בתרגום המאמר לקחו חלק כמה מתרגמים ולפיכך ייתכנו הבדלים סגנוניים בין הקטעים.
המאמר המקורי פורסם באנגלית כאן.
המאבק הבינלאומי למען זכויות הפלסטינים
בערך ארבעה מיליון פלסטינים חיים תחת כיבוש ישראלי ברוטאלי ובלתי חוקי בחסות ארה"ב. בערך 1.5 מיליון פלסטינים החיים בתוך ישראל חיים בתנאים חמורים וסובלים גם הם מדיכוי, אם כי תנאי חייהם פחות חמורים מאלה שבשטחים הכבושים. לפי האו"ם, חמישה מיליון פלסטינים הם "פליטים רשומים" שישראל מסרבת להכיר בזכות השיבה שלהם; בערך שליש מהם גרים במחנות הפליטים בלבנון, סוריה, ירדן ובשטחים הכבושים. לרגל מצב מביש זה, אלה הדואגים לצדק חברתי חיפשו דרכים לסייע לעניין הפלסטיני, וגיבשו בתוך כך דעות שונות על דרך לקידום המאבק. ספרו של עומר ברגותי מהווה תרומה חשובה לדיון הזה.
הספר "BDS: Boycott, Divestment, Sanctions" הנו אוסף של מאמרים וריאיונות שמגנים אי צדק כלפי הפלסטינים ומקדמים את תנועת ה"BDS" (חרם, ביטול השקעות וסנקציות), "כתנועה הגלובלית השאפתנית והמעצימה ביותר בהנהגת פלסטינים למען צדק ולמען זכויותיהם" (16). מאחר שקיימת ספרות ענפה המפרטת את אי הצדק החמור באזור – וספרו של ברגותי תורם רבות גם בתחום הזה – ביקורת זו תתמקד בטיעוניו של ברגותי למען BDS ולהגנתה במיוחד בכל הנוגע לארגונה בתוך ארצות הברית.
אף שרובם המכריע של האמריקאים לא שמעו קרוב לוודאי מעולם על “BDS”, היא זכתה לקהל חסידים נלהב בקרב חלק מן המעורבים בפעילות למען הפלסטינים בארה"ב ומחוצה לה. הסופר עצמו זכה להערכה רבה של פעילים רבים בתנועת הסולידריות. עובדה זו, והדחיפות המתבקשת לנוכח נסיבות חייהם של הפלסטינים החיים תחת משטר דיכוי, מחייבות להעמיד את הספר לבחינה מדוקדקת. כמה אבחנות בספר ראויות לשבח, אבל אני מוצא שהוא סובל מכמה פגמים וליקויים חמורים.
אף שסקירה זו הינה ביקורתית, אין בכוונתי לבקר כאן באופן כללי את האסטרטגיה של חרם, ביטול השקעות וסנקציות. אני עצמי מעורב, דרך ארגון הסטודנטים באוניברסיטת ניו-יורק למען צדק בפלסטין (NYU SJP), במסע קידום לביטול השקעות, הידוע כ- TIAA-CREF Campaign.
אני מתמקד בחמישה נושאים. ראשית, אני בוחן את השאלות העולות מן החיבור שהספר עושה בין תנועות לבין אסטרטגיות. שנית, אני מצביע על כמה מן הבעיות שעומדות בפני ברגותי כשהוא מנסה להראות ש-BDS היה ויהיה "יעיל", ואני חולק על האופן שבו הספר עושה שימוש באנלוגיה בין ישראל ודרום אפריקה; כך גם באשר לשאלה האם BDS היא "חובה מוסרית". רביעית, אני עומד על ההבחנה בין עקרונות והמלצות, ואני טוען שהספר "BDS: חרם, ביטול השקעות וסנקציות" נכשל בצורה משמעותית כשהוא בא לערוך את ההבחנה הזאת. לבסוף, אני בוחן כשלים בגישתו של הספר לשאלה במה כרוכה הסולידריות עם הפלסטינים החיים תחת דיכוי.
חיבור בין תנועות ואסטרטגיות
מצד אחד, "BDS" מצדד ב"חרם, ביטול השקעות וסנקציות", שהן שלוש אסטרטגיות שונות לחלוטין. "קול קורא לBDS" מיולי 2005 פונה לציבור לנקוט בשלוש האסטרטגיות הללו נגד ישראל עד שתעמוד בתנאים מסויימים, וברגותי מתייחס לעתים קרובות ל"טקטיקטות של BDS". מצד שני, ברגותי מתייחס שוב ושוב ל"BDS" כאל "תנועה", לעתים במונחים דרמטיים: BDS היא יותר מאשר סתם "מושג" או "חזון", ו"אין זו אסטרטגיה בלבד. היא כל אלה, אין ספק, אבל גם הרבה יותר". "בראש ובראשונה היא מושרשת היטב ובה בשעה זהו שלב חדש מבחינה איכותית במרי הפלסטיני בן מאה השנים…" (60-61).
הספר לא מביא בחשבון את המשמעויות השליליות של החיבור הזה בין תנועה ואסטרטגיה. ברגותי ער ללא ספק לעובדה שמה שמהווה אסטרטגיה יעילה בעבור קבוצת פעילי סולידריות תלוי בנסיבות המייחדות את המצב החברתי שבו היא נתונה. מה שמתאים לקבוצות סטודנטים לא יתאים בהכרח לפעילים במקומות עבודה; מה שמתאים לפלורידה לא יתאים בהכרח לקנדה; מה שמתאים לקבוצה מקומית לא יתאים בהכרח לקואליציה לאומית. מן הטעם הזה, הכרעות אסטרטגיות וטקטיות צריכות להיות מותאמות למצבה של הקבוצה. ועם זאת אסטרטגיה של קבוצה צריכה לנבוע מיעדים ספציפיים, שהם בתורם נובעים משילוב של עקרונות, והערכה של יכולתה של קבוצה נתונה להשיג אותם בצומת היסטורי נתון.
לפיכך, תנועה גלובלית לצדק במזה”ת חייבת לכפור באסטרטגיה ובטקטיקה במובן המופשט ולשפוט אותן רק בהתחשב בקבוצה ובמיקום (למעט טקטיקות פסולות מבחינה מוסרית, כגון טרור). המושג של "תנועת BDS", בהשוואה ל"תנועת צדק", למשל, אינו עוזר במובן זה. מחד, שלא כמו "צדק" או "הגדרה עצמית", "חרם", "ביטול השקעות" ו-"סנקציות" אינן מטרות כלשעצמן; הן אינן מטרות שתנועות שואפות להשיג. מאידך, ברגותי אינו מבקש להוכיח שחרם, ביטול השקעות או סנקציות נגד ישראל הן אסטרטגיות מתאימות לכל קבוצה, בלי התחשבות בהקשר, או להסביר מדוע על פעילים לרצות תנועה נפרדת עבור אסטרטגיות אלה בלבד.
קחו כדוגמה קונקרטית את פעולת המשט במאי 2010. התגובה הישראלית האלימה הציתה זעם ומחאות שהובילו להקלה מועטה במצור הכלכלי על עזה. המשט לא היה פעולת חרם, ביטול השקעות או סנקציה, אבל הוא נחשב בנקל לאחת מפעולות הסולידריות הבינלאומיות היעילות ביותר בשנים האחרונות. פעילים מן השורה שהיו נוקטים אסטרטגיות של חרם, ביטול השקעות או סנקציות לא היו מוצאים, ככל הנראה, כל סיבה לראות במשט פעולה נפרדת מתנועתם, ולהיפך.
פעולת המשט לא היתה BDS, אבל הספר נותן ל-BDS קרדיט על תוצאות המשט בציינו, כי בגלל שנים של "העלאת מודעות מצד הקמפיין של BDS בנוגע לתוקפנות הישראלית, וקריאתה של תנועת ה-BDS לפעולה יצירתית למען צדק ושלום, הכעס המוסרי לנוכח מרחץ הדמים האחרון של ישראל היה חייב להיות מנותב לאמצעי לחץ יעילים יותר מאשר חזרה על אותן דרישות ישנות שמהן ישראל ושותפותיה ההגמוניות התעלמו פעם אחר פעם" (207). אמנם ברגותי מביא דוגמאות של פעילות BDS שהתרחשו לאחר המשט, אבל הוא אינו מציג שום ראיות משכנעות לטענה כי התגובה הבינלאומית, שהובלה בידי הציבור הטורקי, היתה פחות חזקה ללא נוכחותו של "קמפיין BDS".
הצד השני של המטבע בעניין זה הוא, שלמרות התייחסויותיו ל"תלות בהקשר", ספרו של ברגותי אינו מבדיל בין טקטיקות BDS על בסיס קבוצתי או על כל בסיס אחר, כך שכל טקטיקה שנופלת תחת ההגדרה של BDS נראית מוסרית ויעילה לכל ארגון שהשתמש בה (33). כך למשל, הקדשת מאמץ של פעילים לחרם תרבותי של ישראל נראית יעילה באותה המידה בין שהיא מתרחשת בארה"ב או בבלגיה. דוגמה נוספת – עבור כל קבוצה, קמפיין להחרמה של אוניברסיטת חיפה נראה יעיל ומוסרי באותה מידה כמו קמפיין לביטול השקעות ב"נורת'רופ גרומן". אבל למרות שאסטרטגיה וטקטיקה חייבות להיות תלויות הקשר, הספר אינו ביקורתי בעניין זה, ועוד אחזור לעניין הזה בהמשך.
האם תנועת BDS יעילה?
ברגותי טוען שפעילים צריכים לתמוך ב-BDS בעיקר כיוון שהתנועה "יעילה", והיות שזוהי "חובה מוסרית". אבל שתי הטענות האלה מפוקפקות מכמה בחינות.
כדי להראות את יעילות ה-BDS בעבר, יש לבצע ניתוח היסטורי קפדני, המראה כיצד בדיוק "תנועת ה-BDS" קידמה את שלוש מטרותיה העיקריות: סיום הכיבוש, שוויון מלא של הפלסטינים בישראל וזכות שיבה מלאה של הפליטים הפלסטינים. ברגותי קובע כי "ההישג המשמעותי ביותר של חמש השנים הראשונות של תנועת ה-BDS היתה לחשוף את 'האופי המהותי של שלטון ישראל על העם הפלסטיני ככזה המשלב כיבוש צבאי, קולוניזציה, טיהור אתני ואפרטהייד" (11). אך הוא לא עושה ניסיון אמיתי להסביר בפני מי בדיוק ישראל נחשפה למעט "רבים במערב". הוא גם לא מראה כיצד ההישג הזה, גם אם הוא אמיתי ותנועת ה-BDS יכולה לקחת את הקרדיט על כך, קירב את הפלסטינים למטרתם הצודקת.
ברגותי טוען ש-BDS "גררה את ישראל" ובנות בריתה "לעימות בשדה קרב שבו העליונות המוסרית של השאיפה הפלסטינית להגדרה עצמית, צדק, חופש ושוויון משתווה, ואף עולה על כוחה הצבאי והכלכלי של ישראל" (62). אבל בהינתן שגם הכיבוש וגם המשטר הגזעני בתוך ישראל רק החריפו מאז הקריאה ל-BDS בשנת 2005, כולל מאז פרסום ספרו של ברגותי, יש לקחת בערבון מוגבל הכרזות מעין אלו אודות הישגיה של ה-BDS לעזור לפלסטינים.
כלכלת ישראל מתנשפת תוך תנועה והסיוע הצבאי והמדיני האמריקאי מגיע בכמויות גדולות מתמיד. כמה מן הנצחונות הקטנים שברגותי מצביע עליהם, כגון הבכת חברת ואוליה, והעזרה בסיכולם של חוזיה האפשריים עם הרכבת הקלה הגזענית בירושלים, הם בעלי משמעות שאין להתעלם ממנה. אולם האפקטיביות הכוללת של "תנועת ה-BDS" כמסייעת למדוכאים עדיין לא הוכחה, וברגותי מספק לטענותיו הנועזות תמיכה ראייתית קלושה.
חמור מזה הוא הניסיון המוטה שנעשה בספר לחזור שוב ושוב על הטענה בדבר ה"אפקטיביות" של BDS כהוכחה לצדקתה. בדומה לכך נעשה שימוש בפניה לסמכות, תוך פירוט נרחב של הקבוצות השונות והדמויות הבולטות התומכות בקריאה לחרם, ביטול השקעות וסנקציות, כשבמרבית המקרים מוזכר שמו של דזמונד טוטו.
חשוב אף יותר הוא העדר האבחנה שהספר לוקה בו בין הטקטיקות השונות שבמסגרתBDS במונחים של יעילותם הפוטנציאלית. לדוגמה, בעוד שברגותי מדגים כיצד קמפיין ביטול ההשקעות נגד ואוליה השיג תוצאות צנועות אך משמעותיות, הספר אינו משכנע בשאלה מדוע פעילים בינלאומיים, שזמנם יקר להם, צריכים לנקוט חרם אקדמי ותרבותי על ישראל. ברגותי חוזר ומציע הגנה מוסרית על החרם האקדמי והתרבותי, אולם אפילו אם אקטיביסטים יסכימו לקבל את ההגנה הזאת, אין זאת אומרת שהם יווכחו לדעת שהחרם רצוי ויעיל מבחינה טקטית לשיפור החומרי של תנאי חייהם של המדוכאים.
ברגותי מכריז על האפקטיביות של החרם האנטי-ישראלי כשהוא משתמש תכופות בהקבלה לאפרטהייד הדרום אפריקאי. בפרק שבו נדונה השאלה איך להשיג "צדק וכבוד מלא לבני אדם" ברגותי כותב כי חרמות "פועלים הן במציאות והן ברמת העיקרון, כפי שהוכח במאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. אין שום סיבה שבעולם שהם לא יצליחו גם במקרה שלנו" (173). יחד עם זאת, הספר אינו מרחיב בשאלה כמה "עבודה", יחסית לתופעות אחרות, ביצע החרם למעשה לשם סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, ואינו מתייחס לשאלה אם טקטיקות מסויימות של החרם שנוצלו נגד דרום אפריקה היו יעילות יותר מאשר אחרות.
לאמיתו של דבר, אף על פי שאיש לא יטען שהחרמת דרום אפריקה לא היתה חשובה, משמעותם של גורמים אחרים גומדה במטרה לשים קץ למשטר האפרטהייד, ובמיוחד ההתנגדות הפנימית שהובלה על ידי הפועלים השחורים. המיליטנטיות העקבית הזאת של העובדים התאפשרה היות שמבחינה מכרעת אחת דרום אפריקה אינה ישראל: דרום אפריקאים לבנים הסתמכו על עבודה שחורה, בשעה שישראל אינה מתבססת על עבודתם של פלסטינים מן השטחים הכבושים. בקצרה, הספר אינו מביא ראייה משכנעת לסברה שבאמצעות הקבלה לאפרטהייד הדרום אפריקאי ניתן להדגים את האפקטיביות האפשרית של החרמת ישראל.
האם BDS היא "חובה מוסרית"?
"חרם כולל על ישראל ועל מוסדותיה השותפים לפשע", ברגותי כותב, "אינה רק חובה מוסרית אלא גם הכרח פוליטי דחוף" (35). בהערכה גסה, שליש מפרקי הספר עוסקים במפורש בהגנה ובסינגור על חרם המוסדות האקדמיים והתרבותיים בישראל על בסיס מוסרי, בראש ובראשונה.
ואולם כאשר ברגותי חושף בזריזות את פשיטת הרגל המוסרית של המוסדות הישראלים ואת צביעותם של מבקרים מסויימים, הוא מחמיץ שיקול מוסרי חשוב והוא, שהמחוייבויות המוסריות של קבוצות אקטיביסטיות משתנות בהתאם למיצובן הפוליטי, הכלכלי או הגיאוגרפי. התחייבויות מוסריות אינן מתקיימות בחלל ריק; הן מתקיימות ומשתנות בקרב קבוצות קונקרטיות ואצל בני אדם פרטיים. בנוסף לכך, מוסריותה של אסטרטגיה נתונה היא, במידה מסויימת, תלויית הקשר; היא תלויה בחלקה במה שקבוצה יכולה לעשות מעבר לזמן ולמשאבים שהיא מקדישה ליישום אותה האסטרטגיה.
חשוב לבחון את המקרה של האקטיביסטים בארה"ב, מדינה המכונה על ידי ברגותי, ובצדק, "התומכת, נותנת החסות והמגינה העיקרית של ישראל מבחינה דיפלומטית, כלכלית, צבאית ועוד" (80). ללא תמיכה אמריקאית, הכיבוש היה מסתיים כנראה ומספר סימבולי (לפחות) של פליטים היה חוזר לשטחי ישראל – שיפור דרמטי ללא עוררין בחייהם של מיליוני אנשים, כפי שהפלסטינים בעצמם יסכימו להגיד.
מבחינה טקטית, פעילי הסולידריות בארה"ב נמצאים בעמדה ייחודית המאפשרת השפעה על מוסדות משתפי פעולה במדינה שהיא היא המאפשרת את התוקפנות הישראלית כלפי העם הפלסטיני. קבוצות אקטיביסטים בבלגיה, למשל, נמצאות בעמדה פחות נוחה, מסיבות מובנות מאליהן, להשפיע על מדיניות אמריקאית.
נקודה טקטית זו קשורה לשיקול מוסרי. אקטיביסטים בארה"ב עלולים לחוש מחוייבות מוסרית לתרום לתנועה הפלסטינית, במיוחד לנוכח המעורבות המשמעותית של מוסדות אמריקאיים – ובכללם הממשל האמריקאי ותאגידים המבוססים בארה"ב ומרוויחים מהכיבוש – בדיכוי העם הפלסטיני. למרות זאת, המחוייבות המוסרית לסייע להגדרה העצמית של העם הפלסטיני אינה מתורגמת ל"מחוייבות מוסרית" לעשות שימוש באסטרטגיה של "חרם מקיף נגד ישראל ומוסדות המשתפים עמה פעולה". בהתחשב בעמדה הייחודית שלהם ובמשאביהם המצומצמים, חלק מהאקטיביסטים בארה"ב עלולים לבחור בצדק להשקיע במטרה קרובה יותר – מוסדות אמריקאיים.
בקיצור, לאקטיביסטים החיים בתוך "נותנת החסות העיקרית" של ישראל ישנן הזדמנויות טקטיות ייחודיות, כמו גם מחויבויות ואחריות מוסריות מיוחדות. אקטיביסים החיים באירן, לדוגמה, שלה יחסים גרועים במיוחד עם ישראל, יש הזדמנויות ומחויבויות אחרות.
הגיון דומה מיושם, למשל, במקרה של משתתפי המשט שהוזכר לעיל או על ידי רייצ'ל קורי, האמריקאית בת ה-23 אשר נדרסה למוות על ידי דחפור ישראלי בעת שהגנה בגבורה על בתים פלסטינים מפני הריסה. אקטיביסטים אלה חשו ללא ספק מחוייבות מוסרית לסייע למאבק הפלסטיני להגדרה עצמית. באמצעות השתתפותם בפעולה ישירה ,לא-אלימה, מסוכנת ולעיתים קטלנית הם יותר מאשר מילאו מחוייבות זו. הם השתמשו בהזדמנויות הספציפיות, הייחודיות שעמדו לרשותם על מנת לסייע למאבק. אם נהיה הוגנים, לא נוכל לטעון שהיה עליהם להשקיע אנרגיות באסטרטגיה של חרם, ביטול השקעות וסנקציות נגד ישראל.
בלבול בין העקרוני להצהרתי
כפי שכבר צויין, ניתן לקבל את טיעוניו של ברגותי לגבי רמת שיתוף הפעולה של אקדמאים ומוסדות תרבות ישראלים עם הכיבוש ובכל זאת להטיל ספק ביעילות הטקטית של קמפיין למען החרמתם. בעוד שמארגני החרם מותקפים בלי הרף על ידי המוחים בעד חופש אמנותי ואקדמי, ברגותי מזלזל בחשיבותה של השאלה אם, בקונטקסט האמריקאי, יש מי שמוכן לקבל את הגישה הזו מעבר לקבוצה קטנה של תומכים להוטים. כך מתחמק ברגותי מלשאול אם אסטרגטיה של חרם תרבותי ואקדמי היא טקטיקה חסרת אחריות שתביא אך ורק לבידודם של האקטיביסטים המקדמים אותה בארה"ב.
הסוגיה הזו קשורה להבחנה החשובה – המנוסחת היטב בכתביהם של נעם חומסקי ואחרים – בין רמת העקרון לרמת ההצהרה. תמיכה בחרם אקדמי ותרבותי ברמת העיקרון אינה מצדיקה תמיכה הצהרתית ופומבית שאינה מתחשבת בתנאים הפוליטיים בשטח.
הספר אינו עושה את ההבחנה הזאת גם בנושא אחר, לא פחות חשוב. למרות ש"תנועת ה-BDS … מתרחקת מהדיון של מדינה אחת מול שתי מדינות, ומתמקדת במקום זאת בזכויות אדם אוניברסליות ובחוק הבינלאומי", ברגותי טוען ש"פתרון שתי המדינות מעולם לא היה מוסרי, וגם אינו מהווה עתה מטרה מעשית". כמו כן, הוא "מתנגד נחרץ" למדינה דו-לאומית (51-52, 180, 177) וקורא במקום זאת ל"מדינה חילונית ודמוקרטית" (178).
אולם, אם "פתרון שתי המדינות" אינו מוסרי ומדינה דו-לאומית אינה מתקבלת על הדעת, אזי "קריאתו" של ברגותי למדינה חילונית ודמוקרטית אחת ומאוחדת גם היא בעייתית. האפשרויות של מדינה אחת או שתיים אינן אידיאליות מבחינה מוסרית, אך גם מדינה דמוקרטית מאוחדת אשר מקבעת גבולות קולוניאליים ומנציחה את יחסי הכוחות הקפיטליסטיים אינה יכולה להיקרא מוסרית. אם כך, מדוע עלינו "לקרוא" למדינה חילונית דמוקרטית בשם העקרון המוסרי – כפי שברגותי עושה – ולא "לקרוא" למחיקת הגבולות הקולוניאליים ולייסוד סוציאליזם ליברטריאני בכל המזרח התיכון ומעבר לו, עם שליטה מלאה של הפועלים על אמצעי הייצור?
אני יכול כמובן להציע את הצעתי הקיצונית יותר ולנמק מדוע היא עולה במוסריותה על קריאתו של ברגותי, אך רוב האנשים היו דוחים את זאת ומגיבים בשלילה אם הייתי קובע שההצעות האחרות הן פחות מוסריות.
אפשר להכיר ביתרונות של הסדר (ולא פתרון) של שתי מדינות בהשוואה למצב הזוועתי הקיים – כמעט כל העולם כולל הפלסטינים מכירים בכך – מבלי להפסיק לתמוך עקרונית במדינה דו-לאומית או מדינה חילונית דמוקרטית אחידה או מדינה סוציאליסטית גלובלית. השאלה הטקטית המיידית עבור פעילים סולידריים בכל מקום היא מהי הדרך היעילה ביותר להקל על הסבל של המדוכאים ביותר מבלי לטשטש עקרונות ומטרות כלליות.
הבלבול בעניין משמעות הסולידריות עם הפלסטינים
בהנחה כי הקריאה לBDS אמנם מייצגת קול פלסטיני אחיד – נושא אליו אשוב בהמשך – נשאלת השאלה מהו פשר המושג סולידריות עם פלסטינים מדוכאים.
ברגותי טוען: "קריאה הנתמכת על ידי למעלה מ-170 מפלגות, איגודים מקצועיים, ארגונים לא ממשלתיים ורשתות המייצגים את כל חלקיה של החברה הפלסטינית האזרחית – תחת כיבוש, בישראל ובתפוצות – אינה יכולה להוות מכשול, אלא אם הפלסטינים אינם חכמים או נבונים די הצורך לדעת מהם האינטרסים של עצמם. עמדה כזאת מריחה מפטרוניות ומגלה גישה קולוניאלית שנעלמה, קיווינו, מן המערב הליברלי." (144).
ואמנם היתה זו גישה "פטרונית" ו"קולוניאלית" לשלול את עקרון ההגדרה העצמית מן הפלסטינים. תמיכה בהגדרה עצמית משמע שהפלסטינים יודעים הכי טוב לקבל החלטות לגבי צורות הממשל והכלכלה שלהם.
אך פלסטינים תחת דיכוי אינם דווקא המוכשרים ביותר, מוסרית או טקטית, לקבוע כיצד אקטיביסטים בחו"ל צריכים להילחם בארץ שלהם למען הגדרה עצמית פלסטינית. שוב, מסיבות מובנות, פעילים בארה"ב ולא קבוצות פלסטיניות שונות ידעו הכי טוב כיצד להפעיל לחץ על מוסדות בארצם ולשלול תמיכה מהכיבוש כדי למנוע את המשך קיומן של עוולות אחרות.
בדומה לכך, אם אקטיביסטים בארה"ב, ובתוכם פלסטינים הגרים בארה"ב, סבורים שחרם כוללני נגד ישראל הוא טקטיקה מוטעית למרות הקריאה של BDS, אין עמדתם זו "מתנשאת" או "קולוניאלית" ויתכן שמדובר בבחירה טקטית שיכולה לקדם הגדרה עצמית פלסטינית. בכל מקום שהם פעילים, קבוצות סולידריות צריכות לתמוך בהגדרה העצמית של הפלסטינים ולפעול למען מטרה זו באמצעים יצירתיים המתאימים לסביבת פעילותם.
אגב, אפילו אם מקבלים את עמדת ברגותי לגבי משמעות הסולידריות, אין בספר ראייה לכך שהקבוצות בחברה הפלסטינית האזרחית שתומכות בקריאה ל-BDS מייצגות את כלל החברה הפלסטינית, מה עוד שהנהגה זאת מעולם לא נבחרה.
הבעיה חמורה יותר בנוגע לוועדה הלאומית של ה-BDS, ההנהגה הפלסטינית והוועד המתאם של התנועה. ועדה זו היא ש"מפקחת על העקרונות ועל האסטרטגיה של קבוצות הסולידריות שתומכות בטקטיקה של BDS" י(227). לפי ברגותי, הועדה הלאומית היא קואליציה של מפלגות פלסטיניות חשובות, איגודים מקצועיים, קואליציות ורשתות שמייצגת את שלושת המרכיבים העיקריים של העם הפלסטיני – הפליטים, פלסטינים בשטחים הכבושים ופלסטינים אזרחי ישראל. אך ברגותי אינו מוכיח שהוועדה שבה חברות תשע-עשרה קבוצות, היא גוף מייצג שהוא גם דמוקרטי וגם כפוף בבירור לחברה האזרחית הפלסטינית. במילים אחרות, הספר אינו מוכיח ש-BDS יכולה לדבר בשם "החברה האזרחית הפלסטינית", שלא לדבר על כלל העם הפלסטיני.
תנועה למען צדק
יחד עם חברים נוספים ב"סטודנטים למען פלסטין" בניו יורק, אני משוכנע שהתנועה לביטול השקעות בקרן הפנסיה TIAA-CREF היא מכשיר מצויין של הסטודנטים לקדם את חיסול הכיבוש ולחתור לצדק באזור. על ידי נקיטת עמדה המנצלת את מעמדם החברתי וניהול מאבק בהתאם לו, קבוצות כגון "סטודנטים למען צדק" בניו יורק – לפי דעתי במסגרת למען צדק ולא כחלק מה-BDS – יכולות לתרום באופן משמעותי לקידום ההגדרה העצמית של הפלסטינים.
הספר של ברגותי משכנע ושימושי בהרבה מישורים למשל, בחשיפת עוולות הכיבוש הישראלי ופשיטת הרגל המוסרית של אלה שתומכים בדיכוי וב"תהליך השלום" המזוייף המתנהל באפוטרופסות ארה"ב. אך הספר אינו משכנע בשאלות המפתח שבהן דנו. אנחנו זקוקים לגישה מתוחכמת יותר בחיפוש דרכים לקידום העניין הפלסטיני.
גלן פיין הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, ופעיל במסגרת סטודנטים למען צדק לפלסטין.

אין חולק על כך שחלק מהפלשתינים נמצאים תחת כבוש. השאלה הגדולה היא למה. התשובה הברורה לגמרי היא משום שהפלשתינים מסרבים להקים מדינה משלהם לצד ישראל ומנסים להקים מדינה פלשתינית במקום ישראל. שתי הוכחות יש לענין זה שהוא כל כך ברור לכל אדם ישר והגון. האחת: הדרישה של הפלשתינים לזכות השיבה, סרובם להכיר בישראל כמדינת העם היהודי וסרובם להכריז על סיום הסכסוך אם וכאשר יחתם הסכם שלום עם ישראל. ההוכחה השניה ברורה עוד יותר – לפלשתינים הוצע כבר שש פעמים להקים מדינה משלהם ובכל הפעמים הם סרבו והעדיפו מלחמה. הפעם הראשונה היתה בשנת 1939 אז הם דחו פעם ראשונה את הצעת החלוקה ומנהיגם הצטרף לנאצים (גם אידיאולוגית וגם מעשית). פעם שניה היתה בשנת 1948 כאשר סרבו להחלטת החלוקה של האו"ם ופתחו במלחמה להשמדת היהודים, מלחמה שבמהלכה הם יצרו את בעית הפליטים. הם ולא ישראל. הפעם הבאה היתה בשנת 1967 מיד אחרי מלחמת ששת הימים כאשר ישראל הציעה להחזיר את כל השטחים תמורת שלום והפלשתינים הצטרפו להחלטת חרטום עם שלשת הלאוין: לא שלום, לא משא ומתן, לא הכרה בישראל. הפעם הרביעית היתה אחרי אוסלו. במקום לעמוד בתנאי ההסכם פתח ערפאת במסע רצח מאורגן ע"י הרשות הפלשתינית שהוקמה בחסות הסכם אוסלו ובמטרה להקים מדינה פלשתינית. בפעם החמישית היתה סרוב ערפאת לברק בשנת 2000 וכמה שנים אחר כך הסרוב לאולמרט למרות שהוא הסכים לחלק את ירושלים ולהחזיר כמעט את כל השטחים. אפשר להוסיף פעם שביעית כאשר נתניהו קורא כבר שנה לאבו מאזן לחזור לשולחן המו"מ וזה מסרב. מענין מה יקרה כאשר גם הטקטיקה של חרם על ישראל תכשל. למי שחושב שהיא יכולה להצליח אזכיר רק שכבר היה חרם על ישראל ובתנאים קשים בהרבה לישראל והוא לא הצליח. את מהותה שלתנועת BDS כתנועה אנטישמית מגדיר טוב הכותב – "כיצד בדיוק "תנועת ה-BDS" קידמה את שלוש מטרותיה העיקריות: סיום הכיבוש, שוויון מלא של הפלסטינים בישראל וזכות שיבה מלאה של הפליטים הפלסטינים.". זכות השיבה פירושה השמדת ישראל כמדינה יהודית. בהכירינו את התנהגות המוסלמים בכלל והפלשתינים בפרט כלפי נשלטים על ידם ברור לחלוטין שזוהי קריאה לרצח עם. רצח העם היהודי כמובן כי לעם הפלשתיני הצעיר אף אחד לא עשה דבר אלא כאשר יצא למלחמת שמד נגד ישראל. אני כותב את הדברים בידיעה כמעט ברורה שהם לא יתפרסמו כי כבר מזמן הבנתי שהכותרת "במה בקורתית לחברה ותרבות" משמעותה רק בקורת נגד ישראל וככל שבתגובה יש יותר עובדות כך יש סיכוי נמוך יותר שהיא תתפרסם. חבל שכך נראה השמאל.
[1] קשה לתנועה שמאלית, ש ע ד י י ן פועלת בתוך הממסד הפרלמנטרי הציוני, בכנסת ישראל, לאמץ חרם נגד הממסד שבתוכו היא מצויה – גם אם היא הוצאה אל 'מחוץ לקונצנזוס'. לא כך היה הדבר ב AAM בתנועה נגד האפרטהייד, שנלחמה בו מחוץ לגבולות דרום-אפריקה. וכך גם היה הקונגרס האפריקאי הלאומי ANC, שהוצא מחוץ לחוקי האפרטהייד.
[2] נראה שזה הרקע להבאת המאמר לדיון כאן. ייתכן שהדבר טוב כ ה כ נ ה למה שעלול לבוא. הרי הפרוטו-פשיזם-הציוני זו ההקדמה למה שעלול לבוא. כי לכל ברור שהמבוך שאחז בכל התנועה הציונית, בעקבות סרבנות השלום של רוב מרכיביה [פרט לחלק מאנשי מרצ] משתקת כל התקדמות לקבלת דין העולם. לכן ישראל נמצאת בהליך של התנגשות עם העולם הערבי, עם טורקיה, וגם עם רוב מדינות אירופה. ואפילו בארה"ב גוברת ההתנגדות לכיבוש.
[3] המשבר שבו מצויה הציונות עלול לגרום להחמרת מצב האופוזיציה האמיתית בתוך ישראל. למעצרים המוניים, ואולי אפילו לגירוש קומוניסטים [שיטה שבה נקטו שלטונות המנדט הבריטי]. ובקרב חברינו הערבים ייתכנו גם, חס וחלילה, רציחות.
[4] ולמרות כל הנאמר לעיל, כדאי שהמיעוט הדמוקרטי בארץ ידון בשאלה במלוא כובדה. האם
אנו מוכנים שיוטל עלינו -כחלק מאזרחי המדינה- חרם, כדי שיושגו שאיפותינו להיות מדינה נורמלית בין העמים.
מוזר מאד – אם לפלסטינים בתחומי מדינת ישראל רע כל כך משום שהם סובלים מעוולות השלטון הציוני לסוגיו מדוע אחיהם החיים תחת הכיבוש הציוני בגדה המערבית מהגרים בהמוניהם לתחומי מדינת ישראל?
לפי הערכות ממעיטות – ויתקנו אותי הגולשים המלומדים עם טעות בידי -מאז מלחמת ששת הימים היגרו לתחומי מדינת ישראל בדרכים שונות =הגירה לא חוקית, איחוד משפחות, נישואין וכדומה -למעלה ממאה וחמישים אלף פלסטינים.
עניין הנישואין הוא המוזר ביותר: אם החתן הוא פלסטיני מן הגדה המערבית ואישתו היא פלסטינית ישראלית
החתן יצטרף לאישתו ,ואם המקרה הפוך, בו פלסטינית מן הגדה המערבית נישאת לפלסטיני ישראל הכלה תצטרף לבעלה.
כמעט ולא קיימים מקרים בהם החתן או הכלה הישראלים עוברים להתגורר בשטחי הגדה המערבית עם בן או בת הזוג.
הנה כי כן הם מעדיפים ב 95% מן המקרים להקים את ביתם בישראל האפרטהיידיסטית, זו המצרה את צעדיהם וזו המואשמת בגזענות.
האם המחבר המלומד קורא לקרן הפנסיה אותה הוא מאזכר להמנע מלהשקיע בסין העממית המקיימת מזה למעלה מחמישים שנה כיבוש אכזרי בעם הטיבטי?
תמהני.
בכל צעד מחאה אפשר למצא "פגמים" (תיאורטיים ויעילותיים), וה BDS אינו יוצא דופן.
מי שירצה להצטרף ל BDS יעשה זאת (אני למשל כן בודק מה אני קונה).
מי שרוחו היצירתית חושבת על רעיונות שונים אדרבא יקים תנועה-קמפיין "מתחרה" שירוץ ב מ ק ב י ל ל-BDS.
גם אני יכולתי למצא בקלות לפחות 5 "פגמים" טובים ב BDS תוך כמה דקות.
אינני מוצא צידוק לעסוק ב "חלוקת ציונים" ל BDS.
המאמר הזה הוא לא רק גיבוב של סגנונות (בגלל התרגום), הוא גם גיבוב של שטויות.
טוב היתה עושה הנהלת האתר אילו במקום לפרסם מאמר גרוע היתה מסבירה בפשטות שהשמאל של חד"ש אינו יכול לתמוך ב-BDS, מהסיבה הפשוטה שהוא (עוד) פועל במסגרת המגבלות של השיטה הפרלמנטרית הישראלית, היות וחד"ש היא חלק ממנה.
ולעצם העניין: מקריאת "המאמר" ברור שהכותב סימן לעצמו את המטרה קודם ואח"כ ניסה להתאים את מסקנותיו אליה. גלן פיין שואף פשוט לשלול מכל וכל את החרם על האפרטהייד הציוני, ולא חשוב לו מדוע. גישתו היא שלילת ה BDS, והגישה הזו מכתיבה לו את כל מסקנותיו.
קחו למשל את ענין הדמיון וההשוואה בין האפרטהייד לבין המצב בארץ. לצערי יש הרבה יותר מדמיון בין השיטות. לדוגמה: לאחר שכשר ביטחון, חתם שמעון פרס על הסכם יצוא הנשק והיגע ליצור טילים ומתקנים גרעיניים למשטר האפרטהייד, ב- 1975 [– צילומי המסמכים בקישור –]
guardian.co.uk/world/2010/may/23/israel-apartheid-south-africa-nuclear-warheads
הוזמן ראש ממשלת האפרטהייד לביקור בישראל. בצילום שפירסמה לע"מ מופיעים מנחם בגין, משה דיין, יצחק רבין וג'ון בלשצר פורסטר מחויכים… רבין הילל אז את דרום-אפריקה כ"כוח של חירות" והרים כוסית ל"אידיאלים המשותפים לישראל ולדרום אפריקה". הצהרות פרס ורבין הוכיחו שמדובר בשותפות אידיאולוגית, בזהות אינטרסים, ולכן בשותפות ביצור נשק [כולל טילים ופצצות אטום], במשלוח יועצים לצבא הלבן שנלחם בלוחמי החירות באנגולה.
נכון שיש גם הבדלים. אין האפרטהייד הלבן דומה לזה 'שלנו' בכל מאת האחוזים. אך השותפות היתה יותר מסתם אנקדוטה מוזרה. זו היתה "שותפות אידיאלים" בין רה"מ Vorster שנאסר בתקופת מלחמת העולם על תמיכתו בנאצים, לבין ממשלה שהיתה אמורה לייצג ניצולי שואה… כך חתמה "הדמוקרטיה היהודית היחידה בעולם" עם מדינה שנחשבה כבר אז למצורעת ב-3.3.1975 על שיתוף פעולה בתחום הנשק. על כך חתום שמעון פרס, שחתימתו על הסכם מתנוססת לצד זו של שר הביטחון של האפרטהייד P W BOTHA.
מר פיין טוען ש"חרם, ביטול השקעות וסנקציות, הן שלוש אסטרטגיות שונות לחלוטין". אך האמת היא שאלו אסטרטגיות שמשלימות זו את זו, בדיוק כמו שהיה בתקופת החרם נגד האפרטהייד המקורי.
גם אם ברור שחרם בלבד לא יספיק להפיל את המשטר הגזעני כאן, ברור שכמו בדרום אפריקה, זה אבן מפתח במאבק לדמוקרטיזציה של השלטון. טענתו של פיין ש"מה שמתאים לפלורידה לא יתאים בהכרח לקנדה" זו שטות. החרם על דרום אפריקה הוכיח שאסטרטגיה וטקטיקה מתואמות ומשולבות פעלו כדי לשכנע את דרום אפריקה הלבנה שכדאי לה להיפטר מהשיטה הנלוזה. החרם החל בפינלנד, שם איגוד הסווארים החליט שלא פורקים ולא מטעינים מטענים שמגיעים או נשלחים לדרום אפריקה. החל בכך יו"ר האיגוד, ריסטו קויסמה. משם זה התפשט לאיגודי הסווארים בארצות הצפון. וכך הלאה. בפינלנד ובשבדיה שמו דגש על החרם על האלכוהול הזול. KAP Brandy הפך למוצר פופולרי זול שנעלם מהדוכנים. העם הבין שיש סיבה לכך. זה המשיך בחרם על ייבוא מתכות. במקומות אחרים, למשל בגרמניה של הס"ד וילי ברנדט היה בתחילה קשה לשכנע את הממשלה. ברנדט עצמו אמר לי אז בראיון טלביזיוני ש"אנו ארץ שכלכלתה בנויה על ייצוא לכל מקום על הכדור, ואנו לא מבחינים בין אופי המשטר הפנימי בשום מקום"… אבל גם הוא, שלחם בצעירותו נגד הנאצים כשברח לנורבגיה, נאלץ להיכנע לדרישות החרם.
נכון שכאן המאבק יהיה יותר קשה. התנאים האוביקטיבים שונים. תמיכת הממשל האמריקאי עוד מובטחת לימין הציוני. אובמה עוד בכיס של AIPAC … אבל הזמן לא עוצר מלכת, ואינו פועל לטובת סרבני השלום והדמוקרטיה בישראל.
שיבר שואלת [רטורית] "אם לפלסטינים בתחומי מדינת ישראל רע כל כך משום שהם סובלים מעוולות השלטון הציוני לסוגיו מדוע אחיהם החיים תחת הכיבוש הציוני בגדה המערבית מהגרים בהמוניהם לתחומי מדינת ישראל?" – בדיוק את אותה שאלה שאלו לבנים תומכי אפרטהייד את השחורים: "אם כה רע לכם בבנטוסטאנים למה אתם נוהרים למכרות שליד יוהנסבורג? למה אתם מעדיפים להתגורר בתת-תנאים בהוסטלים לידם? ולמה כה הרבה שחורים ממאלווי ורודזיה באים לעבוד בתנאים תת-אנושיים במכרות?
פיין מבקר את ה-BDS כתגובה קבוצתית מאורגנת לכיבוש. ואילו אתה עונה לו בגישה פרטית: "מי שירצה להצטרף ל BDS יעשה זאת (אני למשל כן בודק מה אני קונה)". איני מתווכח איתך על פיתרונך האישי – להיפך, אני מקבל אותו. אך השאלה נשאלה ברמה הקולקטיבית והיא: מה אנו כקבוצה יכולים לעשות, ומה צריך ונכון לעשות.
אני מקבל את דבריך. מה שאמרתי יכול להתפרש כגישה פרטית. אך במה (עקרונית) שונה הגישה הפרטית מן הגישה הקולקטיבית? האין פשוט מדובר ביותר אנשים שעושים את הרעיון הפרטי במאורגן. כמובן שהמעש הקולקטיבי (בד"כ) אפקטיבי ועדיף מזה היחידני. אולם היות פעולה מסויימת בעלת אופי קולקטיבי אינו מהווה עדיין מרשם להצלחה, בסופו של דבר כדי להצליח עליה לעבור "ספים" מסויימים ולהפוך לנחלת הכלל. אולי נלך שנייה הפוך. נניח שתפיסת עולמינו הפכה לנחלת הכלל כבר.
נשאלת השאלה כיצד בדיוק התרחש הדבר הזה?
נו באמת.
ומה היא בדיוק מטרת הBDS?
שוויון זכויות לפלסטינים?
מדינה פלסטינית?
לדאבוני – זה לא המצב.
BDS הוא עוד שלב בתהליך של פירוק המפעל הציוני, כהכנה למה שיבוא אח"כ, קרי, גירוש היהודים, וכל אלה שלא יסכימו להיות מגורשים…. יגורשו בדרכים אחירות.
זו אשליה שהעם הפלסטיני הוא ה-underdog כאן.
העם הפלסטיני מגובה ע"י כל מדינות ערב והקהילה המסלמית בכלל.
ישראל נמצאת בעמדת התגוננות מתמדת, ולאט לאט המעגל מצטמצם.
המטרה ברורה (היא נאמרת בקול ברור – חד משמעי) – וכל הBDS הוא חרטא של הסחה עטופה בציפוי של זכויות אדם.
1) "לדאבוני זה לא המצב"
אם ה"מפעל הציוני" נועד לפרק אותם (ואכן כך הוא) אז איזו ברירות נותרו?
המפעל הציוני (כפי שהוא) התלבש-הולבש על היהודים שלא בתמימות. המרוויחים האימפריאלסטים עבדו (ועובדים) עליהם למטרותיהם.
2) "גירוש היהודים"
כמדומני כמיליון ישראלים יהודים כבר "גירשו" את עצמם לבד לחו"ל..הם בסה"כ מימשו את זכות השיבה שלהם. הם הרי נטשו מעצמם. רבים אחרים מתעניינים באופציה זו.
3) "ישראל נמצאת בעמדת התגוננות מתמדת"
שוב הדמעות זולגות. כן, הקרבן הנצחי? … גם החיסול במאווי מרמרה היה התגוננות?
1) רצוי שתבהיר את כוונתך באמירה "אם המפעל הציוני נועד לפרק אותם".
מי זה "אותם"? היהודים? הפלסטינים?
להזכירך כאשר הוגדרו מטרות המפעל הציוני הוא היה (וכך הוא עד היום) אך ורק קונסטרוקטיבי,
ואם יש לך דעה אחרת בנושא אתה מוזמן לפרט ובעיקר לנמק איזה "פירוק" ראה תיאודור הרצל בעיני רוחו.
2) מספר היהודים בישראל הולך ועולה למרות היהודים ש"גירשו" את עצמם לחו"ל.
כמובן שבגלל ראיית עולמך הצרה אם יהודי מהגר מישראל אז זוהי הוכחה כלשהי לחולשת הציונות, מותר לציין שזו ראייה חד-מימדית ומעוותת.
"אתה מוזמן לפרט ובעיקר לנמק".
איני בטוח מה בדיוק עבר על הרצל וחבריו אז. השאלה הזו מעניינת אולם כיום ניתן לשאול ואף לענות על שאלת המשמעות של כל מפעל הציוני גם מבלי צורך לנבור לעומק בנפשו של הרצל. ההנחה המובלעת בדבריך היא שהגיגיו של הרצל אז הם גם הגיגיהם של מנהיגי ישראל כיום – האם אזניך שלך שומעות את מה שאתה אומר?
פירטתי כבר על משמעות אימפריאלסטית זו ואינני מבין מדוע אתה מבקש שאחזור על כך? כדי שאז תשאל אותי שוב? לאימפריה נדרש ברדק באיזור. פיטום היהודים בציונות צבאית משרת מטרה זו באופן נהדר. פשוט.
אתה צריך להחליט מהן טענותיך כנגד הציונות:
אם "לאימפריה נדרש ברדק באיזור", אזי אין היא נאצית כפי שאתה טוען שוב ושוב, שכן הנאציזם הוא הכל חוץ מ"ברדק".
זאת אומרת: האם האימפריה (אלוהים יודע מהי) רוצה "ברדק" או "השמדה שיטתית"?
אין דבר כזה "ציונות צבאית", ישנה ציונות שקיבלה גושפנקא מס. 181 מהאו"ם וישנו צבא ישראלי המגן ומאפשר קיום אותה החלטת או"ם (וגם כיבוש, לצערי). להזכירך, הברדק "עלה להילוך שני" ב-48 ע"י ערביי האזור ולהילוך שלישי בעידוד ה"אימפריה" בריה"מ, ש"ברדק" היה לחם חוקה וכור מחצבתה.
איזו אימפריה?
המערבית? הקפיטל האמריקני?
נראה לי שיש להם אינטרס דווקא הפוך.
ישראל היא קוץ בתחת של האיזור.
האינטרס הוא פוליטי, ואולי, רחמנא ליצלן, ערכי.
(כנראה שאנו דוברים אותה שפה, אבל פרשנות המציאות שלך ושלי כאילו נלקחות מיקומים מקביליים).
"אנו באנו ארצה"… לבנות ולהרוס בה APARTHEID = APARTMENTS only for JEWS
מדינת ישראל מפרקת את עצמה לדעת, ביודעין. מדיניותה הכוחנית דומה יותר ויותר לזו של משטר האפרטהייד.
את עיירת השחורים "אלכסנדרה" רצו הלבנים למחוק מעל פני האדמה כדי "להלבין אדמה". רק סיפור ידידות בין שני כמרים הציל אותה. אחד היה סם בוטי-שחור, השני פיט קורנהוף שר 'לבן' בממשלת האפרטהייד. אבל ALEX [היום "עמורה" בפי 480.000 תושביה] היתה המובלעת השחורה היחידה שבה לא פגעו הבולדוזרים מתוצרת CATERPILLAR. ומה נאמר לבדואים?
המאמר המצויין של גלן פיין דן באסטרטגיה של המאמבק נגד הכיבוש ונגד המדיניות הישראלית בכלל. כלומר זה מאמר הדן בה"איך" ולא בה"מה". היו כמה תגובות לעניין אך סעדי במרומים אם אוכל להבין מדוע אנשים שאינם מתענינים בנושא הנידון מתאמצים לכתוב מאמרים ארוכים שאינם לעניין. כמובן כל אחד חופשי לכתוב שטויות ככל העולות על רוחו. אך אם הקורא מאוהב בכיבוש מדוע יירצה להשתתף בדיון המתבסס על הקביעה שהכיבוש הנו אסון ואיך להיפטר ממנו?
על כגון אלה נאמר שאם אין לך מה לאמור – תמצא לך מקום אחר לאמור את זאת.
תיקון קטן,6 מליון כבר עזבו עוד כ6 מליון מתכננים לעזוב
הצעה: אם תזדמן לניו יורק מדוע שלא תחפש את אייב פוקסמן ושו"ת.
כך תוכל להעמיק ולהתחזק בדת השואה עוד יותר וזה כנראה גם ישתלם לך כלכלית.
ק.א. – אתה פשוט מרים להנחתה….
ולאיזו דת אתה שייך?
דת האמת הצרופה?
למרות דבריך (ההזויים בעיני…) – אני עדיין לא הבנתי מהי עמדתך לגבי המצב ברצוי, קרי, מהו הפיתרון לבעיה שהמצב הנוכחי מציב?
יהודים הבית לאירופה/אפריקה/אסיה, ופלסטין חזרה לפלסטינים?
או, מדינה סוציאליסטית/קומוניסטית של כל האנשים שגרים כאן?
("מדינת כל אזרחיה").
או שזה משהו אחר לחלוטין?
לשום בצל – אמת יחסית – דינו (ושו"ת) שלום רב,
1. מצבינו – או הפתרון למצבינו – הוא פשוט.
אין סכסוך אידיאולוגי, דתי, לאומי, היסטורי, בין ה"עמים".
כל המצב הזה הוא הונאה מבראשית.
העם היהודי – ברובו – לעג לרעיון הציוני. אירועי מלחמת העולם וסבלם של יהודים נתנו דחף לרעיון הציוני. הרעיון הציוני – דהיינו עצמאות מדינית ליהודים – אינו כוס התה שלי אך עקרונית – אינני יכול להטיל בו דופי כשלעצמו. ישנם יהודים אורתודוכסים הרואים בציונות כפירה בעיקר – אני לא. א ו ל ם מה קרה לאותה הציונות?…
2.
קו הטיעונים (כנגד הציונות) לגבי יחסי הגומלין בין היהדות לציונות הוא קו טיעונים כושל. כיום אחוז נכבד מיהדות העולם נמצאת בישראל (כמעט מחצית?) ואחוז נכבד מאלו שאינם נמצאים בישראל – תומכים בה כמדינה יהודית. ולכן ה"לעג" וההתנגדות האורתודוכסית לציונות לפני מאה שנה אינם רלוונטים כלל ללגיטימיות ולהצלחת הרעיון.
מתוך סקרנות הייתי מעוניין לדעת מדוע זו "אינה כוס התה שלך?"
גלן פיין חושף בביקורתו נטייה קבועה של ברגותי שלא להיצמד לאמת.
האם מדובר באותו ברגותי שבחר לרכוש תואר שלישי באוניברסיטה ציונית?
האם זז הוא הקורא לחרם אקדמי?
האם זה,
לא נצרך לשלם אגרות ותשלומים לאותה אוניברסיטה ציונית בעבור ההנחיה לתואר?
ואם זה נכון
כמה צביעות צריך עוד?
ברגותי כנראה לא שונה ממנהיג הרש"פ עבאס שנשא נאום מלא שקרים באו"ם.
לא הבנתי, למה? למה כשמדברים על דיכוי, לוחמי החופש לא נאבקים נגד דיכוי האישה החמור בחברה הערבית והמוסלמית. מה הלאומנות קודמת? מדברים על שחרור והגדרה עצמית במסווה, כאשר מדובר בלאומנות וגזענות אנטי יהודית.כתבתי כבר באחד התגובות של כאן באתר את הדברים הבאים
ולא זכיתי לתגובה.
התגובה תופיע בתגובה הבאה בשל המוגבלות ל500 תווים בלבד.
המערכת: תגובות ההמשך היו בעלות תוכן פוגעני ולכן לא פורסמו