אירופה נגררת ונבוכה
בשעה שדעת הקהל הבינלאומית היתה מרותקת לנאומו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בעצרת האו"ם, נפגש הקוורטט בניו יורק והנפיק מסמך מוזר ביותר שהוזמן על ידי אובמה ונתניהו. אבו מאזן סיכם את מצב העניינים וצייר בצבעים קודרים ביותר את מדיניות הסרבנות החמורה של ישראל. תמצית דבריו ברורה לכל: אין טעם שהפלסטינים ינהלו משא ומתן עם ישראל בשעה שזו משתלטת על נשוא המו"מ, קרי: האדמות המיועדות לשטחה של מדינה פלסטינית. מדובר, כמובן, על אותם 22% שטחים מסכנים שנועדו לשמש כבסיס הטריטוריאלי של המדינה הפלסטינית העומדת לקום. כלומר, שוב מדובר על הסכמה על גבולות יוני 1967 שבלי הבטחתם לפלסטינים פשוט אין על מה לדבר. צלו הכבד של וטו אמריקאי ריחף באוויר, והאמריקאים התכוננו לדבוק במדיניותם המחפירה עד הסוף המר. הגיבוי האומלל שנותן אובמה לנתניהו אינו אלא פרק המשך במדיניות ארה"ב ההולכת ומדרדרת בתקופת נשיאותו.
דקות ספורות לאחר נאומו של אבו מאזן יצאה לאוויר הודעה מטעם הקוורטט המעוררת שאלות רבות. באופן מפתיע התייצב הקוורטט לחלוטין לצד המדיניות האמריקאית-ישראלית. הקוורטט אמנם עטף את הצהרתו בלוח זמנים "אקספרס" של חתירה לפתרון מזורז, אך מטרת ההודעה הייתה ברורה: להחזיר את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן בלי להבטיח תנאי מינימום לצד הפלסטיני.
התעלומה היא מדוע הצטרפו צרפת ורוסיה להצעה האמריקאית כאשר במשך זמן כה רב הסתייגו מן המדיניות הזאת? כיצד העזו צרפת ורוסיה להצטרף לקו האמריקאי ולהנפיק הודעה כה מזיקה לעניין הפלסטיני? אין זאת אלא שהאמריקאים, וודאי תוך הפעלת כישוריו של טוני בלייר, ביקשו משאר ארצות הקוורטט להציל אותם ממפלה דיפלומטית צורבת. כידוע, התחייבה ארה"ב להטיל וטו במועצת הביטחון. יחד עם זאת, איש אינו מפקפק בנזק הדיפלומטי והתדמיתי שייגרם לארה"ב ולאינטרסים שלה במזרח התיכון כאשר תצטרך להרים את ידה נגד העם הפלסטיני במועצת הביטחון. הלחץ של הקוורטט נועד לנסות להציל את ארה"ב מן הצורך בהטלת הווטו המביש. מדוע אירופה ראתה לנכון לחוש לעזרת ארה"ב בניסיון נואש לחלצה מצרת הווטו?
אירופה צולעת
הסוד אינו טמון בכישוריו של טוני בלייר, המכהן כשליח רשמי של הקוורטט. נכון גם שבדרך כלל ובזמנים כתיקונם צרפת ורוסיה היו מוכנות לצבור אי אילו יתרונות דיפלומטיים מכישלון אמריקאי.
הצעת הקוורטט, שהתקבלה בהתלהבות מצד ישראל, היא שיא של צביעות פוליטית. וכאילו נדרשה הוכחה נוספת לכך באה הצהרתה של ישראל על אישור בנייתן של למעלה מאלף יחידות דיור באזור גילה (הגובל בבית ג'אלה). אפילו הקנצלרית אנגלה מרקל, שביקשה בכל לבה להימנע מעימות עם ישראל, נאלצה לנסות לקרוא את נתניהו לסדר. נתניהו ניסח "על המקום" תגובה המגדישה את הסאה: איש אינו יכול להעיר לישראל על בניה בירושלים ועל סיפוחיה; ישראל אינה מוכנה אפילו לדבר על חלוקה מחדש של ירושלים. ייתכן מאוד שהיתה זאת מרקל בכבודה ובעצמה שדחפה לפני מספר ימים את הקוורטט לנקיטת עמדה פרו- ישראלית אבסורדית. בתור תודה קיבלה ראש ממשלת גרמניה סטירת לחי מצלצלת מן הממשל הישראלי השיכור מהצלחתו ברתימת הממשל האמריקאי לעגלת הסיפוח הישראלית.
הפחדנות הזאת של צרפת ורוסיה נעוצה, ככל הנראה, במעין התלכדות מעצמתית אל מול הסערה הפוליטית והאסטרטגית הנמשכת זה זמן רב באזורנו. היינו עדים להתלכדות כזאת בחזית ההצלה של לוב. במקום להירגע אזור המזרח התיכון מוסיף משבר על משבר. סוריה נראית כעומדת על סף מלחמת אזרחים; תימן מדממת, והנשיא סאלח מסרב לשחק במשחק הכסאות המוזיקליים שהאמריקאים מנסים לנהל במדינתו. מבחריין זורם זרם בלתי פוסק של ידיעות מחרידות על דיכוי האופוזיציה, כאשר במרכז הזוועה מתקיימים משפטי ראווה נגד רופאים ואחיות שנאבקו להצלת חייהם של קורבנות הדיכוי בתוך בתי החולים.
סרקוזי הופיע עם נאום של גיבור העצמאות כלפי וושינגטון מעל בימת האו"ם, בה בשעה שאנשי משרד החוץ שלו נישבו בתככים הדיפלומטיים של הקוורטט. הרוסים אינם מוכנים לגבות התערבות או"מית (אמריקאית) בסוריה, אך הרשו לעצמם להיגרר אחרי ארה"ב במסגרת הקוורטט. אירופה הייתה רוצה לפעול באופן עצמאי ולא להיות כפופה לשליטה אמריקאית בלתי מסוייגת, אך אין לה האומץ והמשאבים לנהל מדיניות עצמאית משלה ולכן היא פוסחת לבושתה על שני הסעיפים.
הפחדים הדיפלומטיים והאסטרטגיים של אירופה מזכירים לנו משום מה נושא דומה. קיים משבר אדיר בכלכלה האירופאית המחייב עיצוב מדיניות חדשה. המדיניות הקיימת של גיבוי אינסופי לבנקים הצרפתיים והגרמניים עומדת לפשוט רגל – וזו אינה מטפורה. הכלכלה האמריקאית סובלת אף היא, כידוע, ממשבר אדיר. מפעם לפעם ארה"ב מאשימה את אירופה במתחים בתחום הפיננסי הבינלאומי. גם בתחום הזה אירופה חייבת להכריע בין מדיניות עצמאית ובין היגררות אחרי ארה"ב. גם בתחום הזה הפחדנות גוברת, בינתיים, על התבונה. אירופה הקוורטטית היא אירופה אומללה, ומעשיה הנם ביטוי לתלותה המחשבתית בהגמוניה האמריקאית.
בניגוד לדעתך, כאילו על מדינות העולם לאמץ באופן אוטומטי את הדעה הפלסטינית, אולי כדאי לנסות מחשבה אחרת? אולי אבו-מאזן טיפס על עץ גבוה מדי והציג גם הוא עמדה נוקשה, לפחות דיפלומטית?
הנושא שעליו יש לדון הוא לא רק הגבולות.
אופי המדינות, הפליטים, ירושלים – כל אלו צריכים להיות על השולחן. מטרת אבו-מאזן היא לדחוק את ישראל לפינה ולהגיע למצב שבו נכפית עליה הסכמה לנסיגה, ללא פתרון שאר הסעיפים.
ארצות הברית, ואולי בעקבות זאת גם הקוורטט, לא מעוניינים בכך. דווקא מצב זה עלול להצית אלימות, שאיש לא רוצה בה.
אפשר לראות סימנים של פאניקה גם אצלך וגם אצל גדעון ספירו. אם תמצית קיומו של השמאל היא הקמת מדינה פלשתינאית בלי קשר להשלכות של מהלך כזה על כל המזרח התיכון שאף אחד לא יתלונן אם בעוד כמה שנים ליברמן או אפילו היודו-נאצי מיכאל בן ארי יהיו כאן בראשות הממשלה.פשוט כי מי שהיתה אמורה להיות האופוזיציה שלהם איבדה את שפיות דעתה בחתירה האובססיבית שלה אחרי הקמת יישות מדינית שבמקרה הטוב והלא ממש סביר היחסים איתה יהיו כמו השלום הקר עם מצריים וירדן.
התשובה לתעלומה היא שבתכלס אין יותר "אירופה". גם אין יותר "אמריקה". גם אין יותר "ישראל".
פעם אולי היה. היום אין. אז מה בעצם אומרות המילים הללו, אירופה, אמריקה, ישראל…?
יוצא שאילו הן סתם מילים (וירטואליות). אלו הן מילים שמסתירות הרבה יותר מאשר מגלות.
מטרתן של מילים אלה היא להישמע בלבד. כמו תקתוקו של השעון…
הנה עוד כמה מילים מוכרות עם תפקוד דומה:
ציונות, התערבות הומניטרית, הקלה כמותית, מלחמה בטירור, לחץ פיזי מתון, וכו'.
טיק טק – טיק טק – טיק טק. עכשיו להרדם. חלומות פז.
התעלומה היא אחרת! מתי נפסיק לנטוע תיקוות שווא?
הקנצלרית או, נכון יותר, השלטון האימפריאליסטי (בערך "גיבוי אינסופי לבנקים") בגרמניה לא קיבל שום סטירת לחי – לא מצלצלת ולא עמומה.
לא מדובא על פחדנות או על אומץ, או התבונה, וגם לא על מדיניות עצמאית. מדובר על אינטרסים מעמדיים ברמה לאומית ורב-לאומית של בעלי ההון המונופוליסטי, זה הפיננסי. לאחרון אין חלופה: או בוחר לפול בפח או בפחת – אם תקום מדינה פלסטינית, הם בפח, ואם לא, הם נופלים בפחת.
מדוע אובמה תקע סכין בגבם של הפלסטינים? תעלומת אירופה… מה-קרה-לאובמה?
אנו, אנשי השמאל, הבנו מזמן שאין על מי לסמוך. האמריקאים ואובמה הם סמל הבגידה. אבל אחרי לחצים, והבטחות שהפגישה הבאה תהיה במוסקבה, נכנעו גם הרוסים. והתוצאה: כולם הרוסים מעייפות. נמאס.
כדי לשרוד על המערכת האנגלו-אמריקאית, המתמוטטת בעצמה, למוטט קודם את החלופה האפשרית (אירופה) ובכך לשמור על מעמדה גם במצב של רקבון מתקדם. התסכול של מרקל עם ביבי האם הוא על רקע ההודעה על הבניה בהתנחלויות או על רקע אחר? כלכלי? אירופה נמצאת בקרב על עצמאותה ועתידה. היא מותקפת מלונדון,-ניו-יורק וירושלים. על אירופה להתחיל לקבל החלטות. הימים גורליים.
במאמר ישנה הנחה סמויה לפיה יש בד"כ במדיניות של רוסיה וצרפת מידה מסויימת של אלטרואיזם,
בזכותו הן מתנגדות למדיניות ארה"ב. אבל המציאות המרה היא שמדובר בשתי מדינות שאינן פחות אימפריאליסטיות ואינטרסנטיות , כמו גם סין. לשתיהן יש קופת שרצים עמוסה לעייפה עם כיבוש, קולוניאליזם, סחר בנשק ובפרט נשק אטומי (ידע וציוד).
מדיניות החוץ של צרפת ורוסיה נבעה תמיד מהמניעים הנלוזים ביותר, ואם זו המשענת עליה אמורה לקום פלסטין – ליבי ליבי עם המדינה החדשה.
טייערע חברים. מיט דער נאייע Europe געט נישט ווייטער. דער פאזיער שמוק ניקולא שרקוזי, דער אנגלישע דמוקטעטע דובידעל קמרונסקי מאכען דאס לעבען א גרויסע יום כיפור.
בקריאה שניה של המאמר קלטתי לפתע את האמירה "סוריה נראית כעומדת על סף מלחמת אזרחים"…
ככה סתם "בקטנה" מנסה שוב קמינר לשווק לנו בתור "מלחמת אזרחים" את טבח האלפים בסוריה בראשות ה"שף" בשאר אסד, דור שני למשפחת מרצחים.
כמו במקרה הלובי כך גם בסוריה: ברור מי נגד מי (צבא נגד אזרחים) וברורה מכבסת המילים המנסה בצורה נואשת לעוות את המציאות בכדי שתתאים לראיית עולם שטחית מאין כמוה.
לא, קמינר, סוריה לא "על סף מלחמת אזרחים".
מתחולל שם טבח אזרחים ע"י טנקים וצלפים. צבא סדיר כנגד אוכלוסיה אזרחית.
אם תיסוג ישראל לגבולות 67 ותחלק את ירושלים, תחזיר את גילה, הגבעה הצרפתית וכו', תקום מדינה פלסטינית שתוך זמן קצר תישלט בידי החמאס כאשר ישראל תהיה מצומקת בגבולות שלא ניתן להגן עליהם.
הסיכוי שיהיה שלום הוא אפס מוחלט. ישראל תיתן נכסים אסטרטגיים ולאומיים תמורת כלום. במצב זה הפיתרון היחיד הוא חלוקת הגדה המערבית לפי הדמוגרפיה וסיפוח החלק עם הרוב הערבי למדינה הפלסטינית ששמה ירדן, וייסוד פלסטין הגדולה, שעדיין תהיה גדולה פי 5 מישראל + גושי ההתנחלויות.
כל זה מראה כמה פוליטיקה זה משחק מלוכלך וחשאי, של חבורת פיראטים שממומנת על ידי עסקנים והמסקנה המתבקשת היא להבין כבר שהפוליטיקאים לא פועלים לטובתנו אלא לטובת הכת שלהם ("כת הפוליטיקאים והעסקנים").
כמו שק.א. כתב, ה"מדינה" היום היא בלוף. היא תפאורה לאינטרסים של הפיראטים. זו אמנם הדרדרות מבעיתה לעבר "מלחמת הכל בכל" אבל גם הזדמנות להעיף את סוג השלטון הזה מאיתנו ולחזור לקהילות הקטנות של פעם.