התפטרותה של זהבית כהן מן הדירקטוריונים של תנובה ופסגות, והודעת החברה על הוזלת מוצרי הגבינות והמעדנים שלה, שמשכה אחריה את מחלבות שטראוס וטרה, התקבלה כזריקת עידוד עצומה לתנועת המחאה המחפשת בימים האלה את דרכה. הציבור הרחב לומד בדרכו את מה שהחרדים יודעים היטב מאז ומתמיד: להשתמש בחרם להוזלת מחירים ולהגנה על זכויות הקהילה, בלי בג"ץ ובלי ועדות מומחים. יוזמי חרם הקוטג', והסטודנטים שהרחיבו אותו, לא חסכו בביטויי שמחה לרגל הפרישה הדרמטית ונצלו את ימי הסליחות האחרונים כדי לתבוע משאר חברות המזון ל"עשות חשבון נפש" ולכפר על "חטא המחירים" באמצעות הוזלת מוצרים גורפת.
סטודנטים משכנעים קונים להחרים את תנובה
על רקע ההתפעמות הכללית מהצלחתה המוחשית הראשונה, למעשה, של תנועת המחאה עשיתי על עצמי ניסוי קטן בחשיבה אבסורדית, ותהיתי מה היה קורה אילו תנובה היתה מייצרת את גבינותיה באחד מאזורי התעשיה שהוקמו בהתנחלויות. נניח, אמרתי לעצמי, שמתנגדי הכיבוש היו קוראים להחרמת הקוטג' מפני שהוא מיוצר על אדמה כבושה, או מפני שהחברה מנצלת משאבי טבע פלסטיניים ומקפחת פועלים קשי יום. מי היה משלם את מחיר החרם, ומי היתה זוכה לתמיכה ציבורית רחבה, לחיזוקים ואולי אף להטבות כלכליות מרשויות המדינה? עזבי, אומרים חסידי החרם הצרכני, אין איסור על קריאה להחרמת גבינה שמיוצרת על חשבון הפלסטינים בגלל מחירה, האיסור חל על החרמת גבינה בגלל המחיר שהפלסטינים משלמים במטבעות הכיבוש.
ולמה באמת מתבקש להזכיר דווקא עכשיו, ובדחיפות, את שאלת החרם הפוליטי? כיוון שבימים האלה ימלאו 90 יום לחקיקת החוק "למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם", שנודע בכינוי "חוק החרם". סעיף 4 בחוק, המסמיך את שר האוצר למנוע הטבות או תמיכה כספית מחברות וארגונים הקוראים לחרם כלכלי מטעמים פוליטיים, ייכנס מעתה לתוקפו, ובכך יוכל החוק, על כל סעיפיו, להיכנס לפעילות מבצעית מלאה. מעתה ניתן יהיה לתבוע פיצויים כבדים, אף בלי הוכחת נזק, ממבצעי ה"עוולה האזרחית" המכונה BDS – חרם כלכלי, אקדמי או תרבותי, ביטול השקעות וסנקציות – בהקשר הכיבוש. ב-11 ביולי אושר החוק בכנסת ובאותו היום התקבלה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת החוק לאיסור לשון הרע המאפשרת להעמיד לדין פלילי ארגונים המדווחים על הפרות של זכויות אדם או של דיני מלחמה (עוד שתי גרסאות שמרחיבות את החוק ממתינות לתורן על שולחן הכנסת). שלושה ימים לאחר מכן, ובלי קשר לסוף עונת כנסת אנטי-דמוקרטית פוריה במיוחד, נולדה מחאה חברתית מפתיעה בעוצמתה ומסעירה בהתפתחותה.
החלטת מובילי המחאה לשמור מרחק מה"פוליטיקה", תהיה אשר תהיה, במטרה ללכד קהלים רחבים סביב המאבק לשינוי כלכלי וחברתי, נתפסת כאחד הגורמים להתגבשותה המוצלחת. אולם היא עושה חסד גדול עם הפוליטיקאים ומותירה את הזירה הפוליטית, בלי השגחה ממשית, בידי כמה עשרות מבוגרים חסרי אחריות, שמקדמים אג'נדות המתנגשות בחזון הצדק החברתי שנישא על גל המחאה. ייתכן שהקבוצות הרבות שהרכיבו את תנועת המחאה מאסו בפוליטיקה המפלגתית וכי המוחים סבורים שאם יתעלמו ממנה היא תיעלם מעצמה. ואולי הם משלים את עצמם שיצליחו לקדם פוליטיקה "אחרת" במהרה בימינו. כך או כך, כבר נסללה הדרך לתביעות נזיקין עצומות נגד מתנגדי הכיבוש שלא יסתירו את דעתם; למשפטי דיבה בחסות התיקונים לחוק לשון הרע שיסכלו תוכניות לתחקירים על בעלי הון ושררה וישתיקו עובדים מנוצלים; עובדות סיעוד נכבלות למעסיקיהן; בבתי הספר הערבים אסור לבכות על הנכבה ביום חג ציוני; עבירות ביטחוניות עלומות מהוות עילה לשלילת אזרחות או למעצרים ממושכים בתנאי בידוד; ועדות הקבלה ביישובים בנגב ובגליל רשאיות לדחות ערבים בלי להסתכן בפסק דין בג"ץ, וזוהי רשימה חלקית בלבד.
למתעניינים בפרטי החוקים שאושרו, ושל אלה שבדרך, מומלץ לבקר באתר האגודה לזכויות האזרח. ובבלוג מדרון חלקלק – רשומות מדמוקרטיה מתפוררת.
החיים בפלנטה ארץ ישראל נמשכים גם הרחק ממוקדי המחאה, ואותם א/נשים וארגונים שהחקיקה האנטי-דמוקרטית מכוונת אליהם בוודאי חשים שהם חיים ביקום מקביל ליקום המחאה ומתקשים להתנחם בהורדת יוקר המחיה. איך להסביר את אדישותם של הציבור הרחב ושל אמצעי התקשורת המרכזיים ביחס לסכנותיה של החקיקה האנטי-דמוקרטית? הסלידה מן הפוליטיקה המפלגתית ומתוצריה התורמים להידרדרות התלולה במצב הדמוקרטיה היא אחת הסיבות לאדישות. סיבה אחרת קשורה לכך שהחוקים הללו אינם נתפסים כפגיעה רחבה ומשמעותית בחופש הביטוי והמחאה, אלא כבעייתן הייחודית של קבוצות מסויימות שבהתנהגותן הן מביאות כביכול על עצמן את העונשים המגיעים להן.
ובכן, זה לא נכון ולא צודק. חברות שנותרו אדישות לזכויות אדם ולזכויות האזרח מכשירות את הקרקע להנבטת זרעי רוע פשיסטים. התפשטותו של דפוס ההתנכלויות לפלסטינים ולרכושם, שפותח על ידי מתנחלים שנהנים מחופש פעולה מלא בגדה המערבית, אל תחומי המדינה, היא נוראה כשלעצמה ואזהרה חמורה לבאות. היא מאותתת לנו שאסור להשאיר את הארגונים הנאבקים למען חופש הביטוי, למען שוויון הערבים ונגד הכיבוש לבדם במערכה על זכויות אדם. שורה ארוכה של חוקים מבית היוצר של ישראל ביתנו, בתמיכתן המובטחת של מפלגות הימין והמרכז-ימין, כבר ממתינה להצבעות. כל תכליתם של החוקים הללו היא להצר את צעדי האופוזיציה העקבית ולדכא את חופש הביטוי של אלה המתקיימים מחוץ לקונצנזוס, וגם החקיקה הדרקונית הזאת מוצדקת בנימוקים של ביטחון (פנים, לשם שינוי), ובמונחים של איום על קיומה (היהודי) של המדינה. אין מה לומר, כשהלאומנות מרגישה מאויימת היא משיבה מלחמה בסגנון עין תחת עין.
בשבוע שעבר קראתי על התארגנות חדשה לייצוג המחאה בכנסת ובוועדותיה באמצעות שדולה אזרחית שתפעל ברוח המחאה, כמשקל נגד ללוביסטים המייצגים את הטייקונים ואת האינטרסים המסחריים. במסדרונות הכנסת יכירו הלוביסטים החברתיים, אולי לראשונה בחייהם, את עמיתיהם הוותיקים והמיומנים המייצגים את ארגוני הזכויות והחברה האזרחית, ועובדים בהתמדה למען האינטרס הציבורי בכנסת שהופכת מבחירות לבחירות ליותר שמרנית ולהרבה יותר לאומנית. חרף העבודה המרוכזת שהושקעה בכנסת, בקמפיינים ציבוריים ובארגון הפגנות מחאה שמשכו אליהן כמה מאות מפגינים, קריאות האזהרה נבלעו ברעש הסביבתי הגובר. הציבור הרחב לא שוכנע שהחקיקה האנטי-דמוקרטית מסכנת את כולנו ואינה רק עניינו של מיעוט בלתי נחשב של אזרחים ערבים, תושבים חסרי מעמד אזרחי, מהגרי עבודה וארגוני הזכויות והסיוע עצמם. לכן שדולה אזרחית נוספת ותאבת פעילות ברוח המחאה, והדרישה לבשורה חברתית חדשה בכנסת שתפעל תחת השפעת הבחירות שבאופק, היא סיבה לאופטימיות מחודשת. יחד עם זאת חשוב שנישמר מפני המשך ההפרדה בין השדה ה"חברתי" ל"פוליטי", שאם לא כן נמצא את עצמנו סוחבים על גבנו השפוף סל מוצרים מוזל לפי גרסת טרכטנברג, או בנוסח שמולי מתון, וסובלים מתחושת קבס קשה לנוכח הארוחה שבישלנו לעצמנו.
חברות וחברים יקרים
המפעל הציוני פשט רגל והגיע לסוף דרכו (לא הפיזי אלא הרוחני והמוסרי) .מי שרוצה לחיות בדגם מוקטן של רוסיה נוסח פוטין+אמריקה נוסח בוש+דרום אפריקה נוסח בוטה מוזמן להמשיך לחיות כאן. מי שלא רוצה אחת מהשתיים או שיאבק עד כלות או שיוציא דרכון זר וכרטיס טיסה בכיוון אחד ויחפש מוצא מכאן.
בעבודתי הנוכחית,שהיא ברומטר מצויין למגמות נסתרות מהעין,אני עד לזרם הולך וגובר של אלה שבחרו
להימלט מכאן.
בהזדמנות זו ולרגל החוק הפשיסטי-גזעני החדש, כדאי שתתדעו ש ש-נ-י-ם אני לא קונה מוצרי התנחלויות. יש לי גם פנקס קטן עם רשימה של כל המוצרים, אם אני בספק. לגבי תנובה, יצא לי פעמים ספורות לקנות חלב וחמאה אבל באופן כללי, ולא רק כי קוטג' וגבינה לבנה אלו מוצרים מגעילים (זה רק מראה כמה אפש להנדס ולבנות טעם במוח של אנשים), אלא כי אני זוכרת להם את הסיליקון!
כשאגור במדינה אחרת, גם שם, אטיף ב-ע-ד חרם על מוצרי התנחלויות ומוצרים ישראלים ככלל.
למה מוצרים ישראלים ככלל?
די כבר עם הטמנת הראש בחול …בידוע הוא שהפאגאניזם האיסלמיסטי הקיצוני והנבער לא יתן לשמאל בישראל להרים כאן ראש, נקודה. כתוצאה מכך כל מלחמות ישראל התנהלו בימי משול השמאל. השנאה הטוטאלית של הצבור הישראלי כנגד כל מה שמריח מ"פלסטיניות", נובעת בדיוק מכך. "הסכם אוסלו= פיגועי תופת= אסון אוסלו",זה לא רק משחק מילים, זו תודעה שנתקבעה בקרב האוכלוסיה הישראלית ולמעשה גם בקרב חלק מאנשי השמאל העיקבי מאז רציחתו של ג'וליאנו יקירנו. זו הסיבה לכל גילוי ה"אנטי דמוקרטיות" כלפי הצבור הפלסטיני ותומכי ענינו הצודק.