המחאה השיגה כבר תוצאה אחת ובגדול: הממשלה החלה לדבר על החברה בעקבות המחאה, ובמחאה החלו לדבר על כלכלה. בעשרות (!) מפגשים הנערכים מדי יום במאהלים השונים ובסמוך, שאלות התקציב, הפערים החברתיים, ההפרטה, ריכוז ההון, ההון שבשלטון והקפיטליזם עולות לדיון בהשתתפות מאות ואף אלפים. המאהלים היו לבתי ספר ענקיים לכלכלה-מדינית. מפתיע איך אזרחים מן השורה "מעיזים" לפתוח את הפה ולדון בכובד ראש בסוגיות שהיו שמורות עד עתה לטיפולם של הפוליטיקאים, המרצים, הפרשנים כלכליים וכמובן, הטייקונים.
שטייניץ מסביר את מדיניותו בפני קהל אוהד: פורום קיסריה (צילום: פורום קיסריה)
ללא ספק, זהו אחד הישגים גדולים של המחאה: מעתה כולם מבינים בחברה, כולן מבינות בכלכלה. אבל לעיתים קרובות, המפגש בין עולם הכלכלה ועולם המחאה הוא מאכזב. כאשר לומדים את הנותנים, נכנסים לפרטים ומבינים את המגמות בכלכלה ובחברה בישראל, תדהמתם של רבים היא גדולה. "איך עבדו עלינו במשך השנים", "תמיד חשבתי שאני לא הפראייר היחיד שעובד כמו חמור ולא מצליח להגיע לדירה", "איך אנו עובדים ובעלי ההון מתעשרים על חשבוננו !", הן רק חלק קטן מהתגובות.
מתברר שגם המפגש בין מחאה לממשלה אף הוא גם מאכזב למדי. דף המסרים של ממשלת הימין השתנה בעקבות הפגנת ה-300 אלף מ"מדינת ישראל היא גן עדן והמחאה – מחאתם של המפונקים" (או בגרסה אחרת: "הכל דבש" – כדברי שר החוץ אביגדור ליברמן) ל"המחאה צודקת, אבל העולם כולו במשבר, ואנו מאוד מוגבלים". כך או אחרת, התשובה היא אחידה. הממשלה לא מתכוונת לשנות מן היסוד את המדיניות הכלכלית והחברתית שהיא מובילה זה שנים רבות.
בהקשר זה, בסוף השבוע ניתנה הזדמנות מצויינת כדי להציץ בעולמו הפוליטי, החברתי והכלכלי של שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ. בשנים האחרונות, שרי האוצר מאוד מצמצמים את ראיונותיהם עם עיתונאים. שרי האוצר מפחדים להציג את עמדותיהם בפומבי. הספינים, ההדלפות, ההודעות לעיתונות, והנאומים מול קהל אוהד (כגון התעשיינים או ראשי הבנקים) עדיפים מבחינתם. אבל שטייניץ העניק בסוף השבוע ראיון ארוך במיוחד למוסף השבועי של ביטאון הממשלה, "ישראל היום": ארבעה עמודים גדושים אמירות ועמדות. זהו יובל שטייניץ למתחילים של ממש.
יש בריאיון עמדות הזויות למדי, כגון הקריאה למוטט כלכלית את הרשות הפלסטינית כ"תשובה ציונית הולמת" לפלסטינים החפצים בהכרה בינלאומית במדינתם שבדרך. קטע הזוי אחר מפיו של שר האוצר: "הוספנו לתקציב המדינה 200 עד 300 מיליארד שקלים שהבטחנו שיגיעו אל המדינה ואזרחיה ולא אל בעלי ההון". לתקציב המדינה נוספו בין 200 ל-300 מיליארד שקלים לטיפול בבעיות החברה? אז… מדוע פרצה המחאה?
אך, בריאיון ישנן גם אמירות לא אופייניות לשרי האוצר כגון: "יש משהו פגום ואפילו חולני בשיטה הקפיטליסטית. לא מבחינה כלכלית, אלא מבחינה ערכית. השיטה הקפיטליסטית בנויה על תחרות בין בני אדם, והתחרות הזאת משעבדת אותנו לחומרנות כי התחרות היא על ערכים חומריים. במדינות הקפיטליסטיות האדם נמדד על פי כיסו והישגיו החומרניים". כמרצה לפילוסופיה לשעבר אמור היה ד"ר שטייניץ להבין שקיים קשר הדוק בין הכלכלה הקפיטליסטית, לבין הערכים שהיא מייצרת. אבל יחד עם זאת, הגדרה כזו – של הקפיטליזם כמשטר משעבד – לא הייתה מביישת את קרל מרקס.
האם תובנה כזו על טיבו של המשטר הקפיטליסטי היא תוצאה של השפעת המחאה העממית על ראשי המדינה? אין להסיק מסקנות נמהרות. כי לדברי שטייניץ מאחורי המחאה עומדות שתי גישות אידיאולוגיות מובחנות היטב: "כאלה שקוראים לעבור למדינת רווחה נוסח סקנדינביה. וכאלה שקוראים לקיומה של מדינה סוציאליסטית, אולי חצי קומוניסטית. האפשרות הראשונה בלתי אפשרית והשנייה לא רצויה". קרי: אין כל אפשרות לפשרה בין הממשלה לבין המחאה. מה שהמחאה דורשת הוא "בלתי אפשרי" או "לא רצוי".
רוב הריאיון הארוך של שר האוצר מוקדש להסבר מפורט על המשבר הקפיטליסטי העולמי ומדוע, כתוצאה ממנו, אין לשנות ולו שינוי קטן ביותר את המדיניות הכלכלית והחברתית הניאו-ליברלית של הממשלה. זהו פרדוקס נוסף בדברי שר האוצר: הרי המשטר הניאו-ליברלי הוא שהביא את המשבר הכלכלי. עכשיו הוא מציע להתמיד בדרך זו כדי להימנע מהמשבר.
במילותיו של שר האוצר "אי אפשר לתת לכולם. זאת, מחאה של ציבור ממעמד בינוני ובינוני-חזק, שלא מרוצה מהמצב. ציבור שפיתח אשליה שאם אנו ברמה כלכלית שנהוגה בדרום אירופה, אז אנו יכולים לאמץ מודל רווחה של צפון אירופה". המחאה החברתית, מחאה שהיא ברובה של שכירות ושכירים, אכן מטפחת "אשליות" כגון מדינה מתוקנת וחברה צודקת. כך, שהמסר של שר האוצר ברור: "בלי אשליות" – מה שהמחאה דורשת "אינו רצוי" או "בלתי אפשרי".
המסקנה הברורה העולה מן הריאיון הארוך היא שקיימת במחאה אשליה אחת, שיש צורך לנפצה במהרה, והיא שיש על מה לדבר עם הממשלה בה שטייניץ מכהן כשר האוצר. הממשלה לא רוצה ולא מסוגלת להתיר את הקשר ההדוק בין השלטון להון. ועוד: המסקנה העולה ברבים מהדיונים הכלכליים והחברתיים במאהלים בשבועיים האחרונים היא שהמחאה צריכה להיפרד מהממשלה והממשלה חייבת להיפרד מהשלטון.
כל הכבוד לך אפרים דוידי, בכלל ובפרט על תרומתך למהפכה. אכן, ברור כשמש בצהרי היום שהישועה לא תצמח מממשלת נתניהו. ברור כשמש בצהרי היום גם שהישועה לא תצמח משום דבר שקדימה תהיה מעורבת בו. בוודאי לא שום דבר שהמפלגה שאהוד ברק הקים. עם כל הכבוד למפלגת העבודה המצומקת (לא נשאר הרבה כבוד אני חייב לציין) כל שנותיהם בממשלות מצחינות גורמת לי לחשוב הלאה, בקיצור, המסקנה השלישית מההבנות שלך את המחאה היא שחייבת לקום כאן מפלגה חדשה סוציאל דמוקרטית אמיתית שתמשוך צעירים, תגיד לחרדים שהחגיגה נגמרה, תגיד לטייקונים שהחגיגה נגמרה ובסופו של דבר תגיד גם לגנרלים וגם למתנחלים (שבשנים האחרונות נכנסו לסימביוזה מדאיגה) שהחגיגה נגמרה, ופשוט תהפוך את המשחק על פיו ותביא ל40 הרפורמות הכלכליות שירון זליכה מדבר עליהן.
יישר-כח וכל הכבוד לד"ר אפריים דוידי על מאמרו החשוב.
הלאומנות הימנית הקיצונית, הגזענות הנפשעת והפאשיזם היהודי-הישראלי הנתעבים והנאלחים – לא יעברו!
להפיל את ממשלת הזדון והרשע האטומה הנוכחית, לאלתר – צו השעה!!!
עקרונית נכון שהממשלה חייבת להפרד מהשלטון (ולא רק בשל הכלכלה). אבל אזרחי ישראל עדיין רחוקים מהרגע שבו הם יבחרו מפלגה על פי תפיסותיה הכלכליות. כלומר, גם אם היו מוכרזות בחירות חדשות בזמן הקרוב- הימין היה לוקח את השלטון, אולי אף שוב נתניהו. הדבר היחיד שמסוגל לשבור את דפוס ההצבעה הזה הוא פתרון סופי של הסכסוך הישראלי-ערבי.
בכל העולם התעשיתי ,מעמד הביניים נמשך למטה לכוון "הפרולטריון". חברה "רב מעמדית" תמיד הייתה אשלייה זמנית.החברה הקפיטליסטית יכולה להכליל רק שתי מעמדות:בעלי ההון מצד אחד ,ועובדים מצד שני,והקרע ביניהן יילך ויתרחב.
הכי עצוב בעיני זה שהד"ר לשעבר לפילוסופיה בגד בעצמו. זה מזכיר לי מישהו אחר, גם פרופ' לפילוסופיה אבל לפני 70 שנה בערך ובגרמניה. היום, שלא כמו אז, הפילוסופיה דועכת ופילוסופים בעצמם מתפרנסים בקושי. אני חושבת שאם היידגר היה חי היום, הוא גם היה נהייה שר האוצר בממשלה של ביבי.