ממשלת ישראל והימין הישראלי נכנסו לשנה היהודית החדשה, תשע"ב, בתחושת סיפוק גדולה. נתניהו חזר מעצרת האומות המאוחדות כסופרמן שחסם את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה, וכמי שהצליח "לגייר" את נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שנשא נאום ציוני ימני, שגם שר החוץ ליברמן סמך את ידו עליו. ואכן, הנשיא אובמה, שרק תמול שלשלום כונה על ידי מתנחלים גזענים "כושון", הפך במחי נאום אחד באו"ם ליקיר הימין הישראלי.

נאום הנשיא אובמה בעצרת האו"ם

מה השתנה בין אובמה של מאי השנה, שם דיבר על פתרון שתי מדינות בהתבסס על גבולות 1967 (הקו הירוק), לבין אובמה של ספטמבר? בנאומו באו"ם הוא התנגד להכרה במדינה פלסטינית, לא הזכיר את גבולות 1967 כבסיס לפתרון, אימץ את הנרטיב של הליכוד המטפח את האגדה של ישראל הנמצאת בסכנת השמדה, הזכיר את זכותם של ילדי ישראל  לחיות ללא פחד מקסאמים וכיוצא באלה דברים המחממים את ליבם של ישראלים רבים. כיצד קורה שהנשיא שכח את זכותם של ילדים פלסטינים לחיות ללא אימת הכיבוש הישראלי? כיצד להסביר שבנאום שבו הוא מעלה על נס את מאבקם של מצרים, לובים ותוניסאים לדמוקרטיה נפקד מקומם של הפלסטינים הנאבקים כבר כמעט מחצית המאה לחירותם?

אז מה קרה לאובמה שנבחר על בסיס של נאומים סוחפים שהעלו על נס זכויות אדם וצדק, ועורר תקוות כה רבות אצל שוחרי זכויות אדם בעולם, וכמובן גם בישראל? האם נפגש עם כומר מהרצועה הפונדמנטליסטית הנוצרית שסחרר את ראשו, או שמא הציפיות ממנו היו מופרזות מלכתחילה? שהרי מדובר בנשיא של מדינה שכל מספר שנים מעורבת במלחמה, בין ישירות ובין בעקיפין – באמצעות אספקת נשק – ושבה תעשיית הנשק, הנתונה בידיים פרטיות, חשובה מכל העקרונות העומדים מאחורי פרס נובל לשלום.

פרשנים רבים נטו ליחס את חברותו החדשה של אובמה במפלגותיהם של נתניהו וליברמן בניסיון לא לאבד את הקול היהודי לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הקרובה. (חברות מטאפורית כמובן, כי באופן מעשי הוא לא היה מתקבל, לא ל"ליכוד" ובוודאי לא ל"ישראל ביתנו", שהרי הוא גם שחור וגם גוי, צירוף נתונים שהגוף הגזעני הישראלי דוחה).

אם כך הם פני הדברים הרי יש כאן עלבון צורב ליהודי ארה"ב, כאילו מדובר בעדר שוטים שיצביע על פי הוראות סוכניו של נתניהו הרפובליקאי הפועלים בשדולת אייפק. כמי שכיהן כעיתונאי בארה"ב וערך מסעי הרצאות מספר פעמים מחוף לחוף, ההתרשמות שלי שונה. נשיא אמריקני שיאמר למצביעים יהודים ביושר כי הוא ידיד ישראל דמוקרטית אבל לא של ישראל קולוניאליסטית השולטת על עם אחר, שוללת זכויות אדם, מקיימת משטר של אפרטהייד ועינויים, היה זוכה לתמיכה גורפת של הציבור היהודי. אחת הבעיות בהקשר הזה, שדברים אלה ודומים להם יתקשה הנשיא אובמה לומר, שהרי הבטיח לסגור את מתקן העינויים בגוונטאנאמו, קובה, ולא קיים.

מי שהאזין בראש פתוח לנאומיהם של הנשיא הפלסטיני אבו מאזן וראש ממשלת ישראל נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם, לא יכול היה שלא להבחין בהבדלים התהומיים בין השניים. מכאן נתניהו, קולוניאליסט זחוח, שחש בטוח לנוכח תמיכה אמריקנית גורפת, מנסה להוליך שולל את שומעיו בדברי כיבושין בנוסח "מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים". כאן טמונה התרמית. ללא תנאים מוקדמים פירושו לפי נתניהו המשך בנייה בהתנחלויות היוצרת עובדות ותנאים מוקדמים המאיינים למעשה את המו"מ.

נתניהו מסרב לענות על השאלה מהם גבולות המדינה הפלסטינית לשיטתו, שהרי מה טעם לדון בפתרון שתי מדינות כאשר המעצמה הכובשת מסרבת להציב את הגבולות. סרבנותו של נתניהו ברורה. מרגע שישרטט את גבולות המדינה הפלסטינית תתבהר לעין כל שרלטנותו, שלא מדינה הוא מבקש, אלא מעין בנטוסטן חסרת יכולת קיום עצמאית הנתונה בצבת השלטון הישראלי.

מנגד, נאומו של הנשיא אבו מאזן היה למעשה דין וחשבון על סבלו של העם הפלסטיני, על אימי הכיבוש ושגרת הכיבוש, על ההרג, ההתנחלויות, ההשפלות, המחסומים, שוד הקרקעות, עקירת עצי הזית של הפלסטינים על ידי המתנחלים והצבא, העוצרים, הריסת הבתים, העינויים, מחנות המעצר, שריפת והשחתת מסגדים, הגזענות, כבישי וחומת האפרטהייד. היה זה נאום של זעקה לעולם: די, די, די, תנו לנו לחיות כעם חופשי. אבל הקריאה נענתה בהפניית גב בוטה מצד ארה"ב, שאמורה הייתה להיות מתווך הוגן ונהגה, למרבה המבוכה, לא כמעצמה אלא כגרורה ישראלית. הזנב הישראלי כשכש בכלב האמריקאי. מי שליבו לא גס בזכויות אדם לא יכול היה שלא להזדהות עם הכמיהה לחירות של הקורבן הפלסטיני.

אבו מאזן חזר לרמאללה חבול; נתניהו חזר לישראל יהיר. מדיניותו למסמס, למזמז, להרוויח זמן ולהמשיך להניע את מה שקרוי "תהליך שלום" בלי שלום שנמשך כבר 20 שנים בהילוך סרק. נראה שלפלסטינים נמאס. מה הלאה?

אם תישמע עמדתי, אציע, בכל הצניעות, לפלסטינים לשנות דיסקט. שיתוף הפעולה עם ישראל לא הוכיח את עצמו. יש להפסיק את כל התיאומים הביטחוניים והאחרים. יש לפרק את הרשות הפלסטינית, שממילא אין לה שליטה ממשית על כלום, אבל היא מורידה מן השלטון הישראלי את טרדות הניהול היומיומי של פינוי האשפה וכיוצא באלה דברים; להעביר את המפתחות לאו"ם, שיחליט מה לעשות. בינתיים תחזור ישראל להיות הכובש שמנהל את ענייני האוכלוסיה הכבושה. זה דורש עוד צבא, עוד כוח אדם, עוד תקציב שיילקח מהרווחה המרוששת.

לחזור למאבק לא אלים, שעיקרו אי שיתוף פעולה עם הכובש. להקים בריגדה בינלאומית כמו במלחמת האזרחים בספרד, אבל במקום נשק יהיו חמושים בעט, בנייר, בדיבור. בריגדה של שוחרי זכויות אדם שתהיה מורכבת מפלסטינים, ישראלים, אמריקאים, צרפתים, אנגלים, גרמנים, שוודים ,דרום אפריקאים, סינים, קוריאנים, יפנים, גאנאים ואחרים, יש בעולם די והותר בני אדם שמכירים את מציאות הכיבוש ויהיו מוכנים להשתתף בבריגדה הבינלאומית.

צוותים של הבריגדה יכסו את כדור הארץ, ייפגשו עם חברי ממשלות, חברי פרלמנט, סופרים ועיתונאים, יקיימו אסיפות ויספרו בדיבור, בשקפים, בתמונות בסרטונים איך נראה הכיבוש, מהם חייו של פלסטיני תחת כיבוש, מהו השיפוט הצבאי שהופך את חיי הכבושים לגהינום, כיצד מענים בחדרי החקירות, כיצד עוצרים ילדים בני עשר במחנות מעצר, ועוד מחיי היום יום ויבקשו להחרים את ישראל כל עוד היא מקיימת משטר כיבוש ואפרטהייד.

במקביל יצטיידו במרשם התושבים הישראלי, דיסקט שניתן בקלות להשגה, ויוציאו משם את כל שמות האזרחים הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק, יעבירו לממשלות העולם ויבקשו לא לכבד את דרכונם הישראלי כל עוד הם שותפים לפשע מלחמה, כפי שההתנחלויות מוגדרות באמנת רומא. בסוף הכיבוש ייפול כמו שנפל משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. צריך אורך רוח, סבלנות והתמדה.

Share on Facebook