במהלך החורף דיווחתי כאן מוויסקונסין על הפגנות השמאל נגד החקיקה הרפובליקאית שקיצצה בזכויות חברתיות וכלכליות. הפעם אציע נקודת מבט השוואתית על ההפגנות בישראל ובוויסקונסין, שמוסר השכל בצידה. בוויסקונסין, מדינה עם מסורת חזקה של ארגוני עובדים וזכויות חברתיות, עלה לשלטון ממשל רפובליקאי שהחל ברפורמות שעיקרן הענקת פטור מס גורף לתאגידים בצד קיצוץ בשירותים חברתיים, במשכורות בסקטור הציבורי וכן חיסול כוחה של העבודה המאורגנת (בדמות איסורים על מו"מ קיבוצי). כך שהרקע למחאה דומה לישראל: כלכלה דורסנית בהתאם למיתוס "זליגת העושר כלפי מטה" המיטיבה עם העשירים על חשבון כל השאר, ובמחיר הידרדרות בביטחון התעסוקתי, בתנאי העבודה, וברמת החיים.
מדיסון: מפגינים בתוך בית הנבחרים (צילום: מורנינג סטאר)
במהרה התארגנו הפגנות המוניות של מאות אלפי אזרחים אשר התפשטו ביותר מעשרים מדינות אחרות בארה"ב. דרישות המחאה בוויסקונסין, כמו בישראל: שינוי סדרי עדיפויות, נקיטת אחריות ממשלתית להבטחת זכויות חברתיות וכלכליות ויכולת הקיום של האזרחים, וחלוקה מחדש של משאבים, לדוגמא באמצעות מיסוי בעלי ההון (גם בוויסקונסין היו עוד הרבה מאוד דרישות נוספות בשולי הדברים, שזה לא המקום להיכנס אליהן).
גם הדינמיקה של המחאה לא מאוד שונה בין שני המקרים. כפי שבישראל היו העובדות הסוציאליות הסנונית שבישרה את בוא האביב, כך גם בוויסקונסין היו נשים עובדות בסקטור הציבורי – מורות – הראשונות לצאת לרחובות במחאה. הן גרפו אחריהן עוד ארגוני עובדים אחרים (בעיקר בסקטור הממשלתי), שכירים ועצמאים (גם בעלי עסקים קטנים), מובטלים, סטודנטים, ועוד. אופי המחאה אף הוא דומה – שילוב של מצעדי מחאה עם 'מאהל' עממי (במקרה של וויסקונסין, בתקופת החורף המקפיא, היה זה בתוך בניין הממשל עצמו) אשר מתנהל כהכלאה של מפקדה עם פסטיבל, בזכות מתנדבים שארגנו הכל, מפינות טיפול בילדים דרך מתחם עזרה ראשונה ועד שיעורי יוגה.
מאבק על הבית ומאבק על הדמוקרטיה
לישראל ולוויסקונסין יש אף כמה קווי דמיון פיקנטיים – אחת היא מדינת הגבינה, ולשניה יש גבינה שהיא בית (ועילה למחאה בפני עצמה). גם ב"מהפכת הצ'דר" של וויסקונסין הפך ה"בית" לסמל המאבק, רק שלא היה זה הבית הפרטי אלא בית הממשל (הקפיטול) המאכסן את הרשות המחוקקת, הביצועית והשופטת. המאבק נגד פינוי המפגינים מהקפיטול הפך באופן פיגורטיבי למאבק על ה"בית" שהוא המדינה, כש"נלחמים על הבית" מתורגם בוויסקונסאית ל"של מי הבית? שלנו!".
המאבק על הבית הוא גם מאבק על צביונה של הדמוקרטיה בשתי המדינות, כשתנועות המחאה בשני המקרים מתעקשות על דמוקרטיה במובנה הרחב, כזה שכולל גם זכויות חברתיות וכלכליות, הזדמנות להשתתף בקבלת החלטות לא רק פעם בארבע שנים, אפשרות להישמע להיראות ולהשפיע באמת ולא רק באמצעות נציגים נבחרים. בישראל מדובר בהתארגנות כדמוקרטיה ישירה, התארגנות של אספות עממיות במאהלים ובמרשתת, ותביעה לשקיפות במשא ומתן ישיר עם הממשלה. בוויסקונסין הסיסמא הנפוצה ביותר במאבק היא "כך נראית דמוקרטיה" – This is What Democracy Looks Like, סיסמא בעלת מקצב כל כך אופייני שהוא הפך גם לתרועת צופרים פופולרית בקרב נהגי מוניות. ומה משמעות ה"כך?". "כך" מתייחס לכל פעולות המחאה – למצעדים, להשתלטות על בניין הקפיטול, לשימוע הציבורי בקונגרס שנמשך למעלה מ-100 שעות ברציפות, וכמובן לזכות להתאגדות עובדים ולמשא ומתן קיבוצי.
מובן, שהמבנה הפוליטי בוויסקונסין שונה בתכלית מאשר בישראל. ובשיטה הדו-מפלגתית האמריקאית, המאבק האזרחי תורגם מהר מאוד למאבק פרלמנטרי של דמוקרטים (אופוזיציה) מול רפובליקאים (למעשה, מושל ויסקונסין סקוט ווקר מזוהה עם הזרם הרדיקלי יותר בתוך המפלגה הרפובליקאית – מפלגת התה). דמוקרטיה, בוויסקונסין, היא גם הזכות "להחזיר" נציגי ציבור ולהחליפם באחרים, ואפילו אם עברה פחות משנה מאז הבחירות האחרונות. בארה"ב יש מנגנון אי-אמון שבאמצעותו יכול הציבור להחליף חבר/ת פרלמנט מכהן/נת (על פי שיטת הבחירה האזורית הנהוגה). זהו לא אמצעי שגור, והיו רק מספר מקרים בודדים בהיסטוריה שבהם "נקראו חזרה" יותר מנציג ציבור נבחר אחד בו-בעת. המחלוקת בוויסקונסין אודות הזכות לעבודה מאורגנת נגעה באושיה כל-כך מהותית, עד שקואליציית המחאה ביקשה לקרוא בחזרה ממושבם לא פחות משמונה (!) סנאטורים, כשמנגד גם המפלגה הרפובליקאית ניסתה להעמיד שמונה סנאטורים דמוקרטים ל'בחירה מחדש', במהלך חסר תקדים בארה"ב.
לבסוף הצליחו הדמוקרטים להעמיד לבחירה חוזרת שישה (!) סנאטורים רפובליקאים ואילו הרפובליקאים אספו מספיק חתימות כדי להעמיד להצבעה חוזרת רק שלושה סנאטורים דמוקרטיים. הבחירות נערכו במהלך החודש האחרון והסתיימו השבוע. התוצאות: הרפובליקאים לא הצליחו להביס אף נציג/ה דמוקרטי/ת מכיסאו/ה, ואילו הדמוקרטים הצליחו להחליף שני סנאטורים רפובליקאים בשתי סנאטוריות דמוקרטיות. עם זאת, הדמוקרטים לא הצליחו להביס את הרוב הרפובליקאי בסנאט (חסר להם עוד מושב אחד), אבל הרפובליקאים קיבלו מסר מאוד ברור שרמת האמון הציבורי בהם הידרדרה פלאים, ויכולתם להשלים את המהלך הכלכלי שבו התחילו – מועטה.
לאן נעלמה התארגנות העובדים
שלא כמו המאבק בספרד, שם סירבו המפגינים לשתף פעולה עם ארגוני העובדים, העבודה המאורגנת ממלאת תפקיד משמעותי בוויסקונסין וכן בישראל. בוויסקונסין, במיוחד, ארגוני העובדים עומדים בלב ליבה של המחאה, ואילו בישראל הם רק הצטרפו למחאה, ולא מובילים אותה – בין השאר גם בגלל סיבות מוצדקות לחלוטין של חוסר אמון בהסתדרות. כך או כך, אגודת הסטודנטים, למשל, ממלאת תפקיד חשוב הרבה יותר מכל ארגון עובדים ספציפי.
אבל משהו מעניין קרה לעובדים, הן בוויסקונסין והן בישראל, בדרך לחיקו החם של הקונצנזוס. הם נעלמו מהשיח ופינו את מקומם ל"מעמד הביניים" ול"משפחות"/"הורים". כבר במרוץ לנשיאות ארה"ב ב-2008, "מעמד הביניים" ו"משפחות עובדות" היו הבון-טון בקרב מטבעות הלשון, שטיטאו אל מתחת לשטיח את הצורך לדון ב"עניים" או ב"מעמד העובד(ים)". בעת ההפגנות הגדולות של החורף, הסיסמאות של 'מעמד הביניים' כיכבו בצד הסיסמאות אודות כוחם וחשיבותם של איגודי העובדים, תוך עמידה נחרצת נגד ניסיון הימין למחוץ את ההתארגנות העובדת. זה לא היה פשוט, כשמכונת התעמולה של הימין העלתה מהאוב את האישום ההיסטורי נגד "בריוני איגודים". אבל בעת הקמפיין האלקטורלי האחרון, החליטה תנועת השמאל "לטאטא" את הזהות ה"עובדת" לחלוטין מתחת לשטיח, וכלל הפרסומות מצדה התייחסו אך ורק לשירותים חברתיים, לצורך למסות את התאגידים, וכולי, בלי שום אזכור למשא ומתן קולקטיבי – שהיה הסיבה המקורית שבגינה יצאו ההמונים לרחובות.
מזכיר לכם משהו? כן, גם אצלנו לא בדיוק מדברים על מעמד הפועלים או על ההתארגנות העובדת. הם שם, ברקע, כל עוד יישארו בצלו של "מעמד הביניים". כך, למשל, הדוגמא המובהקת ביותר היא ההפרדה בין תנועת המחאה לבין סכסוך העבודה המתמשך של ההסתדרות הרפואית, על אף שההסתדרות הצטרפה למחאה, ועל אף שתנועת האוהלים מעניקה איזושהי רוח גבית או מומנטום למחאת הרופאים והמתמחים.
מעמד הביניים זה השחור החדש
לניסיון לאמץ מונחים מוכרים ואולי להעניק להם תוכן חדש יכול להיות יתרון מסויים. כך, למשל, המחאה בוויסקונסין הייתה אולי הפעם הראשונה מזה עשורים שבה מחנה שמאל מנכס מחדש את השיח אודות "משפחות" – שיח שמאפיין את הימין השמרני בארה"ב, ומתקשר למבנה נורמטיבי והטרונורמטיבי של משפחה (נגד משפחות חד-הוריות, למשל), לפיקוח על גוף האישה והתנגדות להפלות ועוד. לעומת השיח הזה, בחורף האחרון המפגינים צעקו 'משפחות' והתכוונו לשירותים חברתיים כמו חינוך ורווחה שמאפשרים להקים משפחה ולתמוך בה.
והרי תאמרו, בין כה וכה, כשאנחנו מנסחות המשגה חדשה, מסגור השיח עלול עדיין להיות מושפע מדימויים ישנים. כך, לדוגמא, מאוד שמחתי על כך שמחאת ההורים קוראת לעצמה מחאת ה"הורים" – מילה שלא משתמע ממנה מבנה ספציפי של משפחה נורמטיבית, וגם לא חלוקת עבודה מגדרית טיפוסית. ההורים המפגינים תובעים, בין השאר, גם את אכיפתה של חופשת האבהות כדי לאזן את עול הטיפול בילדים. עם זאת, בשיח התקשורתי כל כך מהר תוייגה המחאה הזו כמחאת ה"אימהות" או מחאת ה"עגלות".
אבל כשתנועות שמאל משתמשות ב"משפחות" או ב"מעמד הביניים", ביודעין או שלא ביודעין הן גם מטשטשות את מקומם של המעמד הנמוך, של העובדים, של האיגודים, של העניים. 'מעמד הביניים' הוא מושג מפתה לכל מי שרוצים לעצב מחדש – ובדמותם – את הדמוקרטיה, אך הוא מושג מטעה מכיוון שהוא הפך למושג מנותק מכל דיון במערכת המעמדית: אנחנו מדברים על מעמד הביניים בלי לדבר על המעמד הנמוך. כל עוד התוכן וההקשר של "מעמד הביניים" לא נדון בפומבי, והמושג משמש קידוד לאיזושהי קבוצה אמורפית, גדולה גם הסכנה של הדרה – מכוונת או בלתי מכוונת. השימוש במושג "מעמד הביניים" יוצר חזות שווא של "אנחנו" הומוגני אשר 'מדלג' מעל מתחים חברתיים של גזע ועדה, דת, וכד' – וזו נקודה שנמתחה עליה ביקורת גם בוויסקונסין וגם בישראל. וראו לעניין זה גם את התייחסותו המורחבת של תאמר מסאלחה באתר "העוקץ".
ביום שאחרי מערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה בוויסקונסין, וללא רוב בפרלמנט, איגודי העובדים עדיין נמצאים במאבק על הזכות לייצוג קיבוצי, והמאבק עבר כרגע לבית המשפט לחוקה. אבל הם פספסו הזדמנות פז לנצל את קמפיין ההדחות (שעליו נשפכו עשרות מיליוני דולרים) להסברה ציבורית. כדאי לנו לא להתעורר ביום שאחרי ה"מהפכה" רק כדי לגלות שניכסנו בשמחה את "מעמד הביניים" על חשבוננו, העובדים.
