יותר מ-30 אלף אישה ואיש הפגינו אמש (שבת, 13 באוגוסט) בחיפה. בתום ההפגנה ההמונית נערכה עצרת בה נאם רג'א זעאתרה, עיתונאי בעיתון היומי הקומוניסטי הוותיק "אל אתיחאד". בשבוע שעבר פורסמו באתר "הגדה השמאלית" נאומיהם של הפעילה החברתית שירה אוחיון ושל הסופר עודה בשאראת, בהפגנת ה-300 אלף שנערכה בתל-אביב. להלן הנאום של זעאתרה:
חברות וחברים, ערב טוב,
בשם מאהל ואדי ניסנאס אני מברך את כל האנשים שהגיעו לכאן: נשים וגברים, יהודים וערבים, חיפאים ולא חיפאים. أهلاً وسهلاً بكم في حيفا الحمراء. ברוכים הבאים לחיפה האדומה.
ברכה מיוחדת אני שולח בשם כולכם למאהלים שהוקמו בנצרת, באום אלפחם, בסכנין, בחורפיש, בקלנסווה, במג'ד אל-כרום, בעראקיב, בג'לג'לויה, בעראבה, בירכא, בבאקה אל-גרבייה, ביפו ובלוד.
הפגנה במאהל ואדי ניסנאס, בחיפה, ביום רביעי שעבר (צילום: אל אתיחאד)
אמנם הסבל הוא שונה, לרוב יותר קשה. אצלנו בוואדי לא הרבה אוכלים קוטג'. מעדיפים לבנה. אבל גם הפיתות מתייקרות והולכות, החינוך עולה הון תועפות, ולצעירים אין איפה לגור. במג'ד אל-כרום, למשל, מצטופפים 15 אלף אזרחים על 1400 דונם. שטח השיפוט של הכפר הורחב בפעם האחרונה בשנת 91, ולאנשים אסור לבנות על האדמות שהם ירשו מאבותיהם וסביהם.
אבל בסופו של יום משפחה ללא קורת גג היא משפחה ללא קורת גג, וילד רעב הוא ילד רעב, וזה לא משנה אם הוא מדבר ערבית, עברית, אמהרית או רוסית. בסופו של יום, לרעב ולהשפלה, בדיוק כמו להון, אין מולדת ואין שפה!
מזה עשרה ימים אנחנו יושבים בוואדי, בכיכר ע"ש הסופר החיפאי אמיל חביבי, אותו איש שכתב ב"אופסימיסט" על ילד יהודי אחד שהתיישב לידו על חוף הים בכפר טנטורה ושאל:
– באיזה שפה אתה מדבר, דוד?
– ערבית.
– עם מי?
– עם הדגים.
– האם הדגים מבינים רק ערבית?
– הדגים הגדולים, הזקנים, אלה שהיו כאן כאשר היו כאן הערבים.
– והדגים הקטנים, מבינים ערבית?
– עברית וערבית וכל השפות. הימים רחבים וקשורים זה בזה. אין ביניהם גבולות ויש בהם מקום לכל הדגים.
ואנחנו כאן הערב כדי לומר: במאבק הזה יש מקום לכולם, במאבק הזה יש תקווה לכולם, המאבק הזה הוא של כולם!
—————–
חברים וחברות,
לממשלה ולבעלי ההון שמאחוריה קל מאוד לחלק אותנו חלוקה אנכית: יהודים מול ערבים, מזרחיים מול אשכנזים, דתיים מול חילונים. אבל מה לעשות… העצרת הזו, כל המחאה הזו, מציעה חלופה אחרת, מציבה חלוקה אחרת – חלוקה אופקית; בין מנצלים לבין מנוצלים, בין אותו קומץ שיש לו אינטרס לשמר את המצב הקיים, את שלטון ההון, לבין הרוב, הרוב שמבקיע הערב את הדממה, שיש לו אינטרס לשנות את השיטה: לשנות את העושק, את הניצול, את המצב שבו הטייקונים צומחים יותר ואנחנו מידלדלים יותר, את השיטה שבה השוק חופשי יותר ואנחנו עבדים יותר.
ואנחנו לא לבד: הקפיטליזם לא עובד גם במצרים, גם בספרד, ואפילו בארה"ב נשמעים קולות אחרים. האגדה על "קץ ההיסטוריה" מתרסקת אל מול מיליוני אנשים שיוצאים לרחובות ודורשים דבר פשוט: לחיות בכבוד, לעבוד בכבוד, לגדל ילדים בכבוד, ולהזדקן בכבוד.
"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" – אמר פעם שיר. ואנחנו אומרים: הגיע הזמן לדבר על שלום ועל צדק גם יחד! כי היום, יותר מאי פעם, ברור לכולם, שכדי להפסיק את הדיבור על צדק, הממשלה הזו עלולה לצאת לעוד מלחמה. כי במלחמה כמו במלחמה, התותחים רועמים והאוהלים מתקפלים.
תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה – אני לא בטוח. אבל דבר אחד אני יכול להבטיח: אנחנו נמשיך להיאבק יחד – ערבים ויהודים – למען צדק, למען שלום, למען שוויון, למען עתיד טוב יותר, למען עתיד צודק יותר לשני העמים.
سنناضل معًا، عربًا ويهودَ، من أجل العدالة الاجتماعية، من أجل السلام، من أجل المساواة، ومن أجل مستقبل أفضل لأبناء الشعبين.
