קשה להתפעל מהצהרותיו האחרונות של שר הביטחון אהוד ברק בגנות עמיתו, שר האוצר יובל שטייניץ. אם מנהיג סיעת עצמאות מצהיר בלשון עתיד ששטייניץ "יביא עלינו תקלה כלכלית חמורה", זה לא נובע מחינוכו בקיבוץ או מהתאהבות פתאומית באסכולה הסוציאל-דמוקרטית. ברק הוא נץ מדיני ושמרן כלכלי-חברתי, ואין מנוס מהמסקנה שהאיש עולה על עגלת המחאה החברתית רק כדי למנוע פגיעה בתקציב הביטחון. הממשלה, שברק הוא אחד ממעצבי מדיניותה הבכירים ביותר, מובילה אותנו לשורה של מלחמות קשות כבר בעתיד הקרוב.

מי שמתכונן למלחמה סבור שעליו לחזק את הצבא. ברק לא הציע שום חלופה למדיניות של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, והוא שותף מלא לכל האסונות שעלולים להתרחש במהלך 12 החודשים הבאים. זו לא "תקלה" אלא בכייה לדורות. אין לטענותיו של ברק שום רקע חברתי, ושום קשר למפגני המחאה המרשימים שחווינו בחודשים האחרונים. ברק היה יכול להציע שינוי משמעותי ביחס לבקשתם של הפלסטינים להכיר בהם כמדינה, אבל גם הוא, כמו דליה איציק מ"קדימה" בריאיון ל"מעריב" השבוע, שייכים בדיוק לאותו זרם ששלי יחימוביץ' התייצבה אפילו מימינו.

לא שמענו מברק, וגם לא מאנשי האופוזיציה שמגדירים את עצמם כ"ציונים" אפילו רעיון אחד כיצד להתמודד עם העימות עם טורקיה. אם אחרי יותר משישים שנות התנכרות החליטה הממשלה לתמוך דווקא היום בארמנים על רקע אירועי מלחמת העולם הראשונה, נראה שמישהו שם, כנראה שר החוץ, נחוש בדעתו לאחד את כל העם הטורקי נגד ישראל. צריך היה לתמוך בארמנים בכל השנים הקשות שעברו על העם האומלל, ועיתונאים כמו יעקב אחימאיר היו תמיד עקביים בנושא הזה. אבל עכשיו מדובר בתרגיל שקוף מדי, שפוגע בכל הטורקים בלי אבחנה. הזרם שמבקש להעמיד את כל אזרחי ישראל על צוק המצדה מתגבר והולך, וברק וקדימה אחראים לתהליך הזה בדיוק כמו נתניהו וליברמן. לציבור המתון שמנסה למנוע עימותים הרי אסון אין כיום ייצוג הולם בכנסת, גם לא הסיעה הקטנה והמפולגת שעוסקת בעיקר ביחצנות ומתיימרת להיות מפלגת העבודה.

בעיצומם של המהלכים המדיניים (אם מותר לכנות כך את הפסיביות היצחק- שמירית של הממשלה הזאת) ממשיכה המחאה החברתית להשמיע קול חשוב, אבל אין להכחיש שהעלמות האוהלים ממרכזי הערים הגדולות מחזקת את ההתרשמות שהמומנטום נחלש, גם אם לא נעצר כליל. יש הרואים בעצם הקמת ועדת טרכטנברג (העיתונאי ירון דקל, למשל) משום עדות להחלשת הממשלה כרשות מבצעת, אבל אותם אנשים עצמם תולים תקוות רבות בהמלצותיה. התקוות האלה הן מופרזות לדעתי. משקיפים נוטים לנתח את ההווה כאילו אין עתיד. הדינמיקה של סוף 2011 ותחילת 2012 איננה מבשרת טובות לשוחרי השוויון הכלכלי-חברתי: המצב הביטחוני יוחמר; המתקפה הישראלית המטורפת שישראל מתכננת נגד איראן טרם נגנזה; למצב הכלכלי בעולם יהיו השלכות חמורות גם עלינו; ההיחלשות הטבעית של המומנטום תפתה את ביבי להיות "יצחק שמיר" גם בנושא הכלכלי-חברתי. יש לכך סימנים בשטח כבר עתה.

למדיניות ההשהיה והסרבנות של שמיר יש שורשים עמוקים בתרבות הפוליטית של הימין החילוני המסורתי. היא נשענת בראש ובראשונה על מאמרו השנון של זאב ז'בוטינסקי, "קיר הברזל" (1923). לא במקרה דנו רבות במאמר הזה כאן, כיוון שגם דוד בן-גוריון, היריב ההיסטורי של ז'בוטינסקי, אימץ את עיקריו אחרי קום המדינה והוא הפך לבסיס לסינתזה בין אנשי מפא"י לאנשי הליכוד, גם בתנועת קדימה. ז'בוטינסקי לא האמין בשלום מתוך הידברות וטען שהערבים לא יוותרו על הארץ בשל דבקותם בלאומיות שלהם, שלה הוא רחש, לעתים, כבוד רב. לכן עלינו להקים קיר ברזל בינינו לבינם, עד שיתייאשו מהסיכוי להשמיד אותנו כישות מדינית. בן גוריון יישם את הקווים העיקריים של המדיניות הזאת, שבשמאל קראו לה "ביטחוניזם". גם הקמת הכור הגרעיני בדימונה וארסנל הפצצות בידי ישראל (לפי דיווחים בכלי התקשורת בעולם) הם חלק מקיר הברזל. שמעון פרס הוא בעצם רביזיוניסט בן-גוריוניסטי, והתגייסותו לימין המדיניות הסרבנית לשלום של ביבי איננה מקרית.

בסתר לבו החליט נתניהו לכונן בתוך ישראל קיר ברזל חברתי, המושתת בדיוק על העקרונות שהותוו במאמר של ז'בוטינסקי, מורה ההלכה שלו (וחשוב לא פחות של אביו, פרופ' בן-ציון נתניהו) מלפני 88 שנים. האסטרטגיה היא דומה. נתניהו יקים ועדות, יהיו גם שיפורים קוסמטיים מסוימים, בתוכם אפילו רפורמות משמעותיות עד גבול ידוע. המצב הביטחוני והמדיני "לא יאפשרו" שינויים מבניים כלשהם, שהם ממילא מנוגדים להשקפת עולמו הניאו-ליברלית של נתניהו. אולי שר האוצר יטיל מסים גבוהים על בעלי ההון, אבל גם אלה יבוטלו בהזדמנות הראשונה באמתלה שהם "פוגעים בצמיחה הכלכלית". כפי שראינו בתקופת השיא של המחאה החברתית וההפגנות ההמוניות, אין למפלגת האופוזיציה הראשית קדימה מה לתרום בנושא הכלכלי-חברתי, למעט כמה מליצות שמתחפשות לביקורת מהותית.

המחאה לא נכשלה. מנהיגיה נחלו הצלחות חשובות, גייסו המונים וחדרו לתודעה של המעמד הבינוני המתרושש. בעבר עמדנו כאן על תהליך ההתרוששות שפגע גם בעיתונאים רבים, וסברנו שההוויה תשפיע על התודעה שלהם והתמיכה האוטומטית של רובם ב"כלכלה החופשית" הקניבלית תיעלם בהדרגה. ההצלחה הראשונית של יוזמי המחאה החברתית הדליקה את הניצוץ שהיה חבוי בתוכם במשך שנים רבות. לכך חברה גם נכונותם (המבורכת) של בורגנים, הרחוקים מסוציאל-דמוקרטיה, לתמוך במחאה כדי להכות את ממשלת נתניהו-ברק-ליברמן. בקיץ 2011 נזרעו בחברה הישראלית כמה זרעים תודעתיים, שעוד ינבטו ויצמיחו פירות, גם אם אין למחוללי המחאה אידיאולוגיה חלופית מסודרת שתוביל למהפכה מבנית בכלכלה הישראלית. שני המתמודדים במפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ, חייבים את הרנסנס בקריירה שלהם למפגינים ולמנהיגיהם. יחימוביץ' היא אסון לעניין החברתי-כלכלי, כי היא מכרה את נשמתה למתנחלים ומקורבת מאוד לליכוד ולנתניהו, אבל המאבק על ראשות סיעה בת שמונה ח"כים (במקרה הטוב) הוא זניח. מה שחשוב הוא התמורה בתודעה, שמקנה פופולריות רבה לטיעונים בזכות חברה שוויונית יותר.

מנהיגי הפלסטינים סדקו במידה ידועה את קיר הברזל המדיני, וכך עשו גם הטורקים, בעזרתם האדיבה של ליברמן וסגנו. בנושא החברתי-כלכלי ניתן לסכם בקורת רוח ידועה שהמפגינים קדחו חריר בסכר הניאו-ליברלי, אבל קריסתו של קיר הברזל החברתי איננה קרובה. קשה למצוא תקווה במבנה הסקטוריאלי של הכנסת, וגם אם ראשי המפגינים יקימו סיעה של 8 ח"כים בכנסת הבאה החומה לא תקרוס. המאבק הוא לטווח ארוך; ועד שנפיל את קיר הברזל החברתי נמשיך להתעקש על כל רפורמה ועל כל חקיקה שוויונית.

• פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook