מטבע הדברים, לוב נמצאת במרכז החדשות בעולם בשבועות האחרונים. מה שסומן כמהפכה האחרונה, בינתיים, באביב הערבי היא סיפור נוסף שקשה שלא לאהוד. עריץ "משוגע", צעירים שרוצים חופש ומתים למענו, שידורים חיים מעיר בירה בלהבות ומטוסי נאט"ו בתפקיד העזרה השמימית – כולם רכיבים מצויינים לדרמה מודרנית. אלא שבין הכותרות ורעש הרקע של הפרשנים קשה שלא להתרשם שהסיפור המלא חומק מאתנו.

"סןף-סוף חופשיים", מאת ויקטור נייטו. (פורסם באתר "רבליון")

זהו ניסיון ראשוני לשרטט כמה קווים רציפים של מה שהתרחש בלוב השנה, ולתת מענה חלקי לשאלה שבכותרת. אין ספק שבעתיד הקרוב והרחוק יפורסמו דברים נוספים על הפרשה המרתקת הזאת, ופרטים חדשים שיחשפו ימלאו חלקים מהתמונה.

לוב במאה ה-20

1911-1943	מושבה איטלקית.
1943-1951	תחת שליטה אנגלית וצרפתית, עם אוטונומיה חלקית תחת המלך אידריס.
1951-1969	ב-1951 הכריזה לוב על עצמאות בתמיכת האו"ם, ועד 1969 הייתה מונרכיה קונסטיטוציונית תחת המלך אידריס הראשון.
1969-2011	ב-1 לספטמבר 1969 הובילה קבוצה של קציני צבא הפיכה נגד המלוכה הלובית ותפסה את השלטון. המוביל בקבוצה הזאת היה מועמר קדאפי, אז בן 27.

שנותיו האחרונות של שלטון קדאפי

את הסיפור הזה חייבים להתחיל לספר כמה שנים לפני פרוץ האירועים השנה. השנים האחרונות של שלטון קדאפי התאפיינו בשינויים מהירים של החברה, מדיניות החוץ והכלכלה הלובית. החל מ-2003, כשקדאפי החליט לוותר פומבית על תוכנית הנשק להשמדה המונית שלו ולשלם פיצויים למשפחות של הרוגי אסון לוקרבי, החל תהליך הדרגתי של התקרבות בין לוב למערב. ארה"ב הסירה את הסנקציות על לוב ב-2004, ושגרירות אמריקאית הוקמה בלוב. כמו כן הידקה לוב את יחסיה הדיפלומטיים עם האיחוד האירופי.

אבל השינויים במדיניות החוץ היו רק ההתחלה. החל מ-2005 החלה לוב בתהליך מואץ של הפרטה ופתיחת המשק הלובי למעורבות בינלאומית. חברות אירופאיות ואמריקאיות הוזמנו להשקיע במשק הלובי וההשקעות הזרות בלוב זינקו ב100% תוך 4 שנים. בוועידה של נציגי האיחוד האירופי וממשלת לוב באוקטובר 2010 התחייב האיחוד להעביר 60 מיליון אירו ללוב בתמורה להמשך הרפורמות הכלכליות ולשיתוף פעולה לובי במלחמה נגד ההגירה האפריקאית לאירופה. (להודעת הסיכום של הועידה)

 שיא משעשע ביחסים בין לוב לקרן המטבע הבינלאומית נרשם ב-15 בפברואר 2011, יום פרוץ ההפגנות בלוב. באותו היום פרסמה מועצת המנהלים של קרן המטבע הערכה אופטימית במיוחד של מצב המשק הלובי, וקראה לממשלה להמשיך בתהליכי ההפרטה וקיצוץ הוצאות הממשלה. (להצהרת קרן המטבע)

במקביל לשינויים הכלכליים מונתה ממשלה חדשה ובה נציגים רבים לאנשי עסקים לובים בכירים ואפילו לאנשים שנודעו כמתנגדי משטר דוגמת שר המשפטים מוסטפה חליל. השינויים הללו הובילו ליצירה של אגף תומך רפורמות ופרו מערבי באוריינטציה שלו בתוך הממשל הלובי.

עלייתו של האגף תומך הרפורמות לא עבר ללא התנגדויות. המדיניות הכלכלית החדשה גרמה לעליה מהירה במחירים, במיוחד במחירי המזון, התחבורה ושירותי הבריאות במקביל לשחיקה במשכורות. (לדוחות הכלכליים המלאים)

הדבר גרם לתסיסה מתמשכת של האוכלוסייה המקומית שחיזקה את האגף השמרני בתוך הממשל הלובי. בעיקר הדברים אמורים לגבי הערים במזרח המדינה, שהתרוששות של משפחות רבות גרמה בין היתר לעליית האסלאם הקיצוני בערים שונות במזרח המדינה (כך למשל הפכה העיירה דרנה לספקית הראשית של מתאבדים בעיראק).

למעשה נוצר מצב בו הממשל הלובי מפולג בין קבוצה של תומכי הרפורמה הכלכלית לבין האגף השמרני. במהלך 2010 נראה היה שהתסיסה החברתית המתגברת מחזקת את האגף המתנגד לרפורמות, ורבים מתומכי הרפורמות החלו לאיים בהתפטרות ממשרותיהם.

הכנות להפיכה

במהלך החודשים האחרונים של 2010 הלך הקרע בצמרת הממשל הלובי והעמיק. אחד הסימנים המקדימים הייתה עריקתו לצרפת של נורי מסמארי, מראשי האגף הרפורמי בממשל, באוקטובר 2010. לפי דיווחים בתקשורת האיטלקית והאמריקאית, נסע מסמארי לפריז שם נפגש עם קציני צבא ומודיעין צרפתיים, וחיבר בינם לבין מתנגדי משטר בבנגאזי. בנובמבר 2010, משלחת גדולה של אנשי עסקים צרפתים, שלפי הדיווחים בתקשורת האירופאית לוו בקציני מודיעין צרפתים, נסעו לבנגזי שם הם נפגשו עם קולונל גהן עבדאללה, מפקד כוחות המשטרה בבנגזי וקצינים בכירים נוספים.

ממשלת לוב הוציאה בסוף נובמבר 2010 צו מעצר נגד מסמארי, אך ממשלת צרפת סירבה לקיים את הצו, ואף עצרה את שליחו של קדאפי שניסה להפגש עם מסמארי. (תיאור הפרשה של מסמארי כאן וכאן)

בדצמבר וינואר החריף הקרע עוד יותר עקב החשש של הממשל הלובי מהשפעת ההפגנות בתוניסיה ובהמשך במצרים. מספר פקידים וקצינים, בהם גהן עבדאללה, נעצרו במהלך ינואר ופברואר בבנגזי בחשד לתכנון ניסיון הפיכה. אבל הסתבר שזה היה מאוחר מידי.

המרד מתחיל: הפגנות ספונטניות או הפיכה מתוכננת?

15.2.2011	הפגנה של כמה מאות קרובי משפחה של אחד העצורים בבנגזי מפוזרת על ידי המשטרה. 24 מפגינים נפצעים.
17.2.2011	מתחילות הפגנות גדולות בבנגזי ביום השנה ה-5 להפגנות 2006, אז נהרגו 11 פעילים איסלמים בהפגנות מול הקונסוליה האיטלקית במחאה על קריקטורות של מוחמד. בהפגנות ב-17 בפברואר 2011 נהרגים כ-20 איש, בהם גם 2 שוטרים.
19.2.2011	המורדים חמושים בסיוע טנקים בבנגזי, משתלטים על המעוז האחרון של הממשלה בעיר בסיוע מתאבד שמפוצץ את עצמו על שערי מתחם המשטרה. כוח משטרתי מיוחד שמגיע למקום בפיקודו של שר הפנים עבדול פתח יונס עורק מיד ומצטרף להתקפה על המתחם. פתח יונס יודיע למחרת על הקמת מועצת מורדים בראשותו.
20.2.2011	הממשלה, שמבינה שהצבא ערק, שולחת לבנגזי יחידה של 325 שכירי חרב לבנגזי: 50 מהם נהרגים, 236 נלקחים בשבי. ההפגנות מתפשטות לערים נוספות בלוב. בערים במזרח כמעט ואין התנגדות של כוחות הממשלה בעקבות עריקותגדולות של יחידות הצבא והמשטרה.
26.2.2011	למעט טריפולי וסירט, כל ערי החוף בלוב בשליטת המורדים. האו"ם מטיל סנקציות על לוב. הילרי קלינטון קוראת לקדאפי להתפטר.

10 הימים הראשונים של האירועים בלוב עדיין לוטים בערפל. אין ספק שההפגנות החלו כהד לאי שביעות רצון של תושבי מזרח לוב. חלקם יצאו לרחוב בשל המצב הכלכלי המחמיר, חלקם בשל התנגדות ארוכת שנים למשטר האוטוריטרי של קדאפי וחלקם כהמשך התסיסה האיסלמית באזור. האירועים בתוניסיה ובמצרים בוודאי רק עודדו את האנשים לפעולה.

אלא שאל המפגינים הצטרפו במהירות אנשי האגף הרפורמי בממשל הלובי, דוגמת השרים לשעבר מוסטפה חליל ופתח יוניס. אליהם חברו אנשי צבא ומשטרה בולטים במזרח לוב, ומוטטו למעשה באחת את שלטון קדאפי בכל מזרח לוב ובחלקים ממערבה. תוך יומיים מפרוץ ההפגנות הופיעו בשטח לוחמים חמושים, גם בנשק כבד, שסייעו להשתלט במהירות על היחידות המעטות שנותרו נאמנות לקדאפי.

ההסבר שנראה הסביר ביותר הוא שאכן היו הכנות ודיבורים במחנה הרפורמי הלובי לקראת אפשרות של הפיכה נגד קדאפי. משפרצו ההפגנות החליטו אנשים אלא להמר ולהצטרף למפגינים. היום הם אלו שמרכיבים את רובה של הממשלה הזמנית בלוב.

שלב 2: הממשלה הלובית מחזירה מלחמה

2.3.2011	התקפת נגד ראשונה של כוחות הנאמנים לקדאפי, נהדפת על ידי המורדים. ייקח עוד כמה ימים לפני שכוחות הממשלה יתארגנו ויצליחו להדוף את המורדים ממספר ערים.
6.3.2011	קדאפי מזרים כוחות הנאמנים לו מהמחוזות הדרומיים של המדינה. מתחילה מתקפת נגד של הממשלה לאורך קו החוף.
14.3.2011	כוחות הממשלה מתקדמים במהירות ומחזירים לשליטתם את רוב הערים במערב, ומתחילים להתקדם מזרחה. ארצות הברית, צרפת ואנגליה מזרימות אנשי מודיעין, נשק ויועצים לבנגזי.
16.3.2011	כוחות הממשלה מתקרבים לבנגזי ונערכים מחוץ לעיר, תוך קרבות עזים.
19.3.2011	כוחות הממשלה נכנסים לפרברים של בנגזי.

נראה שמתקפת הנגד המוצלחת של הממשלה הפתיעה את כל העולם. בתחילת מרץ מנהיגי צרפת, איטליה, אנגליה וארצות הברית הכריזו שוב ושוב שימיו של המשטר ספורים. אלא שתוך שבועיים במרץ המצב בלוב השתנה מהקצה לקצה – משטר קדאפי הצליח לגייס כוחות צבא נאמנים מהשבטים בדרום ובמערב המדינה. בטריפולי נערכו הפגנות תמיכה גדולות בקדאפי. כוחות הממשלה התקדמו במהירות לבנגזי. נראה היה שהמורדים במצב נואש – אבל שותפיהם לא התכוונו לוותר.

ב-10 במרץ הייתה צרפת הראשונה שהכירה במפתיע רשמית במועצת המורדים כמייצגים את העם הלובי. במקביל הופעלו מאמצים אדירים של צרפת ובריטניה ובהמשך של ארה"ב על מנת לרתום את ברית נאט"ו למהלך צבאי לעזרת המורדים.

מעניין לציין בהקשר זה את ההסכם שנחתם בין בריטניה לצרפת בנובמבר 2010. שתי המעצמות האירופאיות חתמו על הסכם שיתוף פעולה מרחיק לכת של חילות האוויר של 2 המדינות ואף קבעו תרגיל צבאי משותף – "סופה דרומית" שמו. התרגיל היה אמור לדמות תקיפות אוויריות על מטרות מדבריות. התאריך לתרגיל העתידי שנקבע היה ה-21 במרץ 2011. (לפרטי ההסכם)

שלב 3: נאט"ו מצטרפת למלחמה

17.3.2011	מועצת הביטחון של האו"ם מקבלת החלטה על "no fly zone" בשמי לוב.
19.3.2011	כוחות נאט"ו מתחילים לתקוף את כוחות הממשלה הלובית, שמתחילים בנסיגה מבנגזי מערבה. תוך ימים ספורים חיל האוויר ומערכי ההגנה האווירית של הממשלה הלובית מושמדים. בהמשך ההתקפה תורחב וכוחות השריון של הממשלה ורוב הנשק הכבד של הממשלה מושמד בתקיפות מהאוויר. כבר ביום הראשון נהרגים מאות חיילים לובים, רבים אחרים נפצעים.
4.5.2011	מפקד כוחות נאט"ו מודיע כי הצבא הלובי איבד את רוב יכולת הלחימה שלו. דיווחים מהשטח מדברים על מורל נמוך של חיילים הנאמנים לממשלה, פציעות מרובות, וקושי לתפקד תחת ההתקפות האוויריות של נאט"ו.

החלטת מועצת הביטחון דיברה אומנם על אזור אסור לטיסה, אך במהרה התברר שזה מונח מטעה. כוחות צרפתיים תקפו כבר ביום הראשון למלחמה כוחות קרקעיים של צבא לוב, עוצרים אותו בשערי בנגזי. למעשה, חולל הדבר כעבור ימים ספורים משבר דיפלומטי חריף בין ארה"ב לצרפת ואנגליה. בסיומו של המשבר הוציאה ארה"ב את כוחותיה ממעורבות פעילה בלוב, מותירה את צרפת ואנגליה לבצע 85% מהגיחות המבצעיות במלחמה.

בנוסף שלחו הבריטים כוחות מיוחדים, לטענתם מתנדבים בוגרי יחידות קרביות, למשימות קרביות בלוב, משלב מוקדם במלחמה. (וידאו של יחידות בריטיות בשטח לוב)

משלוחי נשק יועצים וציוד צבאי הוזרמו למורדים על ידי הבריטים, הצרפתים והקטארים במשך כל שלבי המלחמה. ספינות מלחמה צרפתיות ובריטיות הטילו מצור ימי על שטחים בשליטת הממשלה.

גם הCIA- לא טמן את ידו בצלחת, למרות ההסתייגות של ארה"ב מפעולה צבאית רחבה. כך למשל לפי פרסום בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" מסוף מרץ כי אנשי הסוכנות פועלים בשטח לוב מזה שבועות ארוכים, יחד עם אנשי מודיעין ממדינות נוספות.

כך, למעשה, הורחב המבצע של "אזור אסור לטיסה" למעורבות צבאית עמוקה ואקטיבית של מספר מדינות לצד המורדים. למעשה משלב זה היה זה רק עניין של זמן עד שהמורדים יצליחו להפיל את המשטר של קדאפי. זה הזמן לנסות ולבחון מי הם האנשים שעמדו ועומדים בראש ההנהגה של המורדים בלוב, שהרי הם זכו לתמיכה כל כך יוצאת דופן מהמערב.

מי הם המורדים? ההנהגה

מטבע הדברים לא ניתן להקיף כאן את מלוא המידע על כל חברי הנהגת המורדים, אבל אני מאמין שהדוגמאות שבחרתי מציירות את התמונה הכללית.

מחמוד ג'יבריל: כיום ראש מועצת המורדים, ולמעשה ראש הממשלה בפועל של הממשלה הזמנית. טכנוקרט לובי שלמד בארה"ב. (אוניברסיטת פיטסבורג). בשנים האחרונות למשטר קדאפי היה בין הבולטים באגף הרפורמה הלובי והוביל בתפקידו כראש הסוכנות לפיתוח הלובית את תהליכי ההפרטה במשק תוך שמירה הדוקה על קשרים עם נציגים דיפלומטיים וכלכליים של ארה"ב. בשנים האחרונות איים מספר פעמים להתפטר מתפקידו בשל חוסר שביעות רצונו מהתקדמות הרפורמות הכלכליות.

מסמכי ויקיליקס עוזרים לצייר את דמותו ואת דעותיו: במפגשים הרבים שהתקיימו בין גיבריל לנציגים אמיריקאיים בשנים האחרונות צויין ש"הוא מבין היטב את האינטרסים של ארה"ב באזור", ובאחת הפעמים פרס ג'יבריל את משנתו הכלכלית-פוליטית וטען כי ארה"ב פספסה הזדמנות פז עם התמוטטות ברה"מ להשתלט על המזרח התיכון דרך ה"כוח הרך" של הקפיטליזם. לג'יבריל היה חלק מרכזי גם בקשרי החוץ של המורדים, וחלק מכריע בנסיון להשפיע על כוחות נאט"ו לתקוף בלוב.

מוסטפה חליל: נשיא מועצת המורדים. שר המשפטים במשטר קדאפי בשנים 2007-2011 ובעברו שופט שנחשב למתנגד משטר. היה בין הבולטים מאנשי משטרו של קדאפי שדחפו לרפורמות כלכליות וחברתיות. איים להתפטר מספר פעמים, האחרונה שבהן בשידור חי בטלוויזיה הממלכתית של לוב בינואר 2010 בשל חוסר שביעות רצונו מקצב התקדמות הרפורמות.

עבדל פתח יוניס: מפקד צבא המורדים (עד למותו בסוף יולי השנה). היה שר הפנים בממשלת קדאפי ואחראי על המשטרה בתחילת ההפגנות. כשפרצו ההפגנות בבנגזי ב-17 בפברואר היה בביקור בעיר והוביל כוח של חיילים ושוטרים לכיוון תחנת המשטרה בעיר. ברגע שהגיעו למקום ערק יחד עם הכוח שלו והצטרף למורדים.

ב-29 ביולי 2011 הוחזר מהחזית ליד ברגה, וכשהגיע לבנגזי נרצח בניבות לא ברורות. בהמשך פרסמה מועצת המורדים כי הוא נרצח על ידי חייליה.

היפטאר חליפה: כיום מפקד צבא המורדים שהחליף את פתח יונס. בעברו קולונל בצבא הלובי שערק לארה"ב, והתגורר מאז תחילת שנות ה-80 בווירג'יניה ארה"ב. חזר ללוב ב-14 למרץ 2011. נחשב ליריב הגדול של עבדל יונס מפקד צבא המורדים, שנרצח בסוף יולי 2011, רגע לפני המתקפה הגדולה האחרונה של המורדים. חליפה הודה בעבר שהוא היה בקשר במשך שנים עם ה-CIA.

מפאת קוצר היריעה, התמקדתי רק במספר קטן של דמויות מובילות: הנשיא, ראש הממשלה ומפקדי הצבא. מטבע הדברים בגוף הנהגת המורדים ישנם נציגים נוספים לכוחות הפוליטיים השונים שמרכיבים את המורדים: נציגים של בני משפחת המלוכה הלובית כמו אחמד אל זובאייר, מספר קטן של נציגים הקשורים לקבוצות של האסלאם הפוליטי ונציגים של מספר שבטים. אבל ברור שברמת ההנהגה, בניגוד לאנשי השטח, ההגמוניה היא פרו-מערבית ופרו-קפיטליסטית ומובלת על ידי אנשים שעמדו בראש אגף הרפורמה בשנים האחרונות למשטר קדאפי. (דוגמאות נוספות הם עלי איסאווי שר החוץ של ממשלת המורדים שהיה שר המסחר בממשלת קדאפי ואחד האחראיים על פיתוח השקעות זרות בלוב). לרשימה מלאה של אנשי ההנהגה.

 ברמת פעילי השטח והלוחמים של המורדים בולטות 3 קבוצות מרכזיות:

1. פעילים איסלמיים ממזרח לוב: מזרח לוב הפכה בשנים האחרונות לאזור עם השפעה חזקה של ארגונים אסלמיים בין לאומיים. כך למשל כבר בשנת 2006 הובילה העיר הקטנה דרנה במזרח לוב את רשימת המקומות מהם יצאו מתאבדים לעירק. ב-2006 התרחשו במזרח לוב הפגנות גדולות שהתמקדו מול נציגויות איטלקיות בשל קריקטורות של מוחמד פורסמו באיטליה. המצב הכלכלי המחמיר בשנים האחרונות הוביל להמשך התחזקות האסלם הפוליטי במזרח לוב, ורוב המפגינים בימים הראשונים בבנגזי היו אנשי הקבוצות הללו. בזמן המלחמה עצמה, איישו לוחמים שנלחמו לצד הטליבן באפגניסטן שורה של עמדות בכירות בצבא המורדים (מפקדי אזורים כמו דרנה ובנגזי, ומפקדי כמה מהבריגדות הלוחמות). בהנהגה הפוליטית לעומת זאת תפקידם היה משני, אולי בשל רצון שלא לעורר התנגדות במערב.
2. אנשי שבטים שקופחו על ידי קדאפי: במשך כל תקופת שלטונו עסק קדאפי בהפרד ומשול בין השבטים השונים של לוב, מימן אחדים מהם ומנע כסף מאחרים. רוב הכסף של המשטר הוזרם לשבטים במערב ובדרומה של לוב, מותיר אזורים כמו מזרח לוב והשבטים בהרי נפוסה שעזרו להכריע את המערכה על טריפולי באמצעות נשק צרפתי.
3. כוחות פרו דמוקרטיים: הקבוצה הקטנה יותר מספרית והמאורגנת פחות מכולם. מתבססת על שכבה דקה של סטודנטים וצעירים עירוניים בבנגזי, מיסרטה וטריפולי.

 שלב 4: משטר קדאפי מתמוטט

28.7.2011	התחילה מתקפה מחודשת של המורדים במערב המדינה. אנשי שבטים באזור שקיבלו נשק מהצרפתים וכסף ממועצת המורדים התחילו במתקפה לכיוון טריפולי.
14.8.2011	הבירה טריפולי הוקפה על ידי כוחות המתקדמים מדרום וממערב, בסיוע צמוד של מסוקי ומטוסי נאט"ו.
20.8.2011	במקביל להתקדמות כוחות המורדים, יחידות צבא בטריפולי ערקו ותפסו חלקים מהעיר. לדברי מחמוד שמאם, שר המידע של המורדים, קיימו המורדים קשר הדוק במשך כמה חודשים עם כמה קצינים בכירים בטריפולי, ואלו ערקו ברגע שכוחות המורדים התקרבו לעיר.
23.8.2011	המורדים כבשו את מתחם באב אל עזזיה בלב טריפולי בו שכנה המפקדה של קדאפי.

מטבע הדברים מהלכים צבאיים הם אלו שמושכים את מירב תשומת הלב התקשורתית ואת מירב הכותרות. יחד עם זאת מהלכים צבאיים, במקרים רבים, משמשים כפסדה לכוחות עמוקים בהרבה שפועלים מתחת לפני השטח. או כמו שנאמר "it's all about the money".

מי מרוויח ומי מפסיד מהמלחמה בלוב

לוב לפני המלחמה הייתה אחראית על יצוא 2% מהנפט העולמי, שהם כ-1.6 מיליון חביות נפט (הנפט הלובי באיכות גבוהה יחסית ולכן מבוקש מאוד). בכסף זה יוצא 46 מיליארד דולר בשנה – וזה עוד לפני שהזכרנו את שאר מחצבי הטבע של לוב. למעשה, מכל המדינות ביבשת אפריקה ללוב הייתה את הכלכלה העשירה ביותר.

עד 2004 שותפות הסחר המרכזיות של לוב היו בעיקר איטליה, סין ורוסיה. בשנים האחרונות כניסה של חברות צרפתיות, קנדיות, בריטיות ואמריקאיות שינתה במעט את יחסי הכוחות, אך עדיין איטליה ואחריה סין ורוסיה היו המדינות שהרוויחו הכי הרבה מהעושר של לוב.

כשפרצה מלחמת האזרחים בלוב שותק חלק גדול ממש האנרגיה הלובי. חברת הנפט הלאומית הלובית NOC לא הצליחה לייצא החל ממרץ נפט וגז בשל המצור הימי שהוטל על ידי כוחות נאט"ו ובשל איסור הסחר עם לוב.

המורדים הזדרזו כבר בתחילת המלחמה להקים חברת נפט מתחרה כשהשתלטו על אחת מחברות הבת של NOC- AGOCO שמה. חייה של AGOCO אומנם לא היו פשוטים בחודשים הראשונים – מתקני הנפט במזרח לוב נפגעו בצורה קשה, אבל למרות הקשיים ולמרות האמברגו הבינלאומי שכלל ספציפית גם את AGOCO, הצליחה החברה כבר במרץ 2011 להתחיל לייצא נפט.

המדינה שניהלה עבור המורדים את ענייני הכספים הייתה קטאר. המדינה הערבית שתמכה במורדים בגלוי לכל אורך הדרך הגדילה לעשות וסחרה בשם המורדים בנפט במזרח לוב, על מנת לאפשר לחברות בינלאומיות גישה נוחה לתשתית פיננסית בטוחה. 1.4 מיליארד דולר בחודש, סכום המבוסס על יצוא הנפט משטחי המורדים, הם בטוח סכום שקשה לסרב לו בשעת מלחמה. כך גם קשה לסרב לאניות קטריות שהביאו נשק וציוד צבאי למורדים החל ממרץ 2011 ולמטוסי חיל האוויר הקאטרי שהשתתפו בתקיפות בלוב. כשנשאלו בכירים קטאריים על מהות המשלוחים, התשובה הייתה שהאמיר של קטאר מודאג עמוקות מהפרות זכויות האדם בלוב והנשק יסייע לאזרחים להתגונן מפניהם. לכן לא פלא שדגל קטאר התנופף לצד דגל המורדים על החווילה ההרוסה של קדאפי ב-23 באוגוסט 2011.

החברה שניצלה בצורה המיטבית את האופציות החדשות לסחר בנפט הייתה חברה בינלאומית מסתורית בשם VITOL. כמי שהסתבכה בשנות ה-90 בסחר בנפט עם פושעי מלחמה סרבים ובשנת 2007 הורשעה בשל סחר עם עראק של סדאם חוסיין בזמן האמברגו על עיראק, VITOL צמחה במהירות מפתיעה בשנים האחרונות והפכה לאחת מחברות האנרגיה הגדולות בעולם. משרדי החברה נמצאים באירופה ולאחרונה גם בארה"ב והבעלים שלה הם 330 שותפים-משקיעים (עליה של קרוב ל100% בשנה האחרונה).

VITOL שלחה מכליות כבר במהלך מרץ 2011 לבנגזי ובעסקה הראשונה, ובניגוד לאמברגו, רכשה נפט בשווי 129 מיליון דולר. הכסף, כאמור, עבר דרך קטאר. (פרטים נוספים על כלכלת המורדים)

ומי עוד אמור להרוויח משינוי המצב בלוב? אחד המנהלים של AGOCO לא מותיר הרבה סימני שאלה בראיון לרויטרס: "אנחנו מעדיפים לעבוד כעת עם צרפת בריטניה ואיטליה ולא עם רוסיה וסין….קטאר שלא הייתה שותפה בשוק הלובי תכנס כשחקן משמעותי". האמירות הללו גרמו כמובן לעליה חדה במניות של החברות הרלוונטיות שהגדולה שבהן היא TOTAL הצרפתית.

המפסידות

רוסיה וסין הן המדינות שללא ספק יפגעו הכי קשה מהשינוי הפוליטי בלוב. נשיא המועצה לסחר רוסי-לובי תיאר בראיון לרויטרס את המצב הצורה הבוטה ביותר "איבדנו את לוב לחלוטין, החברות שלנו לא מורשות לפעול שם יותר. היום נאט"ו הוא בעל הבית והוא יקבע מי ירוויח ומי לא".

אלא שהרווח וההפסד לא מסתכמים רק במשק הלובי. קריסתו של משטר קדאפי שהיה מעורב בכמעט כל הזדמנות עסקית באפריקה, לרוב תוך שיתוף פעולה עם סין, פותחת פתח למרוץ כלכלי חדש ביבשת עם נקודת זינוק נוחה בהרבה עבור האירופאים והאמריקאים. אבל זה כבר סיפור אחר.

התקשורת

בעולם היום קשה שלא להתייחס לתפקיד של התקשורת בעיצוב דעת הקהל העולמית.

ההפיכה הלובית קיבלה יחסי ציבור מעולים מתחילתה. הדיווחים בתקשורת היו אחידים באהדתם למורדים, וקולה של הממשלה הלובית כמעט ולא נשמע. הדיווחים החיוביים הולידו לא רק אהדה כללית אלא גם הפגנות ברחבי אירופה וארצות הברית, ושיחקו חלק מהותי "בשכנוע" ברית נאט"ו לצאת למתקפה על לוב.

הרשת שבלטה בפריסתה הרחבה בשטח ובאהדה לא מוסתרת למורדים מתחילת המלחמה הייתה אל ג'זירה. האהדה הייתה דו צדדית: המורדים שיתפו פעולה כל הזמן עם כתבי הרשת, והשיא היה בקריאה לגדוד של המורדים על שם צלם של אל ג'זירה (עלי חסן אל ג'באר) שנהרג בקרבות ליד בנגזי. אל ג'זירה שייכת כזכור לממשלת קטאר, בעלת אינטרס מהותי במתרחש בלוב.

במקום סיכום

נראה שהתשובה לשאלה של מה התרחש בלוב – התקוממות עממית, מלחמת אזרחים או פלישה מבחוץ – היא: גם, וגם, וגם. פברואר 2011 בלוב היה מפגש אינטרסים של קבוצות שונות, בעלות אינטרסים שונים, ששילבו כוחות בנקודה מסויימת בזמן. וספק אם יוכלו לעשות זאת שוב.

על סמך המידע שהצגתי נראה כי תסיסה חברתית ארוכת שנים על רקע כלכלי הבשילה בפברואר במזרח לוב בעקבות האירועים בתוניס ומצרים, וגלי המעצרים בבנזי בינואר. מי שהובילו את ההפגנות בהתחלה היו ברובם פעילים של תנועות שקשורות לאסלם הפוליטי.

ההפגנות נוצלו כשעת כושר לנסיון הפיכה שתוכנן כבר קודם על ידי האגף הרפורמי במשטר קדאפי בתמיכת מדינות המערב, שחששו משינוי כיוון של קדאפי ונסיגתו מהרפורמות של השנים האחרונות. כך הפכו תוך שעות בודדות הפגנות לא אלימות להתנגשויות חמושות, שהביאו את המורדים לספו של ניצחון בסוף פברואר.

כשבמהלך מרץ התאוששה הממשלה והייתה קרובה להביס את המורדים, הטילו בעלי בריתם את כל כובד משקלם על מנת לסייע למורדים. קטאר דרך אל ג'זירה, צרפת ובריטניה דרך ההכרה במורדים ובהמשך במהלך צבאי שחרג מהמנדט שניתן לו. כל אלו וידאו כי הצד בו הם תמכו ינצח במלחמה. כעת הם גם יהיו שם על מנת לקטוף את פירות הניצחון.

ומי שיישאר מאחור עלולים להיות אזרחי לוב החדשה. הנהגת המורדים תתמיד ותעמיק בוודאי את הרפורמות הכלכליות ותשלים את הפרטת המשק הלובי לקול מחיאות הכפיים של המערב. קשה להאמין שהדבר יטיב עם רמת החיים של תושב לובי ממוצע, במיוחד כשבנוסף להוצאות הרגילות יצטרכו המורדים לשקם את התשתיות ההרוסות במדינה.

הסוכרייה שתינתן לאזרחי לוב תהיה חוקה חדשה ובחירות חופשיות יותר מאלו של זמן קדאפי. אלא שכולנו יודעים עד כמה במערכת שבה אין שום מסורת של איזונים (מעולם לא התקיימו בחירות בלוב), המשמעות של הצבעה היא בהרבה מקרים חסרת השפעה אמיתית על המתרחש.

מאחר וממשלת לוב החדשה מחוייבת לדרך כלכלית ברורה, היא תגיע תוך זמן לא ארוך, לעימות מול השכבות העניות והארגונים האסלמיים שלחמו למענה. לא יהיה זה מפתיע אם בהדרגה, תחת הלחץ מלמטה, תחזור האליטה החדשה של לוב לשיטות המשטר של קדאפי.

הסיפור של לוב ב-2011 אינו ייחודי בהיסטוריה של המאה ה-20. איראן בשנות ה-50, צילה בשנות ה-70, ניקרגואה בשנות ה-80, כולן דוגמאות בהם שילוב של תסיסה פנימית וכוחות מבחוץ הפילו משטר אחד והעלו משטר אחר, נוח יותר עבור המערב. יחד עם זאת, כלי התקשורת והרשתות החברתיות מוסיפים מימד נוסף, של המאה ה-21, להרפתקאות מדיניות וצבאיות. ייקח עוד שנים רבות לפענח את אירועי האביב הערבי של 2011, שנה בה התערבבו אינטרסים ודרכי פעולה ישנות עם מהפכות עממיות שמהירות פעולתן והשפעתן הוכפלו עשרות מונים. עבור אלו שרוצים לקחת חלק ולהבין את המתרחש ולעצבו, הבנה עמוקה יותר של האירועים האחרונים במזרח התיכון תהווה כלי ראשון במעלה.

• הערה: במהלך איסוף המידע השתמשתי במקורות רבים. רק חלקם מופיעים בגוף הטקסט על מנת שלא להעמיס על טקסט ארוך ממלא. לרשימה מלאה של המקורות ניתן לפנות אלי: danieldukarevich@yahoo.com .

Share on Facebook