "אה", ענתה חברתי, "חשבתי שהמאמר שלך מיועד ל-Ynet, אבל אם זה לשיח הפנימי הוא לא יכול להזיק".
היה מאכזב להיווכח שצעדת המחאה הצנועה שלנו נשארה אף היא בשיח הפנימי ומשכה אליה בעיקר את פעילי הארגונים ולא את כלל יושבי המאהלים. הייתי מצפה ממובילי המחאה, שהם עצמם א/נשים עובדים, שידברו על זכויות עובדים בנשימה אחת עם הדיבור על הזכות לדיור ועל זכויות חברתיות אחרות הכלולות במפורש בקריאה ל"צדק חברתי". ואולם לפי מסמך החזון שפורסם בשמם, המאבק לזכויות עובדים זכה להכללה הקצרה: "יצירת סביבת תעסוקה הוגנת". האם די בכך למחאה הדורשת את שינוי הסדר הכלכלי והחברתי? הוגנות ניתנת לפרשנות רחבה, ואילו אנחנו שואפים לתת כוח לעובדים. כי אם את דירותינו בנות ההשגה יבנו מהגרי עבודה סינים שנכבלים למעסיקיהם; ואם את משרדינו תמשכנה לנקות עובדות קבלן מנוצלות; ואם תימשך אפליית אזרחי המדינה הערבים; ואם המוחים עצמם לא יורשו להתאגד במקומות עבודתם, מה השגנו? אולי הקלת מה ביוקר המחיה, או תיקונים נסבלים מבחינת הממשלה במדיניות הרווחה, אך לא שינוי ממשי בסדר החברתי הקיים. האם אפשר לדבר על שינוי השיטה הכלכלית-חברתית בלי להשמיע את קולו של מעמד העובדים המורכב ברובו מעובדים ועובדות שאינם משתייכים למעמד הביניים? הרי במקום הזה, שוק העבודה, שבו אנחנו משקיעים במרבית שנותינו הבוגרות את מיטב משאבינו, ורק קצה זנבם של רווחי עמלנו מושאר בידינו, נובטים זרעי המהפכות.
הקפיטליזם הניאו-ליברלי עוצב מלכתחילה כאסטרטגיה לחלוקה מחדש של העושר כך שהוא יצטבר בידי מעטים על חשבון הרבים. הערך "חברה" נמחק מן המילון האידאולוגי שלו, והאנושות בתפיסת עולמו מורכבת מהמוני אינדווידואלים מנוכרים וחסרי מעמד שניתנים לניצול. תנועת המחאה שהחזירה למרחב הציבורי ערכים כמו סולידריות חברתית, שותפות, קהילתיות ואחווה היא תשובת מחץ אחת לקפיטליזם המקדש תחרותיות חסרת מעצורים בשווקים גלובליים בלתי נשלטים. תשובת המחץ השניה צריכה לצאת מן התביעה להשבת העבודה המאורגנת בהעסקה ישירה, ביטול מגמת ההפרטה ואכיפה בלתי מתפשרת של חוקי העבודה על כלל המעסיקים והעובדים. זו הדרך להשגת ביטחון אנושי שהמחאה האדירה הזאת כה כמהה לו. כדי להתחיל בהקדם בסלילתה אין צורך בצוותי שרים, מומחים ומומחי נגד שיתישו את עצמם בדיונים על רשימות מכולת וירוקנו את המחאה מתוכנה. בנסיבות הללו מוטב להמשיך במחאה הבלתי ממוקדת על כלל העוולות עד שתקום אלטרנטיבה ממשית לסדר השלטוני הקיים.
אני מצר על כך שכרגע אין כוח שיאפשר הכרזת שביתה כללית. או ליתר דיוק שישנו כוח הנקרה הנהגת ההסתדרות שחוסם אפשרות כזאת. אולם מכאן ועד תיאור שע"פ העובדים ומאבקיהם הם גורם מושתק בגל המחאה הארצי, המרחק גדול. לצד הצעדה בת"א התקיימן במקביל צעדות לא פחות גדולות של חברי כוח לעובדים וסטדנטים בחיפה, בבאר שבע ובירושליים. ביום חמישי צעדו כ 70 מחברי איגוד הילה של כוח לעובדים אל משרד החינוך בירושלים. שבוע לפני כן התקיימה צעדה בהיקף דומה של איגוד עובדי חסות הנוער של כוח לעובדים אל משרד הרווחה בירושלים. המאהל החיפאי שיש בה לא מעט פעילי כוח לעובדים עובד בשיתוף פעולה עם וועד עובדי חיפה כימיקלים צפון של כוח לעובדים הנמצא כרגע בשביתה בת למעלה מ 100 יום. נציגי הוועד נאמו בעצרת הגדולה הראשונה בחיפה, ונואמים מרכזיים אחרים דיברו על מאבקי עובדים וביחוד על מאבק חיפה כימיקלים צפון בעצרת הגדולה השניה בחיפה. חברים מובילים במאהל רוטשילד באו לסייע באכיפת השביתה הנכנסת כעת לשבוע השני שלה בסניף פילת של כוח לעובדים. שביתה ארצית אך בחברה שמרכז פעילותה באזור ת"א. התקיימו בירושליים ובת"א צעדות גדולות כנגד העסקה באמצעות חברות ועמותות קבלן במערכת החינוך בהשתתפות משמעותית של האיגודים הרלוונטים של כוח לעובדים וארגוני הסגל הזוטר. ארגוני הסגל הזוטר גם קראו לחבריהם לתרום לקרן השביתה של חיפה כימקלים וארגון הסגל הזוטר של באר שבע מסייע נמרצות לוועד המנקות באוניברסיטת בן גוריון של כוח לעובדים. איגוד מטפלות המשפחתונים קיים הפגנות במקביל בתביעה לפנסייה ראויה לייד מאהל לווינסקי ולייד המאהל בבאר שבע. יו"ר וועד המטפלות של כוח לעובדים בכפרים הבדואים הלא מוכרים צפויה לנאום בעצרת הגדולה הערב בבאר שבע. חברי הנהגת איגוד חסות הנוער של כוח לעובדים שימש כנואם מרכזי בעצרת הגדולה הראשונה בירושליים. זכור לי כי גם בעצרות הגדולות בת"א בירושליים וחיפה נאמו עובדים סוציאליים שעסקו במאבקם שניבלם ע"י ההסתדרות והממשלה. כמו כן בכל הצעדות הגדולות בת"א, חיפה ירושליים ובאר שבע היה גוש מרשים של כוח לעובדים+ גופי שמאל שונים שקרא בדיוק את אותן קריאות שנקראו בצעדות של יום חמישי. בנוסף ברבים ממאהלים ובניהם כמובן מאהל רוטשילד נערכות לא מעט הרצאות של המכללה החברתית כלכלית העוסקות בין השאר בנושא העבודה המאורגנת וחשיבותה. לא מעט הרצאות נוספות בנושא נערכו ע"י פעילים וועדים של כוח לעובדים במאהל רוטשליד, במאהל בור הסוס בירושליים ובמאהל בחיפה. ברובן היתה נוכחות נאה מאוד של עשרות שומעים.
התקשורת מטבע הדברים מתעניינת יותר בדרישות הצרכניות או בדרישות המאפיינות את המעמד הבינוני. ופה ושם גם נותנת במה למתקפות אנטי חרדיות דוחות. אולם לא נכון לבלבל בין סדרי העדיפויות של התקשורת ובין משנעשה בשטח. מה גם שגם פעילות זו זוכה לעיתים לחשיפה תקשורתית נאה ולא רק באתרי שיח פנימי כמו הגדה השמאלית
כולם אשמים לציר הרשע – לפושעים שבשלטון המאפיונרי. במי הם מטילים את האחריות למצב?
כמובן בחשודים הרגילים: המהגרים, השחורים, הערבים, המוסלמים, מחוסרי העבודה, מחוסרי הנימוס, המתפרעים, יושבי האוהלים, המפגינים, השמאלנים, הירוקים, העניים, הלבושים ברישול, הסרבנים, שוברי השתיקה, מתנגדי המלחמה, וכל שאר האויבים והבוגדים. בהם, ורק בהם, האשם.
ועוד דבר אחד: להמשיך להעלות את השאלות באופן "פנימי" וגם "חיצוני" למען התגייסות לצד הפיתרונות הנכונים.
אני מצר על כך שכרגע אין מי שיכריז על שביתה כללית. או ליתר דיוק שיש מי שבולם ויבלום כל הכרזה כזאת. אבל מצד שני יש במסגרת המחאה פעילות מאוד אינטנסיבית של ארגוני עובדים ואיגודי עובדים. לצד הצעדה המתוארת במאמר התקיימו במקביל צעדות של כוח לעובדים בסדר גודל דומה בבאר שבע, בחיפה ובירושלים. איגוד עובדי הילה של כוח לעובדים קיים למחרת אותו יום צעדה עם עשרות משתתפים לכיוון משרד החינוך בירושלים. שבוע קודם קיים איגוד חסות הנוער של כוח לעובדים צעדה בת עשרות משתתפים אל מול משרד הרווחה בירושלים. הפגנות מקבילות קויימו בתחילת השבוע שעבר ע"י איגוד מטפלות המשפחתונים הן במאהל לווינסקי והן בבאר שבע. מאהל חיפה שבו לא מעט פעילי כוח לעובדים, מתאם ומסייע באופן רציף לוועד חיפה כימיקלים צפון של כוח לעובדים הנמצא בשביתה מאז האחד במאי. חברים מובילים במאהל רוטשליד באו לסייע לשביתת עובדי סניף פילת של כוח לעובדים. שביתה ארצית שמוקדה בת"א והנכנסת כעת לשבוע השני שלה. נואמים מטעם וועדים של כוח לעובדים או נואמים שדברו על מאבקים של כוח לעובדים דברו בשתי ההפגנות הגדולות בחיפה, בהפגנה הגדולה השניה בירושלים וידברו בהפגנה הערב בבאר שבע. התקיימו גם שתי צעדות גדולות בת"א ובירושלים במקביל כנגד תופעת "מורי הקבלן" בהשתתפות מורים לא מאוגדים ולצידם מורים מאיגודי הילה וקרן קרב של כוח לעובדים. ארגוני הסגל הזוטר באוניברסיטאות קראו לחבריהם לתרום לקרן השביתה של עובדי חיפה כימיקלים ובמקביל ארגון הסגל הזוטר בבאר שבע מסייע לוועד עובדות הניקיון של כוח לעובדים באוניברסיטת בן גוריון. גושי צועדים מרשימים לעניות דעתי של כוח לעובדים וגופי שמאל שונים, צעדו עם אותן הסיסמאות של הצעדה ביום רביעי בכל ההפגנות הגדולות בת"א חיפה, ירושלים ובאר שבע. מתקיימות גם הרבה הרצאות של המכללה החברתית כלכלית, של וועדים בכוח לעובדים ושל גופים נוספים התומכים במאבקי עובדים במאהלים השונים.
התקשורת אכן יכלה לדווח יותר. אולם ההעדפות של התקשורת שלא פעם דווקא כן מדווחת אינן צריכים ליצור את הרושם המוטעה שמחאת העובדים מושתקת במסגרת גל מהמחאה הגדול הזה.
בניגוד לתגובתו המופרכת של ק.א , שיש בה יותר נזק מאשר תועלת, יש לומר דברים כהוויתם:
הקפיטליזם הישראלי עלה (בעצם ירד..) מדרגה, והוא שואף לשיא שלילי כמוהו לא ידענו.
לאחרונה התברר סופית שהעובדים לא רק מנוצלים בידי מעסיקים פוגענים ועושקים,
אלא הם גם בני-ערובה של ממש.
בסוף השבוע שעבר הקים ועד העובדים של סונול קול צעקה על כך שאם משרד האוצר אכן
יגרום להפחתת רווחי השיווק של חברות הדלק, יגרום הדבר לפיטורים המוניים בחברה.
הבנתם? סונול הרי מרוויחה, והרבה. לא מעט על חשבון עובדיה. ועדיין חרב הפיטורים נמצאת על צוואר העובדים אם המדינה רק "תעז" להפחית מהעושק.
המסקנה המיידית: יש לחוקק חוק האוסר על חברה רווחית לפטר עובדים.
דוגמה שנייה:
מפעל פרי גליל בחצור הגלילית הוא מפעל רווחי אשר בעליו הם במקרה גם הבעלים של רשת "חצי חינם", ויש יסוד סביר להניח שמצבם הכלכלי הוא יותר מאשר שפיר.
לאחרונה נסגרו קווי הייצור של המפעל והועברו לאזור נהריה, ועקב כך יפוטרו ככל הנראה 120 העובדים של המפעל בחצור , וכל זאת מדוע? מכיוון שהמועצה האזורית בחצור לא השתחוותה אפיים ארצה ולא הוזילה את תעריפי המים למפעל, כדי שבעליו יוכלו לנפח את כיסם המנופח בכל מקרה.
ושוב, מי משלם את המחיר? העובדים.
והמסקנה המיידית, שוב: יש לחוקק חוק האוסר על חברה רווחית לפטר עובדים.
אסיים באיזכור הדבר הזה של הממשלה המכונה "תוכנית" להוזלת מוצרי החלב.
ומהי ואתה תוכנית? קודם כל – דפוק את החלשים, זאת אומרת להוריד ב- 10- 15 אגורות את מחיר החלב שמקבלים הרפתנים עבור חלב גולמי, ובא לציון גואל. זאת אומרת, גם הרסתם את הרפתנים שהם גם ככה החוליה החלשה ביותר על קו הייצור של הקוטג', גם מעלתם בתפקידכם ו"התעלמתם" מהחמסנים האמיתיים שהם המחלבות ורשתות השיווק:
ציטוט מnana : "מעקב אחרי שרשרת הייצור והשיווק של הקוטג' מגלה כי הכנסותיהן של רשתות השיווק מגביע בודד זינקו ב-154% בשש השנים האחרונות"
בשורה התחתונה: נבחרי הציבור לא ימנעו את המשך השתוללות המחירים.
המסקנה: יש לחקור ולהגיש תלונה נגד כל מי שניסה לזרות חול בעיני הציבור עם אותה "תוכנית" ומעל בתפקידו הציבורי בכך שפסח על הגורמים האמיתיים לעליית מחירי מוצרי החלב.
נכתבים פה דברים בומבסטיים על פעולות נגדיות. מה? היום התעוררתם? זה התחיל עם העובדים הזרים? לא! זה היה כבר קיים שנים, במסעדות שעובדים לא קיבלו שכר וחיו על הטיפים.
הבליינים, חלקם עם דעות שמאליות אוונגרדיות, ישבו שם בבתי העסק הללו, קיבלו שירותים מהעובדים השאירו טיפים והמשיכו להטיף ססמאות אדומות.
הבעיה הראשית שאין פיקוח ואכיפת חוקי עבודה. אין פקחים. לדוגמה לא צריך להיות יהודי דתי כדי להתנגד למסחר בשבת. אין כזה דבר יום מנוחה משתנה, יש יום מנוחה מתבטל. רק יום מנוחה כללי הוא מנוחה באמת. תנאי לעובדים תנאי לנותני שירות ולאט לאט כולם מאבדים את יום המנוחה.
מי קונה בקסטרו בנמל? אני לא אדרוך שם.
המודעות הצרכנית צריכה להיות מודעות לזכויות העובדים בבתי השירות בהם קונים. או שמפסיקים לקנות.