אחרי ששככו המהומות בלונדון ובערי השדה נרגעה מעט בריטניה, ובינתיים המשטרה שולטת בעניינים. קיימת כמובן ביקורת עצומה נגד הממסד וגם בתוכו. קצינים רבים במשטרה התלוננו על התבטאויות לא אחראיות של השרים ועל הדרישה מהם להפעיל כוח לא סביר. כל זה, על רקע התלונות שמשמיעים בבריטניה כבר כמה חודשים נגד הקיצוצים הדרסטיים בתקציבי המשטרה, שגרמו לירידה במצבת כוח האדם ולחוסר אונים כללי נוכח היקף ההפגנות וההתפרעויות. הביקורת בציבור הרחב הייתה, כצפוי, עמוקה ומקיפה יותר. בעיתונות הליברלית, בעיקר ב"גארדיין" הבריטי, קראנו דברים נוקבים נגד המדיניות בנושאים כלכליים-חברתיים ונגד הקיצוצים שהביאו לסגירת מתנ"סים ומועדונים בשכונות העוני ובכך מזערו את השליטה החברתית על התנהגותם של גורמים חריגים. כמו בנימין נתניהו בישראל גם ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון הוא שמרן קיצוני וניאו-ליברל, שמאמין שניתן לרסן תסיסה חברתית באמצעות דגש תקציבי על "חוק וסדר". אבל כאמור קמרון לא היה עקבי גם בנושא הזה. התשובה הוויקטוריאנית המסורתית על הפגנות ומהומות, שטופחה בתקופת כהונתה של מרגרט תאצ'ר כראש ממשלה (1979– 1990) והיתה חלק מהאתוס הרעיוני של  הנהגתה במפלגה השמרנית הבריטית, התבטאה בתיעול משאבים רבים למשטרה ולכוחות הביטחון.

תאצ'ר וקמרון בכרזה בעת הפגנת 500 אלף חברי האיגודים המקצועיים שנערכה נגד מדיניות הממשלה השמרנית ב-26 מארס האחרון (צילום: מורנינג סטאר)

תאצ'ר יזמה מדיניות שתגרום למרי חברתי בכוונת מכווֵן, הרסה את האיגודים המקצועיים ואת מרכזי הערים התעשייתיות ופגעה בכל ריכוזי הכּוֹרים ושאר הפועלים בעלי ההכרה, שגייסו את התודעה המעמדית שלהם למלחמה על עצם קיומם.

תאצ'ר קעקעה את המרקם האנושי בעיירות רבות. יחד עם סגירת המכרות ננעלו גם המתנ"סים, אולמות האספות, התזמורות המקומיות, קבוצות הספורט והמקהלות. את ההתנגדות, לעתים האלימה, נגד תעלוליה היא בלמה בכוחות משטרה מוגברים ועתירי תקציבים. אבל בשנת 2011 אין כמעט התנגדות מאורגנת של פועלים, והאיגודים נעדרו מההפגנות בדיוק כפי שההסתדרות נעלמה למעשה מהמחאה החברתית אצלנו. כיוון שמפלגת העבודה (לייבור) של טוני בלייר ויורשו גורדון בראון אימצה את כל הישגי התאצ'ריזם למען העשירים וארבעת העשירונים העליונים, מוגרו בעצם כל כיסי ההתנגדות האידיאולוגיים של מעמד הפועלים המאורגן. רק אינטלקטואלים די מבודדים המשיכו לטפח את רעיונות השוויון החברתי-כלכלי ולהתנגד להרפתקאות הצבאיות בעיראק או באפגניסטן. לכן תפסו ההתפרעויות את הציבור הליברלי-שמאלי בבריטניה בעמדת מיעוט מתגונן, והשפעתם של קוראי ה"גארדיין" על מארגני המהומות והביזה היא אפסית.

מאז הפיגועים ההמוניים בארצות הברית בספטמבר 2001, צומצמו חירויות הפרט באמריקה, וגם מדיניות החוץ הפכה ליותר אלימה. בריטניה חיקתה בכל את מעצמת-העל הגדולה, והכפיפה את עצמה לתכתיבים מוושינגטון. הדמוקרטיה, שבה מתגאים כל כך במערב, היא תלויה לגמרי בנכונות העניים, המרוששים, המובטלים ובעלי המשכורת הנמוכות לקבל את ההגמוניה המדינית, הכלכלית, התרבותית והחברתית של העשירונים העליונים ושל משרתיהם. בהעדר הסכמה שבשתיקה לציית לכל מאוויי בעלי ההון, כפי שהם מתורגמים לשפה הפוליטית בידי החוגים השליטים (הממשלות והפרלמנטים) מופעלת המשטרה, ומנגנוני החושך למיניהם משתמשים בכל אמצעי השליטה המודרניים כדי לדכא כל ניסיון אמיתי לשנות את המצב באורח מבני. האמנה החברתית הבלתי-כתובה במדינות הרכושניות מושתתת על תכתיבים, על ציות ועל טיפול אלים בסרבנים. בבריטניה קיים עתה שסע רעיוני ברור שמפריד בין התומכים במדינת משטרה מצוידת היטב, לבין שוחרי הפתרונות החברתיים, המבוססים על גישה הומאנית לפרט ועל גישה שוויונית לחברה.

גם הגישה החברתית-שוויונית איננה מחייבת סלחנות כלפי הבוזזים, שפגעו במטה לחמם של אנשים ונשים שעובדים קשה מאוד למחייתם. המתפרעים הרסו ובזזו חנויות קטנות, רבות מהן בבעלוּת מוסלמית, ואיש מראשי המפגינים והבוזזים לא החצין רגישות חברתית כלשהי. היו גם תגובות אחרות שהוכיחו רמה גבוהה של אמפתיה אנושית עם הנפגעים, החל בהודעות של סולידאריות ואהדה וכלה בהתארגנויות לתקן ולשפץ את השכונות שנפגעו. חלק ממארגני תגובת-הנגד קיבלו השראה רבה משכונות שהתארגנו עוד בעיצומן של המהומות. ברובע הארינגיי, שבו מתגוררת עתה בתי, נמצאות רוב החנויות בבעלות מוסלמית. החנוונים ממוצא כורדי וטורקי הבהירו היטב למתפרעים שלא כדאי להם להיכנס לרובע והם אכן פסחו עליו בדרכם לשכונות צפוניות יותר. אבל בחוגים ממסדיים מבקשים אנשים שיש להם אינטרס בכך, להשתמש במהומות כדי לדכא בכוח כל גילוי של תסיסה חברתית בבריטניה. כיוון שגם אצלנו זוממים אנשי נתניהו לחסל את המאהלים בכוח משטרתי אלים, קשה להתעלם מההקבלה הברורה. מי שנרתע מהסקת מסקנות חברתיות לתיקון המצב, חולם על הפעלת כוח כדי להחזיר את המצב לקדמותו. הסטאטוס-קוו עוזר, כמובן, רק לאלה שטוב להם. כמו המתקוממים נגד הגלובליזציה שנהדפו באלימות חסרת תקדים על ידי הרכושנים ועושי דברים במשטרות השונות, כך מקווים גם בישראל ובבריטניה לסלק את הסיוט של התקוממות חברתית אמיתית, ולטפח את האדישות, את הטמטום ואת ההתמכרות לפרסומות מסחריות, המעודדות צריכה מיותרת ואת הצפייה בתוכניות ריאליטי אידיוטיות בטלוויזיה.

מאז שנת 1980 גברה ידו של הימין העולמי במלחמת המעמדות המקומיות והבינלאומיות. הגוש הקומוניסטי חוסל, סין נסוגה מהחלום השוויוני כדי לטפח קפיטליזם ממלכתי, וחיסול האִיום ממזרח הביא גם לירידה דרסטית בצורך של המעמדות הרכושניים להתחשב בדרישות החברתיות של הפועלים ושל המעמדות הנמוכים (UNDER CLASS). המלחמה של תאצ'ר ושל רונלד ריגן נגד האיגודים, צמצום סיוע החוץ וההוצאות החברתיות והעלאת התקציבים הצבאיים גרמו לשמאל לחוש שהוא הובס סופית, ושאין לו סיכוי להשיג זכויות נוספות לציבור שהוא מייצג. העולם צפה באדישות בהרעבת יבשת שלמה (אפריקה) ובהפקרתה לרעב, למעשי טבח שיטתיים ולמלחמות ממאירות. בכל הדמוקרטיות (וגם אצלנו) הצליחה הבורגנות לפגוע בהתאגדות המקצועיות ובביטחון הסוציאלי של השכירים. ניצני התודעה המעמדית החדשה, המבוססת על אמונה בכוחו של האדם לבצע שינויים חברתיים אמיתיים גם בניגוד לדעתו של הממסד, מאיימים על הבורגנות ועלולים לגרום לתגובת-נגד שיהיו בה גם סממנים פשיסטיים.

בבריטניה יש לצפות לתהליכים הדרגתיים ומתונים יחסית. לא קל להפוך את הבריטים לאומה שתסכים לקבל על עצמה שלטון פשיסטי, גם אם חוד החנית יופנה זמנית רק נגד מיעוטים ונגד עניים. בצד הנטייה להיסטריה ולשאיפה למנהיגות חזקה קיימים גם כוחות רבים בציבור המורים, העובדים הסוציאליים, העיתונאים, הפסיכולוגים והרופאים שמאמינים שלבעיות חברתיות יש לחפש פתרון חברתי. גם בישראל גילינו אנשים חדשים, החל במתמחים בקרב הרופאים וכלה בעובדים הסוציאליים ובסטודנטים, שמבקשים דרך חדשה לחיות כאנשים ונשים גאים ובני חורין בארצם. בבריטניה מבקשים להציב את הנאורות כאנטי-תזה לדיכוי הנשען על טיפוח שיטתי של בוּרות; כך קורה גם אצלנו.

•  פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook