"הפשיזם הוא דת, המאה העשרים תיזכר כמאה של הפשיזם" (בניטו מוסוליני)
לאחר 63 שנות ניסיון לגבש סולידארית את חברת המהגרים הקרויה "החברה הישראלית", הגיע הזמן לומר אמת – נכשלנו. לכישלון אבות רבים ואמתלות כפליים, החל מריבוד אתני המנכר בין יוצאי ספרד לאשכנז, בפערי הכנסה בין העשירון העליון לרוב המנוצל, ועד לקרע הדתי – אזרחי, המפיח נשמה באפה של שנאת החינם לעת מצוא. המסכה נקרעת מעל פני החברה מדי יום – לא עוד "כל ישראל אחים", או "ערבים זה לזה", אלא מאבק של האחד בשני על משאבים כלכליים, תוך מלחמה סקטוריאלית על שוויון בחלוקת הנטל. האחד מחרים את האחר, שמגביל את "אחיו" בחקיקה אנטי דמוקרטית. לימים, הסתבר שישראל מעולם לא הייתה לקריה נאמנה, וברבות הזמן לזונה נהייתה.
אך לא היה כך תמיד. לאורך עשרות בשנים זרם התודעה זלג בכיוון אחד, שליכד את פזורת העם סביב אתוסים היסטוריים, לשם הכשרת מעשי עוולה שהמוסר מהם והלאה. בתחילה עוד נמצא מוקד ההזדהות האולטימטיבי, שהדביק טלאי טלאי את פסיפס העדות והציבורים בישראל – המדינה. לא עוד יהודי גלותי אשר נכנע לפריץ האנטישמי. תחת דגל הלאום, ישיר היהודי הגאה והחזק את המנון התקווה החדש, וישליך חייו לטובת מלחמות סרק, והכול למען עגל הזהב – המדינה.
ציור של ניקולא פוסאן: "עגל הזהב"
בעת ההיא, לא נמצא הנבל שיפקפק ב"זכותנו על הארץ", או בטוהר הנשק של "הצבא המוסרי בעולם", כל דכפין שראה עצמו כמצפן מוסרי, וביקש לערער על דומיננטיות המדינה ופעולותיה, נחשב כמהמורה בדרך, אויב הציבור, והושתק. לציבור המאמינים בדת החדשה – דת המדינה – הצטרף הסקטור החרדל"י שהנר לרגליו היא הארץ על שלל חלקיה, מכורח תורת ישראל. המדינה קמה על יוצריה האזרחים והחלה לשלוח גרורות של עוול – " חוזה לך ברח – לך אל ארץ יהודה; ואכול שם לחם, ושם תנבא" – (אמר אמציה לנביא עמוס), כך ציוותה המדינה שלא ידעה שובע קרקעות לעובדי האלילים החדשים שלה. הם הלכו ליהודה ולשומרון (ימית ועזה מנוחתם עדן), ומאז זוללים תקציבים שבוודאי היו יכולים לפתח את הפריפריה, ונבואתם היחידה היא הקרע הבלתי נמנע בעם בישראל. או במילותיו של ישעיהו ליבוביץ' , "המדינה הפכה ממכשיר לשיפור חיי אזרחיה למטרה", לאורגניזם חי.
לאחר יותר מ-50 שנות ריקוד והאבסה של עגל הזהב, עלו תהיות ושאלות, האם עלינו לשרת את העגל או שמא הוא אותנו? האם כל שנעשה בשמו של העגל, קדוש הוא?
תמימות הדעים סביב המדינה החלה להיפרם אט אט, וקושיות קשות החלו להישאל. מנגד עלתה מביבי שנאת החינם צחנת הלאומנות, הפרט מזמן אינו נחשב אלא כחלק מחברה המאמינה כי המדינה מעל הכל. גידופי כפירה ובגידה הוטחו על מערערי הקונצנזוס המדומה, "האם ערבים אתם?", הללו תויגו בשם הגנאי "סמולנים", נאמר עליהם כי אכולי שנאה עצמית הם ואף "שונאי ישראל".
התשובה לכל היא לא. איננו שונאים עצמנו, אלא את ה"עצמי" שאתם מנסים להשית עלינו. אנחנו אוהבים את המקום הזה, האנשים והחברה הללו , מכדי לראות את כל אלו שוקעים תחת קידוש רגבי החול בשומרון, או קשרי הון שלטון על גבנו, מטעם המדינה. אנחנו מודעים לחשיבות הצבא ומעריכים את משרתיו, אך לא נעמוד מנגד בשעה שהם קורסים תחת הכרעות מוסריות שגויות. אנחנו אוהבים את החברה מכדי שנאפשר למדינה להפוך את אזרחיה לעבדים בחסות משטר טייקונים. אנחנו מעריכים אמונה דתית ואת מאמיניה, ובלבד שלא יכפו עלינו את השקפותיהם, בחסות המדינה. לא נשלים עם פעולות המדינה לנישול והכפפה של עם אחר תוך שימוש בצבא שתפקידו להגן, ולא לשמש כשוטרי כיבוש. לא נעמוד מנגד נוכח פקפוק במניעים הפטריוטיים שלנו, אף אחד לא יספר לנו שאנחנו משחקים לידי ה"גיס החמישי", הפלסטינים בישראל, אנו פועלים לטובתם כמו שאנו פועלים לטובת הפריפריה הגיאוגרפית על שלל מאפייניה האתניים.
"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה, אזכיר לה ואשיר לה באוזניה עד שתפקח את עיניה" לא נשגה ונחשוב שיהיה לנו קל, בשנים האחרונות ובחסות הממסד הפוליטי חווה החברה בישראל מעין קונטר-לאומנות. מתרחש ניסיון להצניע את המחלוקות המפלגות את החברה ולאחד שוב את העם מלאכותית סביב סימבולים, שבהכרח אינם מסמלים הסכמה רחבה. כשאין אפשרות להזדהות רעיונית מנסים לאחד אותנו אינסטרומנטאלית. שוב סביב הדגל, ההמנון וקדושת הארץ. לא נסכים שתכנים לאומניים ימצאו דרכם למערכת החינוך, ככלי תעמולה. מדוע שילד ערבי ישיר המנון בו "נפש יהודי הומיה"? מאיזו סיבה על חבר בקהילה הלהט"בית לשלם מס למדינה "יהודית" כאשר זו שוללת קיומו כאזרח מן השורה? מדוע שבן שמונה עשרה יישלח את עצמו למות למען מדינה, ולא לעבוד, בזמן שהמקרר בביתו ריק, אימו מובטלת ואביו עובד קבלן?
אנו בעד לאומיות אזרחית, לפיה יש לנו כחברת העם זכות להגדרה עצמית, בה קיים חופש דת וחופש מדת. נחתור לחברה ומדינה המבוססות על שוויון בין החברים בה, ככתוב במגילת זכויות האדם והאזרח. ועד אז נצעק, נמחה, ונשמש כשומרי הסף של החברה בישראל.
מקווה רק שלא כתבתי מילים קשות מדי.
חזון יפה, אבל אינני בטוח אם כבר לא מאוחר.
הפרדת הדת מהמדינה לאלתר – צו השעה!!!
אני חושבת שפיספסת קצת את הרעיון המרכזי, חבר…
האם ג'ון קנדי שאמר: "אל תשאלו מה מדינתכם יכולה לעשות למענכם, אלא מה אתם יכולים לעשות למען מדינתכם" היה פאשיסט?
"כמובן", הוא הרי היה אמריקאי, ומן המפורסמות (לפחות כאן) שפאשיזם קיים רק בישראל ובארה"ב….
לא יודע אם קנדי היה פאשיסט, אבל האמירה הזו היא בהחלט פאשיסטית
קנדי השתמש במילה country ולא במילה State. הוא שאל: מ"ה את יכול לעשות בשביל ארצך" – זה לא פשיסטי!
מסכימה עם כל מילה . כתבה יפה ומרגשת. יש לקוות שהתחיל תהליך בכיוון הנכון ושגם הפיגוע
לא יעצור אותו.
עצוב מאוד ש70 שנה אחרי השואה שבה איבד העם היהודי 6 מליון מבניו ע"י הפשיסטים והנצים מייחסים למדינה שבה חיים נכדיהם של ניצולי השואה נטיות פשיסטיות
המאמר מערבב מושגים ונושאים שונים לכדי סלט.
אקדים ואומר שפטריוטיות היא אמנם מפלטו של הנבל, אך היא אינה אך ורק מפלטו של הנבל,
זוהי לוגיקה פשוטה ונכונה.
יש להפריד לחלוטין בין אתוסים היסטוריים המלכדים את פזורת העם לכדי מדינה, לבין מעשי עוולה כאלה ואחרים שמבצעת המדינה, אין קשר בין הדברים.
האדם הסביר חש שהוא אוהב את מדינתו ושייך אליה בגלל הלאום המאכלס אותה והשטח בו שוכנת המדינה. ולגבי הלאום היהודי (מפוצל ככל שיהיה), עובדתית – הרוב המוחץ של היהודים מגדירים עצמם חלק ממנו.
הכשל העיקרי במאמר הוא הנסיון לערער על הלגיטימיות ועצם הקיום של מדינת ישראל עקב מעשיה של המדינה והעם השוכן בתוכה, שלא לדבר על שקרים של ממש כמו "ליכד את פזורת העם … לשם הכשרת מעשי עוולה שהמוסר מהם והלאה".
לפי האמירה הזו מטרת הקמת הבית הלאומי היהודי היא עשיית פשעים, ואמירה כזו יש בה כדי להוריד את מפלס האמינות של רועי רז על לאפס, לטעמי לפחות. שלא לדבר על איזכור מצב ההומואים והלסביות, שהוא טוב בישראל הרבה יותר מאשר ברוב מדינות העולם. עצם איזכור הנושא כנקודה נגד מדינת ישראל ("….מדינה "יהודית" כאשר זו שוללת קיומו כאזרח מן השורה") – יש בו כדי להראות על שרלטנות בתחום הטיעונים.
רועי רז "בעד לאומיות אזרחית"? שיבושם לו, אך אין זה מוריד כהוא זה מלגיטימיות הלאומיות היהודית.
גם כל פשע שמבצעת המדינה, חמור ככל שיהיה, לא מוריד מאותה לגיטימיות.
אם גרמניה נשארה גרמניה לאחר מלחמת העולם השניה, מאוכלסת ע"י אותו עם באותה טריטוריה (להוציא כמובן את הכיבוש הסובייטי זצ"ל) – אז גם ישראל יכולה להישאר ישראל לאחר כיבוש הגדה המערבית והפרטת המשק, בשאיפה כמובן שהכיבוש יסתיים והמדינה תהפוך ליותר סוציאליסטית.
"תמימות הדעים סביב המדינה החלה להיפרם אט אט"…? לא ולא. לצערו של רועי רז מי שאהב את מדינת ישראל ימשיך לאהוב אותה גם כאשר הקוטג' עולה 8 ש"ח וגם אחרי מלחמת לבנון השניה.
מדובר בתחושה שרועי פשוט רז לא חש, שנקרא פטריוטיות. מי שאינו פטריוט – שואף להריסה ושינוי מהות המדינה, ולא לתיקונה.
הדבר המצחיק במאמרים מהסוג הזה הוא הזיגזוג בין נבואות זעם לבין אופטימיות אנטי-ציונית.
מצד אחד – קיטור נגד העם והמדינה "הפשיסטים הללו" הצועדים עוד ועוד ימינה, ומצד שני הצבעה על מגמה הפוכה לפיה העם כבר לא קונה את הבולשיט הזה יותר והנה אוטוטו יש לנו מדינת כל אזרחיה מהים ועד הירדן.
קוראים לזה "לרקוד על שתי חתונות".
מסכים, עם כל מילה ויותר.לצערי ולכאבי, "התקווה", נראה שנותרה, רק בהימנון.
לאיתי –
התשובה היא כן, והדברים של קנדי רק מוכיחים את הציטוט של מוסוליני בתחילת הכתבה.
האדרת המדינה היא תופעה כלל עולמית שלא ייחודית לישראל.
בישראל יש לה פשוט תוצאות קשות יותר מבמקומות אחרים בעולם המערבי.
אם ימנים כמוך היו מקשיבים בשיעורי היסטוריה בבית הספר אז היית יודע שמוסוליני בתחילת דרכו לא נגע בכלל בתורת הגזע וביהודים, אלה רק אחריי שחבר להיטלר.
זה אומר – שנאה ליהודים לא חייבת להיות חלק מפאשיזם. הפאשיזם נובע מאתנוצנטריות, מיליטנטיות, והאדרת המדינה שאמורה לייצג את ה"עם". לכן, גם היהודים- אם הם עונים על הקריטריונים האלה, ולאורך כל ההיסטוריה של ישראל הם ענו עליה- יכולים להיות פאשיסטים.
"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"
בכל הדורות היו יהודים שניסו לברוח מהדרך שבה העם היהודי היה הולך בה אבל לבסוף מי שנשאר וזכור לנו עד היום הזה אלו אנשים שהלכו עם האמת והנהיגו את העם. נכון היו עליות ומורדות בכל מקום בחיים ישנם עליות ומורדות אבל אם אתה יודע מה האמת שלך אז שום עליה או מנהיג או פריץ יוכל לנצח אותך.
http://justlivefree.org/