מה שלדעתי מרגש ומרשים בהפגנות ושכונות האוהלים ברחבי הארץ זו הסולידריות והמעורבות החברתית, החוצה הקווים אתניים, מגדריים, כלכליים, לראשונה מזה הרבה מאד שנים. המקטרגים שואלים (ובצדק) ומה עם הפיל הוורוד הענק באמצע החדר – הכיבוש? כמה מהכספים שהולכים לבניית ההתנחלויות, שמירה עליהן, ודיכוי האוכלוסייה הפלסטינית היו יכולים לפתור את מצוקת הדיור, מצוקת הפנסיונרים, משכורות הרופאים, המורים, והעובדים הסוציאליים, ועוד. אבל אולי כל דבר בעתו. אם המחאה החברתית הזו תביא שינוי בחשיבה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית, שמשנעת את המנהיגות הפוליטית-כלכלית מאז שנות ה-70 המאוחרות – מה טוב.
הפגנה בבאר-שבע, מוצ"ש האחרון (צילום: אקטיבסטילס)
בישראל, כמו יתר המדינות המתפתחות, יש צמיחה כלכלית עקבית כבר כמה עשורים. לעיתים מהירה לעיתים מואטת, אך תמיד חיובית. מנגנוני הצמיחה שונים במדינות שונות אך בגדול הדינמיקה זהה. החל ממלחמת העולם השנייה מדינות המערב השקיעו משאבים גדולים בבניית בסיס תעשייתי-יצרני והשקעה בתשתיות, החל מסלילת כבישים והנחת קווי טלפון ועד בניית מערכות בריאות וחינוך זולות המשרתות את אזרחיהן. כתוצאה, הדור ששרד את מלחמת העולם השנייה ראה שיפור משמעותי באיכות חייו, ועוד יותר באיכות חיי ילדיו.
בניית רשת בטחון חברתי, בצורת חוק חינוך חובה חינם, קצבאות למיעוטי יכולת, ביטוח לאומי, וכיוצא בזה; איפשרה מוביליות חברתית, כך שעוני לא היה גורל שלא ניתן להימלט ממנו, והייתה ציפייה שהדור הבא יחיה ברווחה גדולה יותר מדור ההורים. יתרה מכך, כאשר דור ההורים פרש ממעגל העבודה לא רק שלא היה לנטל על ילדיו, יכול היה לחיות ברווחה יחסית את שארית חייו.
כל זה היה תולדה של שיתוף פעולה, גם אם בעקבות מאבק, בין איגודי עובדים, ממשלות, ובעלי הון. תולדה של קפיטליזם מרוסן ע"י עקרונות סוציאל-דמוקרטים של ניהול תקין של מדינה וחברה.
ברור שלא הכל היה ורוד. שנות ה-60 וה-70 היו שנים של מאבקים חברתיים קשים בארץ ובעולם. אני זוכרת במעומעם את הפגנות הפנתרים השחורים, ולהבדיל את "המהפך" שהביא לשלטון את "בגין מלך ישראל". העולים וילדיהם ממדינות צפון אפריקה, שנשלחו למעברות ועיירות הפיתוח חשו בצדק שאינם שותפים לצמיחה שהייתה מנת חלקם של האשכנזים בקיבוצים ובערים. אך נראה לי, שגם הם ציפו שעתיד ילדיהם יהיה טוב משלהם, ונכדיהם עוד יותר.
המציאות הכלכלית החלה להשתנות בשלהי שנות ה-70 עם עליית הניאו-ליברלים – רייגן, תאצ'ר, הלמוט קוהל. התמוטטות ברית המועצות בסוף שנות השמונים היוותה משל לעליונות המוסרית, כלכלית, חברתית של הקפיטליזם. אך הקפיטליזם שניצח (או למעשה נשאר בודד במערכה) לא היה זה שהטיפו לו הניאו-ליברלים, יוצאי אסכולת בית הספר לכלכלה בשיקגו. אלה דרשו שוק חופשי חסר רסן, תוך כדי מיגור כוחם של איגודי העובדים. הם האמינו בעיקרון ה-trickle down, ותפסו את רשת הביטחון החברתית כמותרות ושריד לסוציאליזם שאבד עליו הקלח. למרות שלא נחלה הצלחה פוליטית, בוודאי לא באירופה, אסכולת שיקגו תפסה תאוצה בניהול הכלכלי של מדינות, אם מתוך בחירה ואם ע"י כפייה של הבנק העולמי או דיקטטור קיקיוני, כגון פינושה או סוהארטו.
מה שאנחנו רואים היום במשבר הכלכלי שחובק את העולם זה את התוצאות האמיתיות של קפיטליזם לא מרוסן. במקום שההון יטפטף למטה מחנק העוני טיפס למעלה; פירוק רשת הביטחון החברתית פער תהום כלכלי בינינו לבין העשירים, והביא לריכוז ההון בעשירונים העליונים; בו זמנית העניים נופלים בין החריצים של הבלטות ומושכים איתם את המעמד הבינוני. ואין חבל הצלה. הצטמקות המשאבים הכלכליים של מעמד הביניים משמעותה שבמשבר כלכלי לחברה אין חוסן כלכלי להתמודד עם המשבר, דבר שמביא לאי שקט חברתי.
ואי השקט שרוחש היום בישראל ומאחד קבוצות מכל גווני הקשת, נובע מאובדן האמון בעתיד. אין יותר תחושה שמחר יהיה טוב, שהילדים יחיו טוב יותר מההורים, שכל דור הוא נכס ולא נטל. התחושה הזו משותפת גם ל"אינדיגנאדוס" (הזועמים) בספרד, למפגינים ביוון, לבוזזים המתפרעים בלונדון, ואף לייאוש השקט של האמריקאים.
העתיד כבר לא נראה מובטח. כך שאני מברכת על מפגן האוהלים, הקריאות לצדק חברתי, הקואליציות בין אימהות חד הוריות, רופאים, וסטודנטים. מעידים על כך שתקוה לעתיד טוב יותר קשה לחנוק.
אבל תקווה למה?
אם התוצאה של ההפגנות בארץ ובאירופה תהיה שיעשו שינויים קלים למיתון מצוקת מעמד הביניים, ללא שינוי מערכתי מהותי בעולם הערכים, הרי שדחינו את הקץ רק במעט. צריך לזכור את המחיר של הצמיחה המתמשכת שדורשים כלכלני הקפיטליזם המערבי. כמו אריסיכתון, היא ניזונה ממשאב שהולך ונגמר – נפט, שמזהם את האוויר בגזי חממה, והופך את כדור הארץ היחיד שיש לנו למקום שלא ניתן לחיות בו. מכת הרעב בסומליה היא דוגמה אקטואלית אחת למחיר הכבד של השינוי באקלים המתרחש למול עינינו.
העסקה עם השטן המאפשרת שלכל אחד מאיתנו, עני ועשיר, תהיה טלוויזיה ומחשב היא העבודה הזולה במדינות מתפתחות, כרייה חוקית ולא חוקית של מינרלים, ושוב נפט זול המאפשר סחר זול בחומרי גלם ומוצרי תעשייה סביב העולם. על מנת שלכל אחד מאיתנו יהיו מים נקיים שאנחנו מבזבזים על מדיחי כלים ומדשאות גולף, אנחנו צריכים להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים היושבים על המעיינות התת קרקעיים הגדולים. תעשיית הבשר המביאה סטייק עסיסי או המבורגר של מקדונלד לכל צלחת אחראית לכשליש מייצור גזי החממה בעולם, שלא לדבר על המחיר הבריאותי והחקלאי של גידול וצריכת בשר במקום ירקות. השולחנות הזולים והמעוצבים של איקאה, ומיליוני העותקים של הארי פוטר, עשויים מעצים שנכרתים מהריאות הירוקות של כוכב הלכת שלנו. גם בסין והודו, שתי המדינות עם כלכלות שעדיין בתנופת צמיחה, רוצים שלכל אחד תהיה מכונית (קטנה) ודירה (צנועה), ועתיד טוב יותר לילדים. האם האטמוספירה שלנו יכול להכיל עוד מיליארד, שני מיליארד מכוניות?
לא ברור לי למה כל אחד מהמפגינים מתכוון כשהוא/היא צועקים שהם רוצים צדק חברתי. מה שברור לי שהצדק החברתי של העתיד חייב להיראות אחרת מזה של הדור הקודם. הוא חייב להיות צנוע יותר, הוא חייב להכיל צדק אקולוגי. הוא צריך לכלול עדנה חדשה לעבודת כפיים בחקלאות ובתעשייה, וצריך להרחיב את המתחם החברתי המשותף – יותר תחבורה ציבורית, יותר פארקים, פחות שטח פרטי ופחות ניצול אישי של המשאבים המתמעטים השייכים לכולם. הוא צריך לכלול יותר ערבות הדדית, לכל המין האנושי, ופחות תחרותיות והצלחה אישית.
את בטוחה שהכבוש עולה כסף? יכול להיות שדוקא הנסיגה מאיו"ש תעלה יותר? נסוגנו מעזה ומאז המחיר רק עולה – שמונה שנים של קטיושות על ישובים, עופרת יצוקה כדי להפסיק את נסיונות הרצח, מערכות הגנה נגד טילים שנורים על אוכלוסיה אזרחית ומיגון כלי רכב צבאיים. תבדקי, היה יותר זול להשאר בעזה. באיו"ש זה יהיה יותר גרוע כי טיל אחד למטוס נוחת בנתב"ג יכול לעלות בחיי מאות בני אדם ות"א היא מטרה יותר גדולה משדרות. אז צריך לסגת מהשטחים, צריכה לקום מדינה פלשתינית והשקול ה"כלכלי" של מחיר הכבוש בכלל לא שייך.
האם המילה תרבות לא בעצם חסרה כאן קצת? "העסקה עם השטן" או שמא השטן עם העסקה?
המכונית אולי לא היתה הופכת לצורך כזה חשוב אם התשתית היתה בנויה אחרת – ו-או גם התשתית האנושית – כלומר התרבות – היתה אחרת. אבל כשרוצים למכור מכוניות צריך היה לייצר את התרבות המתאימה קודם. בעולם בו חסרה תשתית תרבותית כיצד יהיה צדק חברתי? נכונה מאד היא ההכללה שנעשתה פה – של הישראלי, האירופאי, והישראלי עקרונית באותה הסירה. נותר רק לשאול (בחשש) לאיזה עתיד מיוצרת התרבות כיום, ובמיוחד מאז 9-11 ? אכן, היזהרו במשאלותיכם.
תיקון: "של הישראלי, האירופאי, והישראלי"
צ"ל: של הישראלי, האירופאי, והאמריקאי.
אז אילו סכנות היו לנו עד עכשיו?
קומוניסטים, אל-קעידה, מפגינים ומתפרעים, מה הלאה? מהי הסכנה הנוראה הבאה?
Michio Kaku מסביר על המלחמה שאחרי המלחמה בטירור…
http://www.youtube.com/watch?v=haeh3L1kcII
נכון וחשוב מאוד !
אבל כדי להגיע לכך,צריך להחליף את הרדיפה לעושר חומרי,לרדיפה לאושר אמיתי,שלא יכול להתקיים
בחברה אינדיבידואליסטית הרודפת אחרי כוח,רווחים,והצבר חומרי.יש הבדל בין רווחה חומרית,להצבר הון ללא גבולות,בתחרות אין סופית עם כולם.יש הבדל בין הטירוף של מליונרים שרוצים עוד ועוד מליונים,לבין השפיות של אלה הרוצים לחיות בכבוד,תוך ביטחון חומרי ורווחה,וזמן פנוי כדי לחיות.
המדע והטכנולוגיה היום מאפשרים רווחה כזו לכל האנושות,אבל המטורפים הרודפים אחרי עוד ועד כוח
ושליטה,הם הם שלא מאפשרים זאת.
יש כאן לא רק בעייה כלכלית,פוליטית וחברתית,יש כאן בעייה של בריאות נפשית מול טירוף חולני.
ממש,בעייה קשה של בריאות נפשית.
הבעיה, לדעתי, אינה נובעת מרדיפה אחר עושר. אלא מחסך רציני של תוכן (מאזן) אנושי אחר.
נוצרת בעולם תרבות חדשה שאחד מחוקיה הוא ביטול ואף בוז לאותם התכנים המאזנים.
התרבות האנושית איננה יכולה לטפס על מה שחסר לה אלא רק על מה שיש לה.
אז התרבות האנושית היא כמו צמח מטפס שמטפס על מה שהוא "מוצא" בסביבה המיידית.
מה שאתה מכנה (די בצדק, כטירוף) בשביל הרוב זהו התוכן היחידי וגם המובן מאליו.
הדברים רוחשים מתחת לפני השטח כבר עשרות שנים ואין כאן משהו חדש במיוחד.
לצערינו בשביל ההנהגה המדינית העניין שברעיונות האלה הוא פחות מהעניין שבקליפת השום.
צדק אקולוגי – בהחלט. אבל "עדנה חדשה לעבודת כפיים בחקלאות ובתעשייה"? – טוב שאת לא קוראת לחזור לחיות במערות ולבשל על מדורות.
זה מזכיר את רעיון ה"חזרה לטבע" של כל מיני סוציאליסטים אוטופיים במאה ה-19, הצעות שנדחו לחלוטין הן ע"י מרקס וממשיכיו האדוקים והן ע"י סוציאל דמוקרטים, כנסיון להחזיר את מחוגי השעון לאחור.
לי זה דווקא מזכיר את פול פוט.
תודה לאילנה על החיבור – אכן צדק חברתי הוא צדק סביבתי ולהפך. נואמים רבים בהפגנות האחרונות דיברו ובצדק על הפרד ומשול – הפיצולים שיצרו/יצרנו בין ערבים ליהודים, בין דתיים ללא דתיים, בין גברים לנשים, בין עשירים לעניים. הפיצולים האלה בנויים על פחד ומונעים סולדריות ובעוד אנחנו עסוקים בסכסוכים, כולנו מפסידים. ברשימת הפיצולים אותם יש לאחות חובה לכלול גם את הפיצול שיצרנו בין תרבות לטבע, בינינו לבין הסביבה.
מתוך ראיה שאנחנו זה סביבה וסביבה זה אנחנו, סביבה זה הבית המורחב שלנו, נוכל למצוא את הדרכים לכך שלא יווצר קונפליקט בין שמירה על הסביבה לבין חקלאות, בניית בתים או מקומות עבודה.
חלוקת משאבים שוויונית ושיתוף ציבורי בקבלת החלטות חיונית לקיומו של צדק חברתי/סביבתי.
ובה בעת, אייפק מארגן מסע "יציאת מצרים" – אל הסמכות העליונה- פייירס וביבי.
http://www.politico.com/news/stories/0811/60853.html