בריאיון נפלא שהעניקה המתרגמת המוכשרת נילי מירסקי לקובי בן-שמחון (הופיע בשבוע שעבר במוסף "הארץ"), היא הביעה את החשש שאביגדור ליברמן יהיה ראש הממשלה ואף הִטעימה, שהיא מעדיפה שזה יקרה רק אחרי מותה. מירסקי התראיינה לרגל התרגום החדש שלה בהוצאת "עם עובד" לספרו של פיודור דוסטוייבסקי, "האחים קרמאזוב", גוללה פרקים מרתקים מתולדות חייה ודיברה על הספרים שתִרגמה. תרגומים מאותם ספרים בגרמנית וברוסית קראתי בעבר בגרסאות הקודמות, אבל תמיד אהיה אסיר תודה למירסקי על "בעולם אכזר ונהדר" של אנדריי פלטונוב שהגיע אלינו רק בזכותה. זה היה מסוג הספרים שגם בגיל מבוגר קוראים אותו בהתרגשות ובריכוז כפי שעשינו בימי נעורינו הרחוקים.

האחים קרמזוב

הסופרת רונית מטלון הגדירה את מירסקי כ"אמנית" ואין לי אלא להצטרף למחמאה המדויקת הזו. האישה שגדלה בבית "רוסי" בתל-אביב תרמה רבות לתרבות הישראלית ואני מקווה שהיא עוד תעשה זאת שנים רבות. אינני מכיר את מירסקי אישית, אבל הכתבה קירבה אותה אלינו כאמנית וכאדם. זהו הישג לא מבוטל.

אין לכחד שההערה שלה בנושא ליברמן האירה את הפן הנאיבי שקיים בוודאי במירסקי. לא רק היא: זה נכון לגבי כל האנשים, שמביעים את חששם משר החוץ ליברמן אבל בתוך הפחד הם מקפלים גם את משאלת הלב הבלתי-מציאותית, שהסיוט האפוקליפטי הזה לא מאיים עלינו עתה והוא יתרחש רק  רק בעתיד. זוהי אשליה, שקל להבין את סיבותיה. ישראלים טובים שגדלו כאן, בתוכם גם ציונים בעלי הכרה, נוטים למכור לעצמם אשליות כדי שיוכלו להמשיך ולהתקיים בעולם אכזר, שאיננו בדיוק נהדר. מירסקי מסרבת להבין שהממשלה כבר נשלטת על ידי ליברמן, המכתיב את יחסי החוץ והביטחון שלה, ואפילו מטיל את צִלו הכבד על המאבק החברתי הניטש כאן עכשיו.

הוא שולט בנו באמצעות הישות השקופה המכוּנה בנימין נתניהו. כל חלומותיו הרטובים מתגשמים, אחד לאחד: הוא מגנה בגלוי את כל ידידות ישראל באירופה ומדרדר את היחסים איתן; הוא שיסה את סגנו דני אילון בטורקים, וגרם לישראל נזק בלתי הפיך; רוחו שרתה בטיפול באונייה הטורקית "מרמרה" והוא הצליח להחמיר את המשבר גם כאשר הטורקים החצינו סממני התקפלות בשל המהומות בסוריה; הוא העמיק את השבר ביחסי ישראל וארצות הברית וטיפח את שִגעון הגדלות הישן של נתניהו, שהוא יכול לקרוא תיגר על הממשל האמריקאי באמצעות הימין הפונדמנטליסטי בארץ זו; הוא שירת את המתנחלים וסייע להעביר הצעות חוק בכנסת, שמקעקעות את אופיה הדמוקרטי של המדינה (שהיה תמיד נכס גם ביחסי החוץ שלה).

לישראל המבודדת באזור היו תמיד שני נכסים בסיסיים, שבאמצעותם טופחו יחסי החוץ שלה עם מדינות רבות לא רק במערב אירופה אלא גם במזרחה, ובנו גם מערכת חשובה של קשרים באמריקה הלטינית, באסיה ובאפריקה. הנכס הראשון, שישראל היא מדינה דמוקרטית, הומניסטית ושוחרת שלום נהרס דווקא על ידי ליברמן, שהיה זקוק לו יותר מכולם. הנכס השני הוא האמונה, לעתים המופרזת, שבאמצעות ישראל ניתן לקצור המון רצון טוב (כולל סיוע צבאי, פוליטי וכלכלי) בוושינגטון. ליברמן פגע גם בנכס הזה. במצרים מאמינים רבים שניתן להמשיך במערכת יחסים טובה עם הבית הלבן ועם משרד החוץ האמריקאי גם תוך ניהול משבר ואפילו עימות מוגבל עם ישראל. כך עזר נתניהו לליברמן להפוך את ישראל לעם לבדד ישכון, שבגויים לא יתחשב. ליברמן הוא תלמיד טוב ונאמן דווקא של אביו של ביבי, פרופ' בן-ציון נתניהו. הוא דוגל בכל הסיסמאות של הימין הישן, אבל גייס את הבוז שחלק מעולי ברית המועצות לשעבר רוחש לדמוקרטיה, כדי ליצור את הסינתזה בין הרביזיוניזם הקיצוני (בן-ציון נתניהו, אב"א אחימאיר) לבין הגזענות הפשיסטית, האנטי-ליברלית והאנטי- דמוקרטית, הרווחת בקרב ציבור בוחריו.

ליברמן הפיקח והכוחני (מי שמזלזל בו עתה ישלם על כך ביוקר בעתיד) מצליח להתחמק מהעימות, שכולם הגדירו אותו כבלתי נמנע, בין אנשיו לבין הציבור החרדי והדתי. בוחריו מייצגים אינטרס אנטי-קלריקאלי. חלק מהם איננו מתקבל כיהודים אצל אנשי ההלכה וכמעט כולם מקיימים אורח חיים (כולל כּשרוּת) המקומם מאוד את החרדים והדתיים. אבל הוא מסיט באמצעות ההסתה: השנאה לערבים, המטוּפחת על ידו ועל ידי אנשיו בכנסת, חשובה לדתיים לאומנים רבים הרבה יותר מאשר מאכלי הטריפה האהובים על בוחריו. בשנתיים האחרונות מתווספת לכך גם איבת העולם כלפי השמאל היהודי. רבים מאנשי המרכז בציבור החילוני, כולל רוב ח"כי קדימה, אינם מבחינים כלל בעובדה שהסכנה אורבת גם להם. כך מצליח שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות המדינה לפגוע באינטרסים החיוניים של כלל האזרחים ועדיין להתקבל כפטריוט גדול. כאשר ממשיכת דרכו של ישראל גלילי בתנועת העבודה, שלי יחימוביץ', מנהלת מאבק נגד השמאל העקבי בטענות לאומניות, דרכו של ליברמן לשלטון מוחלט במדינה היא סלולה יותר ויותר.

ליברמן בשלטון; ביבי הוא בעיקר עושה דברו בכל התחומים. לעתים דומה שנוח לנתניהו שהציבור הליברלי ודעת הקהל העולמית יראו בשר החוץ את האויב ויתייחסו אל ראש הממשלה ביתר סלחנות. לכן כדאי להדגיש כאן: בלי נתניהו, ליברמן לא היה מגיע לעמדות כוח כאלה. בלבו פנימה נתניהו הוא ליברמניסט, ומזדהה לחלוטין עם יחסו של שר החוץ לערבים, לשמאל הישראלי ולדעת הקהל הליברלית לא רק באירופה, אלא גם בארצות הברית. מי שהחליט שלא רק ג'ימי קארטר וה"ניו-יורק טיימס" אלא גם ברק אובמה הוא אויבו המושבע, צריך את ליברמן לצִדו. אבל ליברמן בז בכל לבו לנתניהו ורואה בו רק מכשיר.

אני מציע לכל הפרשנים הפוליטיים בארץ לצפות בסרט הבריטי "המשרת", בבימויו של ג'וזף לוֹסי (1963). גיבורו של הסרט איננו האדון אלא המשרת, בגילומו הבלתי-נשכח של דירק בוגארד. הוא משתלט על משק הבית של אדונו האריסטוקרט (ג'יימס פוקס), צולח בגאונות שטנית את הסנוביזם העמוק של בני חוגו של הבוס ובסופו של דבר חולש על נִשמתו. לוסי מסלק את קורי העכביש המעובים האופפים את מראית העין המסולפת. אם נחום ברנע, בן כספית או שמעון שיפר היו צופים בסרט (מומלץ גם מטעמים קולנועיים) הם היו מגיעים למסקנה חד-משמעית: לוסי תיעד באורח נבואי, בסרט מלפני כמעט חמישים שנה, את הדרך שבה אנס ליברמן את אישיותו ואת רוחו של הבוס שלו, נתניהו.

נתניהו איננו אלא מריונֶטה. לשליט קוראים ליברמן, ואת הסיפור על "עבד כי ימלוך" (משלי, ל', כ"ב) למדנו עוד בבית הספר היסודי.

• פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook