ההפגנה הראשונה למען הכרה במדינת פלסטין וקבלתה כחברה מלאה באו"ם התקיימה אתמול (שבת 17 בספטמבר 2011) משני צדיו של מחסום קלנדיה, סמל מפורסם בכיעורו וברשעותו לשליטה הישראלית בגדה המערבית. יוזמות האירוע הן תנועת נשים דמוקרטיות בישראל (תנד"י) וסולידריות שייח' ג'ראח בצד הישראלי, וההתאחדות הכללית של הנשים הפלסטיניות בצד הפלסטיני.
נשים דורשות צדק מדיני
בצד הישראלי של המחסום התכנסנו, כ-300 מפגינות ומפגינים מירושלים, תל אביב – יפו, חיפה, עכו ונצרת. בפרפרזה על זלזולה של שלי יחימוביץ' ב"מסדר הפוסט-ציוני" שממלא בקושי תא טלפון בבילעין, ניתן לומר שממדיו של תא הטלפון הדמיוני שלנו בקלנדיה היו מרשימים למדיי בנסיבות הזמן והמקום. לא חשנו שתוקפה המוסרי של עמדתנו נחלש רק בגלל שנותרנו במיעוט עם אותו דיסקט משומש ואותה השפה הפוליטית. נהפוך הוא.
אסור להרים ידיים
אינני יודעת כמה מפגינות צעדו לקראתנו מרמאללה במטרה להפגין במשותף אתנו מן הצד האחר של המחסום כי איכשהו החמצנו את רגע המפגש. בדיעבד התברר כי פער של שעה בין שעון הקיץ בישראל לשעון החורף (שהותאם לחודש הרמדאן) בפלסטין לא נלקח בחשבון, ואולי משום כך אחרו המפגינות הפלסטיניות להגיע. כפי שהתמונות מספרות, שום דבר לא הפריע לביטויי השמחה בקרב המשתתפות בצד הישראלי. שיח "ישן" (שלום כן…כיבוש לא!) התערבב ב"שיח החדש" (א-שעב יוריד דאולה מוסתקילה, העם דורש מדינה עצמאית!), וקבוצת הנשים חגגה את יום העצמאות הפלסטיני העתידי במעגל שלום עולץ מתחת לשמש היוקדת ואל מול כמה עשרות חיילים וחיילות שהתבוננו משועממים משהו בהפגנה בלתי אלימה שאינה מבטיחה אקשן מן הסוג הידוע.
בועות ללא גבולות
ההשתתפות בהפגנת התמיכה בהכרה הבינלאומית במדינת פלסטין לא היתה מובנת מאליה לרבות מאתנו. מהא אמרה שהיא כאן חרף התנגדותה לפניית אש"ף לאו"ם: "את מי אש"ף או הרשות מייצגים? ומי שאל את הפליטים החיים בגולה מהי עמדתם?" היא עצמה, אמרה מהא, תומכת במדינה דו-לאומית לכל אזרחיה, מן הים עד הירדן, כי הכיבוש לא התחיל ב-67' אלא ב-48'. גם חברתי נור הסתייגה מן השמחה המוקדמת: "לאן יחזרו הפליטים", שאלה? "האם רק מדינת פלסטין תהיה פתוחה לפניהם? ואיפה חמאס נמצא בתמונה?" הסכמנו בינינו שלאחר שנים ארוכות של מאבק משותף נגד הכיבוש ומאמץ עקבי להתגבר על משבר אמון שהקשה על הפעילות מאז פרוץ האינתיפאדה השניה, לא יכולנו שלא להיות כאן ביום הזה מתוך הזדהות עם חברותינו הפלסטיניות הכמהות לעצמאות לאומית. וברגע שכזה אפשר להניח את הפוליטיקה המעשית בצד ולהתמסר לחזון ולתקווה.
מחזיקות ידיים לשלום
חבל שהשעון, כן השעון בילבל אתכן. [זוכרות: פעם שרנו על "ירח שבילבל בת ובן"…] נראה שכל שירבו ההפגנות, והמפגינות תירבנה גם השאלות, כמו זו של מהא.
מהא אמרה שהיא מפגינה חרף התנגדותה לפניית אש"ף לאו"ם: "את מי אש"ף או הרשות מייצגים? ומי שאל את הפליטים החיים בגולה מהי עמדתם?" היא עצמה, אמרה מהא, תומכת במדינה דו-לאומית לכל אזרחיה, מן הים עד הירדן, כי הכיבוש לא התחיל ב-67' אלא ב-48'. האמת היא שגם בידי אין תשובה מוכנה. מה נוכל להשיב? – ש"שתי מדינות לשני עמים" זה פתרון זמני, עד שהעמים [ויש גם יותר מ"עם יהודי אחד"] ילמדו לא לשנוא, ולגלות קצת יותר הבנה לצרכי האחר… ואולי ש"אין אנו יכולים לפתור בעיות לאומיות, כפי שעמי יוגוסלביה (של טיטו) לא הצליחו לשמור על אחדות הרפוהבליקה"… ויש כמובן עוד תשובות. אז מה נאמר? — ש"נעבור את הרוביקון כשנגיע אליו", וגם זו לא תשובה מספקת.
אבל זה לא צריך להפריע לנו לצעוד יחד ולהפגין נגד הכיבוש הנפשע – שפושע באנושות שאנו כולנו חלק ממנה.
לתמוך במדינה פלסטינית בגבולות '67 זה ממש לא פוסט ציוני. מדינה פלסטינית היא האינטרס הכי דחוף של הציונות של ימינו.
בכל אופן, כשיחימוביץ' דיברה על "תא הטלפון" בבלעין, היא התכוונה לכך שבאופן גורף למדי האנשים באותן הפגנות (כמו בהפגנה לעיל) מעוניינים לעיתים יותר לדבוק בצדקת דרכם ולא לאתר דרך לפנות לציבור הרחב באופן אשר עשוי להביא לשינוי כולל אשר עשוי להטיב עם חיינו וחיי שכנינו מעבר לגדר.
במקומכן, הייתי תומך במועמדותה של אותה יחימוביץ' ומפלל להצלחתה של אותה אישה אשר בשנת 2009 ויתרה על משאת נפשה (תיק התמ"ת) משום שלא רצתה לשבת בממשלת הימין וליברמן, קל וחומר כאשר מולה מתמודד אותו חבר חביב שישב כתף אל כתף עם שר החוץ כיום ב-2006.
זאת גם אם הגברת הנכבדת מעזה לשתף פעולה (גוועלד!) עם ח"כים מהימין עת היא מבקשת לאשר חוקים חברתיים ולעיתים היא מודיעה שאין בכוונתה לשנוא אף אחד על עמדותיו, אפילו לא את המתנחלים המשוקצים עם הכיפות הגדולות והזקנים המתבדרים ברוח השומרון הנעימה והצחיחה. וכל זה אגב הודעה אודות תמיכתה במתווה קלינטון על כל המשתמע ממנו.
בברכה, כן?
מרגש.