אחרי פִּרסומו של דו"ח טרכטנברג קראנו כמה כותרות ראשיות בעיתונים היומיים והיו גם תגובות פובליציסטיות וכתבות ברדיו ובטלוויזיה. כצפוי עד לכאב אימץ הכתב הכלכלי של "הארץ" נחמיה שטרסלר את מסקנות הדו"ח אל לבו הניאו-ליברלי ואף תקף בחריפות את מנהיגי המחאה החברתית, שדחו ובצדק את הטיפול הקוסמטי בבעיות האקוטיות של שכבות הביניים ושכבות המצוקה ואף איימו לחדש את ההפגנות ואת המאהלים מיד אחרי החגים.

טרכטנברג ונתניהו

בנימין נתניהו ואהוד ברק המשיכו במשחק התפקידים המסורתי שלהם בנחת, מבלי להניד עפעף. שר הביטחון איים שהקיצוץ המוצע בתקציבו יחליש את צה"ל ואת ההיערכות נגד האויבים האמיתיים והמדומיינים. ראש הממשלה לא התעמת עם ברק ולא עלה על המתרסים בשם אמונתו החדשה אך המוצקה בצדק חברתי. לשני המנהיגים האלה, שכל כך הרבה פרשנים מדיניים בארץ העלו אותם על נס בתקופה זו או אחרת, לא היה פנאי למריבות על נושאים זניחים כמו דו"ח טרכטנברג. בפגישותיהם התכופות בארבע עיניים הם מתכננים את המתקפה על איראן ואת החיים בצל הסנקציות הכלכליות, המצור המדיני והמלחמות האזוריות שיבואו אחריה. כאשר זה יקרה יישארו תומכי שלי יחימוביץ', שקנו את הרעיונות הפשטניים שלה על הפרדת נושאי החברה מהעניינים המדיניים, המומים ומוכים.

הציבור נשאר שאנן גם כאשר המתנחלים בעזרת המשטרה מכים את מפגיני השלום בענתות. הקברניטים בטוחים (אולי בצדק) בתמיכתן של שכבות הביניים בשעת חירום, שהם עצמם ימיטו עלינו. בנסיבות החדשות שנחווה כאן אחרי המבול תהפוך המחאה לנחלתם של עקשנים בודדים, שקל מאוד לסתום להם את הפה. מישהו יקצץ שלושה או ארבעה מיליון ש"ח מתקציב הביטחון אחרי שמאות מיליוני מוסלמים יהפכו את העולם כולו להר געש, וכל ידידי ישראל באירופה ינערו את חוצנם מהמדינה היהודית? ברק יודע היטב, שלא רק שאפילו שקל אחד לא ייגרע מתקציבו, אלא שעוד מיליארדי שקלים יזינו את מכונת המלחמה שלו.

מאותו מקור אפל נובעת גם השחצנות החדשה של נתניהו, שמזכיר יותר ויותר את עוזי לנדאו בכל ההיבטים למעט היושרה האישית. קריאת התגר שלו על העולם בנושא הבנייה בגילה היא חלק מאותה תסמונת. הוא הצליח להכניע (זמנית?) את ברק אובמה באמצעות הבוחרים היהודים בניו-יורק. המעורבות הישראלית במערכת הבחירות שם נגד המועמד הדמוקרטי ידועה לכולם, והציבור הליברלי האמריקאי (כולל עשרות אלפי יהודים), שנתן לישראל ליהנות מן הספק לאורך עשרות שנים, מבין שהתרבות הפוליטית שלנו כולה עברה לצדם של הרפובליקנים מהזן הימני ביותר. האם אובמה ייפרע מנתניהו אם וכאשר ייבחר לכהונה שנייה? לאנשי נתניהו יש תשובה כפולה לשאלה הזו: א. אובמה לא ייבחר. ב. עד אז נקבע הרבה עובדות חדשות בשטח.

כך נוכחנו לדעת שאִמרתו של הנרי קיסינג'ר, שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, היא נכונה גם לגבי ארצות הברית. אנשיו של נתניהו כבר מסמנים מועמדים ומתכוננים לבחירות לנשיאות בארצות הברית, ולא חוששים כלל מתגובת הנגד. גם אם אובמה ייבחר חלילה (מנקודת ראותם), הפגנת הכוח הישראלית כבר הרשימה אותו ואת עסקני הקונגרס האמריקאי. אבל אנשי נתניהו בארצות הברית פועלים ויפעלו למען המועמד הרפובליקני. הלחצים לחידוש תהליך השלום מאירופה ומוושינגטון נתפסים בירושלים כאיום קיומי. לכן יש לחולל רעידת אדמה באזור, שתערער את התהליכים הקיימים, ותיצור תחתיהם תוהו ובוהו, שקדם כידוע למעשה בראשית.

לכן ייבנו התנחלויות, ימשיכו להכות ואולי גם להרוג מפגינים למען השלום ונגד הכיבוש, יפגעו במוקדי הכוח האינטלקטואליים של המחנה המתון, ויבצעו מתקפה אווירית או קרקעית נגד איראן, שתהפוך אותנו באורח רשמי לילד הפרוע של הקהיליה הבינלאומית. האמונה הקמאית במלחמת גוג ומגוג מוצאת לה חסידים דווקא בקרב מנהיגי הציבור החילוני-ציוני בארץ.

במציאות החדשה שתיווצר איש לא ידבר על רפורמות כלכליות או על צדק חברתי. המשך ההתעלמות מהמצוקה החברתית ומהתרוששות השכירים ילוּוה, כרגיל, בהעלמת עין מתעלולי הטייקונים למיניהם. בעיתונים יופיעו מאמרים על העולם האכזר המתנכר לישראל, על האנטישמיות שתקפה את כל הקהיליה הבינלאומית למעט כמה דוברים אנטי-איסלמים, לשעבר ניאו-נאצים, במערב-אירופה. הפרשנים ילעגו למתי המעט שממשיכים לצאת נגד הממשלה גם בימים קודרים אלה, ופעולות הטרור והפיגועים עוד יעצימו את האיבה לשמאל ולאזרחים הערבים.

מנקודת מבט אסטרטגית אין שום ערך למתקפה על המתקנים הגרעיניים באיראן. העולם המוסלמי יקבל תמריץ לתרום הון עתק כדי לבנות אותם מחדש, וכוח ההרתעה הישראלי רק ייפגע. הדרישה בעולם לפתרון באזור, שהוא הרבה מעבר לרעיון של שתי מדינות לשני עמים, יהיה פופולרי יותר ויותר. הקונסנזוס בעולם ידבר על חיסול המדינה הציונית, כמו שהוא דיבר על האפרטהייד בדרום אפריקה עד 1994. אבל אם נתניהו וברק מבקשים רק להרוויח זמן כדי לקדם יעדים לטווח קצר כמו לשרוד בשלטון ולהימנע מהמאבק נגד המתנחלים באמצעות מלחמת הגרילה הפוליטית שלהם נגד הבית הלבן, הם עלולים להצליח.

יש גם מסקנה ישראלית חד-משמעית מהניתוח הזה. היעדים של הממשלה זכו לרוב בבחירות, אבל מותר למיעוט, המשוכנע שהם יביאו אסון עלינו ועל בנינו ועל בני בנינו, לעשות כל פעולה חוקית כדי למנוע את המזימה נגד איראן, בעצם, נגדנו. אחריות מיוחדת מוטלת עלינו, העיתונאים. דוברי הממסד מבקשים להטיל עלינו פחד, שמא תעמולה נגד הממשלה בחוץ לארץ היא חלילה מעשה חתרנות. זוהי שטות מוחלטת, גם אם בן-דרור ימיני חוזר עליה תכופות. גרועים מימיני מאשימים אותנו ב"בגידה", שהיא פעולה נגד האינטרס של החברה שבתוכה אנחנו חיים בשירות גופים זרים; אבל אנחנו ניאבק נגד הממסד למען אחינו אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד.

לכן נתריע נגד המתקפה העתידית על איראן בכל דרך, נכתוב, נדבר ונתראיין בארץ ובחוץ לארץ, נגייס את תמיכת היהודים הליברלים בארצות הברית ובאירופה, נוקיע את חוסר האחריות של נתניהו ואת הטירוף המגלומאני שאוחז בברק, נדרוש מכל אנשי זרועות הביטחון שהביעו חלחלה נגד המזימה באורח פרטי להשמיע את קולם בפומבי. אנחנו לא מגינים על נשיא איראן הסהרורי, מחמוד אחמדינג'אד, אלא על הנערים בכיתה י"ב שיושבים עתה בחצר בית הספר, ושעלולים בעוד שנה לשלם בחייהם או באיברי גופם את מחיר הטירוף הממסדי. מי שמאמין לדוברי הממשלה וצה"ל חייב לזכור את תחילת אוקטובר 1973. אז עדיין האמינו שהכוח הוא חזות הכול, ושיש לנו כוח. ניפוץ אשליית הכוח המוחלט, שמצוי כביכול בידי מדינה קטנה במזרח התיכון, הוא המעשה הפטריוטי החיוני ביותר.

Share on Facebook