מנחם בגין המנוח זכה לחינוך קלאסי, לפחות חלקי, בגימנסיה שלו בפולין, וכמו יריבו ההיסטורי דוד בן-גוריון נָהָה עד גבול מסוים אחרי תרבות יוון. שני המדינאים נולדו בפולין והחשיבו מאוד את לימודי הפילוסופיה וההיסטוריה העולמית. בניגוד לתדמית שנוצרה לו אחרי מותו, בגין מעולם לא זנח את תרבות הגויים, וסירב לסגור את עצמו ואת תלמידיו בדל"ת אמותיה של ההלכה היהודית.
מנחם בגין נואם
בתנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, שאותה הקים בגין כדי להתמודד עם תנועת העבודה (בעצם, מפא"י) על השלטון במדינה הצעירה, פעלו אנטי-דתיים אמיתיים כמו יוחנן בדר, נחום לוין ובנו של זאב ז'בוטינסקי, עֶרי ז'בוטינסקי, שהיה חבר הכנסת הראשונה לפני שחָבַר לאנשי שמאל רבים, בהם ויקטור שם-טוב ממפ"ם, בהקמת הליגה נגד כפייה דתית. בגין נמנה על המחנה האוהד לאורתודוקסיה, אבל לא נחשב לשומר מצוות, ואף נסע בשבת עד שנבחר לראשות הממשלה. עם זאת, חיבתו לדת סייעה לו לזכות באהבתם האמיתית של שומרי המסורת, בעיקר בקרב המזרחים. מאז המהפך בשנת 1977 הידק בגין את בריתו עם המסורתיים, אבל לא חדל מלצטט מקורות בלטינית וביוונית, ולראות במדינאים ובהוגי הדעות הגדולים באירופה העתיקה מקור השראה חשוב. הפוליטיקאים של שנות החמישים לא ראו בארצות הברית את האורים והתוּמים, וחרף העובדה שרבים מהם לא זכו להשכלה פורמלית מלאה הם ידעו לצטט את וינסטון צ'רציל, את ויליאם שייקספיר ואדמונד בְּרק, וגם את אפלטון, אריסטו, וסוקרטס.
בגין נהג לכנות את הרמטכ"ל והפוליטיקאי המנוח רפאל איתן (רפוּל) בתואר דמוסתנס. האיש נחשב לכבד-פה ולכבד-לשון, עם אוצר מלים מוגבל ביותר, ולכן לגלגו רבים על נאומיו העילגים. אפילו מטבעות לשון כמו "ג'וקים מסוממים בבקבוק" (כלפי הפלסטינים) התקבלו בסלחנות מחויכת בחוגי מקורביו של בגין. דווקא בגין, שכישוריו כנואם הביא אותו לשלטון בישראל, התייחס באירוניה כזו לדמוסתנס, האיש שהטביע את חותמו כנואם דגול על יוון העתיקה במאה הרביעית לפני הספירה (322-384 לפנה"ס). הנואם היווני סיבך את אתונה במלחמה מיותרת נגד המוקדונים, נמלט מעירו ומת בדרך. מבקריו הרבים במהלך ההיסטוריה סברו שהוא היה יעיל רק בנאומים בעל-פה, ושלטקסטים שלו אין ערך אינטלקטואלי. הסיפור אולי תורם להבנת הממד האירוני הטמוּן ברטוריקה מתלהמת. בגין המנוח נאלץ ללמוד את הלקח הזה בדרך הקשה וגלש לאִטו לדיכאון מכמיר-לב; ועתה אנחנו עדים לתופעת שני הנואמים שהעסיקו כל כך את דעת הקהל הישראלית והעולמית בסוף השבוע שעבר, ביבי נתניהו ומחמוד עבאס המכונה אבו-מאזן.
נאומו של נשיא הרשות הפלסטינית עורר אולי את זעמם הקדוש של אהוד יערי וגדעון סער, אבל בסך הכל הוא אמר דברי אמת פשוטים ותקיפים, לא בסגנון מתחטא או דמגוגי. הוא הציע את מה שכל העולם דורש כבר שנים רבות: מדינה בצד ישראל בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים, והוקיע את הכיבוש ואת זוועותיו. ברור שלעמי האזור אין עוד סבלנות לטקטיקת ההשהיות של נתניהו. מישהו מהקוראים עוד זוכר כמה שנים הקדישה ישראל (ורתמה לצורך כך גם את ביל קלינטון המסכן) כדי לבטל את "האמנה הפלסטינית" ההצהרתית וחסרת התוקף מאז שיאסר עראפת הכיר בישראל? עתה מגייסים דוברי הממסד את קונספציית "המדינה היהודית" כדי ליצור קלפי מיקוח מלאכותיים ולדחות את הדיון בהתנחלויות הממאירות, שנתניהו בנאומו בעצרת טשטש לחלוטין את חשיבותן בעצירת תהליכי שלום באזור מאז שנת 1993.
נתניהו הוא ממשיך הטכניקה הרטורית של בגין ומורשתו הרעיונית של יצחק שמיר. באמצעות הסינתזה האומללה הזו ניתן אולי לעשות שלום עם אביגדור ליברמן ועם שלי יחימוביץ', והביקורת של קדימה נובעת רק מטעמים מפלגתיים צרים, בלי רקע רעיוני כלשהו. השבחים שנתניהו קיבל על האנגלית שלו, על כושר הדיבור ועל ההיסטוריוסופיה בנוסח אב"א אחימאיר רק מעידים על הגטו המדיני המחניק שבו אנחנו שרויים. כמו שביבי עצמו הבין בסתר לבו, ואפילו נתן לכך ביטוי חלקי בנאומו בעצרת, העולם מזדהה עם הפלסטינים הרוצים בשחרור ולא בישראלים המתעקשים להמשיך את השעבוד בתירוצים מההפטרה.
נתניהו הוא דמוסתנס בשירות יחידת הסיכול, שהממסד שלנו בנה כדי לחנוק עַם שכן במשך עשרות שנים. התירוצים ההיסטוריים בנוסח ספרי הלימוד משנות החמישים רק הבליטו את ערוותו הרעיונית והפוליטית של הממסד. הרטוריקה הקולחת לא הסתירה את הריקנות, את חוסר הנכונות לגמול לברק אובמה על נאומו הציוני (המחפיר לדעתי) בעצרת. ש"י עגנון כינה את הכנסת בשם "בית שפתותיים", וייתכן שהתואר הישן הזה הולם גם את עצרת האו"ם. אבל קבלת הפנים הקרירה (משום מה גם ליברמן לא התפעל במיוחד) שיקפה מציאות קודרת.
כיוון שלא ציפינו לבשורה חדשה, גם לא התאכזבנו. עבאס לא המתיק את הגלולה במסרי פיוס שאין להם תכלית, כל זמן שישראל ממשיכה לבנות בשטחים ולדבוק בהתנחלויות. הוא איננו מנהיג גדול אבל יש להניח שקנה לו מקום בהיסטוריה הפלסטינית בנאום הזה. נתניהו מצדו עשה כל שגיאה אפשרית: הוא התעמת עם מאות מיליוני מוסלמים בלי שום הכרח בכך; הוא הגן על עמדות ממשלתו בנימוקים פונדמנטליסטיים מאובקים; הוא ליכד נגד ישראל את כל העולם הערבי ולא אִפשר למדינות השמרניות להציע שירותי תיווך כלשהם. הוא דיבר כמו גיבור תנ"כי בסרטי הוליווד ("שמשון ודלילה"?), שמהם הוא שאב אולי את השראתו.
כל מנהיג של מדינה במצור, אפילו לשיטתו של הממסד הישראלי, חייב לחפש מוצא כלשהו עבורו ועבור בני עמו. הוא חייב לנסות לפלג את אויביו בינם לבין עצמם, לחפש מסילות חדשות ללבותיהם של אנשים שקיבלו חינוך ליברלי באירופה ובצפון אמריקה (שלא כולם הם מטיפים נוצריים מטורפים למחצה בדרום ובמערב התיכון), לגייס לצדו את הציבור החילוני הטורקי, לא להעמיק עוד יותר את בידודה של ארצות הברית באזורנו בתקוות שווא שהממשל יפסיק לדבר על ההתנחלויות.
הרטוריקה ההוליוודית של נתניהו איננה אלא עושר השמור לבעליו לרעתו. היא הרשימה אולי חלק מאזרחי ישראל, אבל בכך העמיקה עוד יותר את הניכור שלהם מהעולם. שמיר איש הלח"י, שתמיד בז לבגין על חולשתו, בעצם נחל השבוע ניצחון על מפקד האצ"ל לשעבר. הרטוריקה הבגיניסטית הפכה למכשיר להשגת יעדים שמיריים.
גם למפקד מצדה אלעזר בן-יאיר היו כישורים רטוריים, שבאמצעותם שלח מאות מאנשיו להתאבדות. האם הרב עובדיה יוסף, המשמיץ כל כך את השמאל, מוּדע לכך שהוא מפנה עורף לרבן יוחנן בן-זכאי לטובת מורשת בר-כוכבא, שהרבנים קראו לו בר-כוזיבא?
יישר-כח וכל הכבוד לחיים ברעם על דבריו הנכוחים הצודקים.
ניצן אביב.
דמוסתנס לא יעזור. מעשים יעזרו. למשל, אם הפלשתינים יכירו בכך שישראל היא מדינת הלאום היהודי ולא כמו נשיאם שהסביר בדברי האמת שלו נוסח ברעם שישראל היא מולדת האיסלם והנצרות. יהודים וארץ ישראל? הוא לא שמע על זה. אבו מאזן נשא נאום מלחמתי בלתי מתפשר שאינו מוכן להכיר בזכות היהודים למדינה עצמאית ולמעשה לא מכיר בכלל בזכות כל שהיא ליהודים אבל כמובן שנתניהו אשם כי הוא הזכיר לשקרן שישראל היא קודם לכל דבר אחר מולדת היהודים. כי הוא הציע שלום אבל התנה את זה בסדורי בטחון ליהודים. ממש מנוול הנתניהו הזה.
לא הבנתי היכן מדבריך אתה מוכיח כנגד הנאום של נתניהו ובעד נאומו של אבו-מאזן.
מלבד חזרה שגרתית אחר "ביבי הוא רע" ו"אבו מאזן הוא טוב", אין כאן שום חדש.
הנאום של ביבי היה בסה"כ רטוריקה ימנית קלה עד מתונה.
אבו-מאזן נאם נגד ישראל גופא, ובעד השלום – אוקסימורון.
אבו מאזן מייצג קו מחשבה ברור – אין להגיע להסכם, יש להגיע להסדר, עד שיכפו על ישראל לתת לפלסטינים מדינה ללא שום התחייבות לסיום הסכסוך בכלל, ולא האלימות בפרט.
המטרה ברורה – לבודד את ישראל.
מסתבר שכל אותם המבוכות והכשלים המוסריים, הדתיים, הערכיים, שבהם מתגלגלת המנהיגות הלאומית אינם אירוע חד-פעמי אלא מדובר בשיטה ארוכת ימים. הממסד לא הצליח למצא אלטרניטיבה אנושית אקטואלית אטרקטיבית אחרת למלא בה התוכן וסדר היום הלאומי חוץ מאשר אלימות ושנאה. לכן המשפט: "נתניהו הוא דמוסתנס בשירות יחידת הסיכול, שהממסד שלנו בנה כדי לחנוק עַם שכן במשך עשרות שנים" אינו מדוייק במלואו. לא רק עם שכן הם חנקו אלא הם חנקו גם את עמם שלהם. ועל זה נאמר מכל חונקי השכלתי.
רק בתורה נמצא הספין (סיפור הברית עם "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב") שבעזרתו שוכנעו יהודים רבים שהכל שלנו, ומאומה של ילידי הארץ הפלסטינים.
זה מסביר גם את "חיבתם לדת" של אוכלי הטריפה בקרב הציונים. כי זה הדבר שסייע (וממשיך בכך עד היום) לציונים לזכות באהבתם האמיתית של שומרי המסורת, בעיקר בקרב המזרחים, שיכנע ומצדיק את מגרשי השכנים ושודדי אדמת פלסטין ב"צדקת הדרך" לכיבוש הארץ.
לא רק הדת היא שקר. גם התרבות, ה"הסברה"ֿ – הכל כאן ב"מדינה היהודית" כ א י ל ו. הציבור (שכבר הבין) קורא לזה "תרבות הספין, הטריק והשטיק". לציבור ברור שכאשר ראש ממשלה מבטיח לפני עלייתו למטוס ש"הפעם אדבר אמת", שזה הדבר היחיד שלא ייכנס לנאומו.
גם בעיתון לאנשים חושבים הופיע שקר משטרתי בכותרת: "המשטרה הכריעה: האב ובנו נהרגו כתוצאה מייידוי אבנים"
http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1482756
בצמוד לסיפור היה צילום של חוקר שאוחז ב"אבן גדולה שנמצאה ועליה סימני דם", רק שבצילום לא נראה שום זכר לדם! [המשך
כן, דת השקר… אבל מי המאמין של הדת הזו?
אולי אתה…?
שים לב:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4132427,00.html
גם עמוס הראל, נוטה להאמין לשקרי הצבא. נראה שזו נטיה טבעית של כתב צבאי להאמין לצבא הכיבוש. מירון רפופורט, שהיה ראש דסק החדשות, ועיתונאי מוכשר לכל הדעות, נופנף מ"הארץ" לאחר שהעז להזים את שיקרי הצבא, וכתב על זריעת פצצות מצרר בדרום לבנון. האם הראל הפנים מה מותר לכתוב ומה אסור? – הרי לכל ברור שצריך וגם אפשר להימנע מפתיחה באש חיה על מפגינים, ובמיוחד כש"החיילים חבשו ציוד מגן חדיש". גם הסיפור על "ירי שכוון לחלק הגוף התחתון, אולם הפלסטיני נפגע במותנו והקליע יצא מצווארו" מעיד שהראל מוכר לקוראיו שקר צבאי
המשטר ושליחתו המשטרה עוסקים בהסתה – הם מסיתים לא רק נגד יושבי האוהלים, נגד העם שדורש צדק חברתי. הם מסיתים גם נגד הבדואים, נגד "ערביי ישראל" וגם נגד רצון הפלסטינים בחירות -כזו- שלפי האגדה החמודה משה רבנו הביא לעבדים העבריים. אבל יש "חלוקת עבודה" בין הידידות: ביברמן-ברק עושים את העבודה המלוכלכת, והנשיא אובמה מודה להם מהכלוב המוזהב שלתוכו הלובי הימני הישראלי הכניס אותו. ולצורך ניכוס הנדל"ן ששייך לשכן הפלסטיני, הימין אימץ אל פיקטיבי – שיקרי שהעניק ל'עמישראל' את הכל, והשאיר כלום לשכנים.
אופס, אבל האו"ם דווקא העניק "לא את הכל" לעמישראל וגם העניק חלק לשכן הפלסטיני.
עכשיו תנחש מי קיבל את ההצעה ומי סירב? צריך שני ניחושים או מספיק אחד?
בתור ציוני שהשתתף ותמך במחאת האוהלים אני יכול לומר שלא היתה שום הסתה נגד יושבי האוהלים (חוץ ממרגול), ההסתה היחידה היא זו שאתה עושה כאן תוך ירי לכל הכיוונים (תפסת מרובה- לא תפסת).
מה גם ש"העם הדורש צדק חברתי" הוא ברובו המוחץ ציוני, למרות שאני משוכנע שבהלוצינציה שלך את מדמיין 500 אלף אנטי-ציונים מצביעי בל"ד… dream on…
הם מכסים את האמת בנאומי "אמת", ב"הכל דיבורים" – ולא רק ביבי. גם שלי יחימוביץ' היא מיגרנה ממגרון. אבל הבעיה המרכזית היא לא הנאומים – היא מ ע ש י אובמה, שמחזר על פתחי סרבני השלום הישראלים. כי אובמה שכח את דברי מורו ורבו שנאמרו ב-1965, כשאובמה היה בן ארבע. כך אמר ד"ר מרטין לותר קינג: "הזמן תמיד נכון לעשות את הדבר הנכון"
— Martin Luther King — The Time Is ALWAYS Right To Do What’s Right
מענין למה אף אחד לא מתייחס לעובדה הפשוטה שמדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל הוכרזה כבר
לפני 63 שנים , אולם הערבים חישבו ומצאו שחיסול היהודים בטבח מפואר ( כך קרא לו מזכ"ל הליגה הערבית דאז ) יפתור להם את הבעיות .מסתבר שמאז הם הפכו לבעיה של כל העולם במאות מליוני הדולרים שהם שואבים ממדינות אירופה וארה"ב ולחבית הזו אין תחתית .
"אם הפלשתינים יכירו בכך שישראל היא מדינת הלאום היהודי"ֿ – ולא מדינתם … זה בטח יעזור לימין ולאובמיהו. וע"פ "שום" – העולם כאילו "יכפה על ישראל לתת לפלסטינים מדינה ללא שום התחייבות לסיום הסכסוך… והמטרה – לבודד את ישראל". בדיקת ראייה? – הימניים לא רואים מאומה, ולכן הם משחקים את "הקורבן"ֿ כאילו שהם סתם כך מועלים על המזבח.
אשר ל"בן צבי", הוא שוכח שאובמיהו מממן את צבא הכיבוש במיליארדי דולרים
הבה נראה מה השיגו הפלסטינים ב63 שנות סיכסוך:
ב 47 סירבו להצעת החלוקה של האו"ם מתוך איזו אשליה שהסירוב יביא להשמדת היישוב היהודי והקמת מדינה פלסטינית על כל השטח שבין הים לירדן.
בפועל קרה בדיוק להיפך: היהודים הקימו מדינה לתפארת, קלטו אוכלוסיה גדולה בהרבה ממספרם לפני 47.
על הפלסטינים באה נכבה מפוארת שפיזרה אותם לכל רוח.
במחשבה שניה, הפלסטינים מבכים מרה את ההחמצה ההיא ולארר 63 שנה הם "נזכרים" לחזור להחלטה ההיא.
בתום 63 שנה נאלצים הם להסתפק ב 20% וגם הדבר הזה כלל אינו מונח בכיסם.
האמת המרה היא שחיים ברעם רואה צל הרים כהרים וצל מנהיגים כמנהיגים.
מאז בגין היו רק שני אנשי מעשה בראשות הממשלה: רבין ושרון.
כל השאר היו ברברנים ומושכי זמן מקצועיים, חסרי אג'נדה ומומחים בלהסביר מדוע אין פרטנר.
אוטוטו מסתיימת לה עוד קדנציה, ורשימת ההישגים היא כרגיל, כדלקמן:
התקדמות בתהליך השלום – 0.
בניית אמון (הדדי) עם הפלסטינים – 0.
תדמית ישראל בעולם – 0.
קידום יחסי הון-שלטון ופערים חברתיים – 100.
המשך התנחבלויות בלתי חוקיות – 100
המשך התעללות שיטתית בלא יהודים – 100
המשך פשעי מלחמה מחרידים – 100
המשך יאוש, הונאה וטירלולו של הציבור – 100
המשך חרחור מלחמות וקידום איסלמופוביה בארץ ובמיוחד מחוצה לה – 100
המשך דרדור המדינה בתהליך פאשיזציה – 100
פושעים. אין מילה אחרת במילון. בדקתי.
אי לכך-אם היה ראש ממשלה הגון אחד בישראל היה מצהיר בגלוי על מדיניות לשינוי מ ה ו ת י ופועל בגלוי למענה או אם וכאשר היה מובן לו שזה לא מתאפשר לביצוע-היה מודיע על התפטרותו המיידית-ואולי גם מודיע בפומבי מהן לדעתו הסיבות לכשלונו. אבל הישארותו בתפקיד והשלמתו עם המצב הזה אינה יכולה להתפרש אלא כמתן יד לקיבוע המציאות. השארותם של ראשי הממשלה בתפקיד אומרת שהם נכנעו לחלוטין ללחצי אותה המציאות ועל פי רוב אף העמיקו ביזמתם את העיוות בו שרויה המדינה. מסתבר שהכוחות שייצרו את המדינה-כנראה גם מונעים השינוי…
הלא יאומן קרה! הצלחת להנפיק תגובה אחת עליה הייתי חותם בעצמי, מלבד אולי המשפט האחרון. "הכוחות שייצרו את המדינה" היו כוחות לגיטימיים וצודקים שעמדו בפני כוחות מתנגדים שלא בחלו באמצעים (ע"ע המופתי של ירושלים). עובדה היא גם שהיו ראשי ממשלה ופוליטיקאים רבים שפעלו לקידום השלום, והיו גם מזוהים לחלוטין עם אותם "כוחות שייצרו את המדינה".
לבן צבי.
חבל שאתה לא מסיק את המסקנה הנכונה מניתוח העובדות שאתה מביא.
אכן לפני 63 שנה הפלשתינאים רצו את הכל ולא היו מוכנים להתחלק מתוך אמונה בכוחם הרב וסופם שנשארו בלי כלום. ואילו כיום ישראל היא שרוצה הכל אינה מוכנה להתחלק מתוך אמונה בכוחה הרב וסופה….
ועוד על הטעויות הפלסטיניות:
במלחמה"ע ה 2 קשרו את גורלם עם הצד המפסיד דווקא: מנהיגם הדגול, חג' אמין, היה בן ברית נאמן של הפיהרר וגם התארח בברלין עד לתום מלחמת העולם השניה.
בשנות ה 60 וה 70 שוב חזרה ההנהגה הפלסטינית על אותה הטעות וקשרה את גורלה עם הצד שנעלם מעל במת ההיסטוריה כשקרסה ברית המועצות היא וגרורותיה.
ערפאת סבר כי אם יפתח במלחמת גרילה כנגד ישראל מתחומי ממלכת ירדן יצליח להביסה כפי שהוויטקונג הביס את ארה"ב .
בפועל הסתבר כי הייתה זו "גרילה דה לה שמאטע" שכן היא נמחצה על ידי הלגיון הירדני.
מצעד האיוולת של ההנהגות הפלסטיניות לדורותיהן ממשיך גם לתוך שנות ה 80 ו ה 90, ועד לימנו אלה:
הנסיון להשתלט על ירדן עלה לפלסטינים במחיר של עשרות אלפי הרוגים ובגירוש הנהגתם מן המדינה.
מנהיכם כפי הנראה סירב ללמוד לקח וחזר בדיוק על אותו דפוס התנהגות שגוי כשהחל במסע טרור כנגד ישראל מתחום לבנון.
הסוף המר הגיע בשנת 1982: שוב שילמו הפלסטינים בעשרות אלפי הרוגים ושוב גורש המנהיג הדגול ערפאת לגלות, הפעם בתוניס.
עכשיו פרשה ההנהגה הציונית מלכודת דבש: היא "הסכימה" לשובה של ההנהגה הפלסטינית לפלסטין.
מלכודת הדבש תוכננה בערמומיות גאונית על ידי צוות בראשות ביילין, פונדק ואישי שמאל כשהמטרה הגלויה הייתה הקמת יישות מדינית פלסטינית עצמאית בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה.
המטרה הנסתרת – והאמיתית – הייתה לפלג את העם הפלסטיני לשתי ישויות מסוכסכות זו עם זו: האחת בראשות אש"ף והשניה בראשות התנועה היריבה, החמאס.
המטרה המקורית הייתה לגרום למלחמת אזרחים עקובה מדם זמן קצר לאחר שובו של ערפאת לפלסטין: לשם כך סיפקו הציונים נשק רב לאנשי אש"ף מתוך הנחה שאלה יופנו כלפי החמאס ובכך יפרצו עימותים אלימים.