מחאה מתחילה בשאלה פשוטה – האמנם? האם צריך לקבל את הקיים? האם הגזרות הן משמיים? היכולת לשאול ולערער על הקיים היא המובילה מהפכות ושינויים במציאות שלנו. היכולת הזו מדבקת. אדם אחד שקם ושואל – למה ומדוע?! הוא שמתחיל שרשרת של שינויים, ובהמשך מהפכות.
הפגנה נגד ניצול עובדים בשבוע שעבר בתל-אביב (צילום: חדוה ישכר)
כך למשל, בדצמבר 2010, הצית את עצמו מחמד בועזיזי, אזרח תוניסאי, בצעד מחאה כנגד השלטון. ספק אם בועזיזי ידע באותו רגע שירה את יריית הפתיחה במערכה רחבת היקף כנגד השלטון בארצו, ואולי אף חובקת עולם. הוא זה שהעז לשאול: האמנם כך חייבים להיות הדברים? תוך פחות משנה יצאו המונים בארצו ובמדינות ערב במחאה כנגד אוטוקרטיות, עושק ושחיתות, ודרשו שינוי שיביא חופש ודמוקרטיה. המחאה בישראל כללה אף היא את הערעור על הסדר הקיים אך החלה אחרת – מהקטן לגדול. תחילה הופצה היזמה ברשתות החברתיות (בדיוק כמו במצרים ובסוריה) והתמקדה בקוטג', מוצר אותנטי קטן ובסיסי, הנצרך במרבית הבתים בישראל. העם התבקש להחרים, התקשורת ליוותה את החרם, וראה איזה פלא: המרי כנגד התייקרות הקוטג' הצליח והמחיר ירד. משם המשיך ליוקר הדיור וליוקר המחייה בכלל, והיד עוד נטויה.
הקושי להרים את הראש ולתהות אודות הסדר הטבעי משותף למחאות כולן, ודורש אומץ רב. כשמדובר בעובדים הנאבקים על זכויותיהם – הדבר דורש תעצומות נפש של ממש. בסופו של דבר, האזרח יכול לחיות בלי הקוטג' ואפילו לעזוב את הבית ולעבור למאהל. אך מה אלו לעומת אבדן מקור ההכנסה או היעדר היכולת להתפרנס?
הפגיעה בזכויות העובדים היא תופעה שכיחה ביותר בחברה ובמשק בישראל. אנחנו עדים לתהליך מחלחל של "המדרון החלקלק" – בעבר נפגעו זכויותיהם של הקבוצות החלשות בחברה. באופן הדרגתי גם זכויות העובדים של מעמד הביניים החלו נפגעות. זה התחיל בחברות הקבלן שנכנסו למקצועות כמו אבטחה וניקיון, כיום העובדים הסוציאליים והעובדים במקצועות הפרא-רפואיים, ואפילו מורים שמחנכים את ילדינו עובדים דרך חברות קבלן. זאת בנוסף לתופעה האיומה של הסכמי כבילה המשעבדים עובדים למעסיקיהם. למשל – סטודנטים המנסים להתפרנס וללמוד מוצאים עצמם מנוצלים כטלפנים או פקידים, אשר נאלצים לשלם קנסות מכיסם כאשר מחליטים לעזוב את עבודתם או עובדים זרים שהאשרה שלהם תלויה במעסיקם ועוד צורות רבות ורעות של כבילה.
הקפיטליזם החזירי אשר נגדו יוצאים בימים אלו, מגיע לצורתו החמורה ביותר כאשר הוא פוגע בעובדים. על מנת להשיג עוד רווח, המעסיקים רומסים את זכויותיהם של העובדים ופוגעים ביכולתם להתפרנס ולחיות כראוי. פגיעה בזכויות העובדים אינה גזירת גורל. מדיניות ממשלתית נכונה יכולה להילחם בתופעה על ידי הגברת האכיפה ומניעת רישיונות ממעסיקים שהינם מפרים סדרתיים של זכויות עובדים. המחאה החשובה ביותר היא זו הנעלמת מעינינו כיום אך תשפיע עלינו שנים רבות – כספי הפנסיה שלנו. אלו נבזזים על ידי בעלי ההון בדרכים שונות. זוהי אינה גזירת גורל – הממשלה צריכה להתערב בכספי הפנסיה של כולנו – העובדים קשה וחוסכים שקל לשקל. בקרנות אלו דמי הניהול גבוהים מאוד, וכל טייקון יכול לפגוע בחסכונות העובדים המפרישים משכר עמל אפם מדי חודש.
הפור כבר נפל: אפשר לשנות. החל כאן תהליך של שינוי חברתי. ההצלחה בהורדת מחירי הקוטג' צריכה לחזק את המוחים על מחירי הדירות ועל נושאים אחרים. אך האתגר האמיתי באמת עבורנו הוא המאבק על זכויותינו כעובדים ועל משכורותינו שנשחקו עם השנים. ההוצאות הן צד אחד של המטבע, הצד השני – הוא ההכנסות. שעה זו נראית כשעת כושר להתחיל שינוי רדיקלי באג'נדה החברתית בישראל.
- עלא חט'יב הוא מנכ"ל קו לעובד
מאחורי כל המחאות,על יוקר הדיור,הקוט'ג,החינוך,עומדת למעשה הפגיעה בעובדים ,שכירים ועצמאיים קטנים כאחד,וזה כולל בעלי מקצועות חופשיים וגם סטודנטים (שכירים לעתיד לרוב)ואפילו מובטלים עקרות בית ופנסיונרים,.
ההגדרה של "מעמד ביניים" אינה משקפת את המציאות.האם עובד כשומר בכניסה לסופר ,נהג מונית,או אפילו רופא מתמחה במשך שנים רבות,בשכר של עוני,הם "מעמד הביניים"?
האנשים עדיין לא מודעים על התהליכים שעדיין נמשכים,וימשיכו מעבר לדרישות הנוכחיות,כגון פגיעה בביטוח הפנסיוני והחסכון,שתוצאותיה עדיין לא מורגשים במלואם,כפי שנזכר במאמר,הורדת מעמד השכירים על הברכיים כדי לשמור על תחרותיות בכלכלה הגלובלית.
בדרושות לא מדובר כאן בחלוקת סוכריות ,אלא בשינו יסודי של סדר העדיפויות וכדי להשיג זאת צריך לאחד את כל הכוחות,כולל האוכלוסיה הדרוזית,הערבית,היהודית,דתית או חילונית,שכירים,עקרות בית,פנסיונרים,עצמאים קטנים,מורים,סטודנטים,אומנים,וגם מובטלים,כולם ביחד נגד בעלי ההון השולטים בכל,בבנקים,בכלכלה,אפילו בממשלה ומוסדותיה הרבים והמובילים את כולנו לתהום.
נכון. בהקשר הפנסיה חשוב להזכיר שנתניהו, בתפקידו כשר אוצר בממשלת שרון, היה אחראי לפגיעה קשה בזכויות הפנסיה שלנו. עד אז, רוב כספי קרנות הפנסיה היו מושקעים באגרות חוב יעודיות של ממשלת ישראל. אלה הבטיחו תשואה סולידית ובטוחה לחוסך מצד אחד, והלוואה קבועה במחיר ידוע לממשלה. במצב זה הממשלה לא יכלה לבצע לקיצוצים כבדים ברווחה בתירוץ שדירוג האשראי של ישראל עלול לרדת, כי היתה לה כמות נאה של אשראי מובטח ממקור פנימי- אנו אזרחי ישראל. נתניהו דאג לחסל זאת והעביר את כספי הפנסיה שלנו לבורסה. כך השיג שתי מטרות: גם הקטין את גודל המזומנים שבידי המדינה כדי שיוכל לטעון שחייבים לקצץ בשירותים הציבוריים, וגם הקפיץ את הבורסה והעלה את הרווחים של ידידיו שמושקעים בה. השגשוג הועבר מהשירותים הממלכתיים אל זירת השוק הפרטי- הכל חלק מתכנית אחת ברורה לגמרי. ולכן, אחת הדרישות שחייבות לעלות לוועדת טרכטנברג היא החזרת האג"חים היעודיים.
111 יום לשביתת עובדי חיפה כימיקלים:
בפעולות הסולידריות עם השביתה הכל כך חשובה לעתיד מערכת יחסי הכוחות בין ההון לעבודה חסרים הרבה כוחות מתוך אלה המדברים בזכות זכויות העובדים. האם לעובדה שעובדי חיפה כימיקלים פרשו מההיסתדרות יש בכדי להסביר את העדרותם מהמערכה הסולידרית?
האם לעובדה שעובדי חיפה כימיקלים מאוגדים ב"כוח לעובדים" יש השפעה לכך?
ההיסתדרות מנסה לחבל בכל דרך בסיכויים של העובדים לנצח במאבק נגד הנהלת המפעל. את מידת הבגידה של ההסתדרות בעובדים עוד יוודע בפרטי פרטים בבוא העת. רק נציין בשלב זה שעבור ההסתדרות מאבק עובדי חיפה מסמל קריאת תיגר למונופול שהיא מחזיקה בייצוג ציבור השכירים.זה המונופול המאפשר להסתדרות להיות כל כך רכה, מתפשרת וכנועה כלפי המדיניות הניאו ליברלית של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים.
עובדי חיפה כימיקלים בחרו לנטוש את ההסתדרות כדי למנוע ממנה את היכולת לחתום בשמם על עוד הסכם קיבוצי גרוע עבור העובדים. הסכמים שעד כה אפשרו להנהלת המפעל בין היתר להקטין באופן שיטתי את מספר עובדי החברה כשבמקומם מועסקים עובדי חברות כוח אדם .
טוב, זה לגבי ההסתדרות בהנהגתה הנוכחית, אבל מה לגבי אלה שהיו אמורים להיות חלק חשוב בקואליציה הסולדרית עם העובדים?
אני מסכימה. אנחנו צריכים להוציא את הפוליטיקה מהמשוואה (לפחות כרגע) ולדבר על מה שמאחד את כולנו: עובדים ללא ביטחון, גם בהייטק וגם בתעשייה.
ראה לדוגמא מקרה חיפה כימיקלים שממקום עבודה סוציאלי מלא בהטבות לעובדים מכל רמות ההכנסה, הפך למפעל מנצל ותאב- הון דווקא בתקופה שהוא הכי עשיר מכולם. המפעל יכול היום להרשות לעצמו את הניצול שלא היה יכול להרשות לעצמו בשנות ה-80 כי העובדים לא מאוגדים, חסרי הגנה וחסרי אופציות לשכר ותנאים טובים יותר בחוץ.