בראש השנה אנחנו שרויים בדרך כלל במצב רוח חגיגי, ומזג האוויר הנפלא מוסיף לו ממד של נינוחות וציפיות אופטימיות לעתיד; ביום הכיפורים נופלת עלינו מועקה, שהשקט המוחלט בחוץ מעצים אותה במידה ידועה. זהו הזמן לחשיבה יותר מעמיקה, אולי אפילו לחשבון נפש, ודווקא הניתוחים היותר רציונאליים מזינים את התחזיות הכי קודרות. ואילו בסוכות מגיעה שעתה של הסינתזה: התהליך הדיאלקטי (תזה, אנטי-תזה וסינתזה) מבשיל עד תום, והנטייה לכתיבה מאוזנת ורצינית היא דומיננטית.

כך תוקף אותנו הצורך להביא תועלת. לא להסתפק בתחזיות חשוכות אלא לנסות להתוות דרכי פעולה, שאם יתקבלו יסייעו גם למצוא פתרונות. לפחות פעם אחת בשנה איננו מסתפקים בביקורת, אלא מציעים מדיניות חדשה ולדעתנו טובה יותר. אנחנו משתדלים להתעלם מהסיכוי המזערי שיש לנו לשכנע את הציבור, ולשטוֹח בכל זאת את ההצעות החלופיות שלנו. ההחלטה להיות קונסטרוקטיבי איננה מבוססת על אשליות סרק. האסונות המצפים לנו הם כנראה בלתי נמנעים, גם אם נעשה את כל הדרוש להציל את עמנו. כמעט שלא נשארו לישראל מצבים שניתן להגדירם כהפיכים.

תמיד חשדנו שאסכולת מירון בנבנישתי, שדיברה על המצב בשטחים כבלתי-הפיך כבר לפני יותר משלושים שנה, נועדה בעצם לרסן כל תסיסה פוליטית ליברלית נגד הכיבוש. אבל בנבנישתי תמיד דיבר על המצוי, כאשר אנחנו עדיין חלמנו על הרצוי. הפסימיזם השמרני שלו הנפיק הרבה תחזיות מדויקות, ולכן מניעיו אינם מעלים ואינם מורידים. האם הוא "דייניסט נאור" כפי שקראנו לו בעבר בשל זיקתו העתיקה למשה דיין, או שמא נקלע לסבך הקונפליקט הבלתי-פתיר בין ההומניזם לבין "הציונות", שהגיונו הוביל לזלילה זוחלת של השטחים הכבושים?

בשנה האחרונה אנחנו קוראים פחות את בנבנישתי, שמתבטא לעתים רחוקות מאוד ואולי מצטער שנבואות הזעם שלו התגשמו אחת לאחת, ויותר את  תלמידו המובהק ביותר, חברנו מ"כל העיר" שלום ירושלמי, שכותב עתה ב"מעריב". הוא אולי איש קונסנזוס שממוקם בלב לבו של המרכז הלאומני, אבל בעצם לא מדובר באיש שמאל שהתקרנף, אלא בישראלי טוב שהתייאש מהסיכוי לפנות את  ההתנחלויות במחיר פוליטי ומוסרי סביר. לדעתו אין טעם לסבל הכרוך במלחמת אזרחים, שהיא פועל יוצא מכל ניסיון ממשי לעקירת התנחלויות. לכן ניאלץ להכיר במציאות שנוצרה ולהשתית את מדיניות החוץ, הפנים, הכלכלה והתרבות שלנו על בסיסה. את העימות עם העולם, את ההתייחסות למתנחלים (כולל נושא החרם) ננהל מתוך הכרה שהמאבק למען ההתנחלויות זהה למערכה על עצם קיומה של המדינה. זוהי עִסקת חבילה שנכפתה על ידי יחסי הכוחות הדמוגרפיים בתוך ישראל. נוצר מצב שפגיעה באריאל או בקריית ארבע נתפסת כפגיעה בחדרה או בנס-ציונה. צריך להבין את התחכום הטמון בגישה הזו: ירושלמי איננו דורש מאיתנו לאהוב את המתנחלים או להסכים עם דרכם ההיסטורית ואיננו דורש זאת אפילו מעצמו. אבל עלינו להשלים לא רק עם מפעל ההתנחלות, אלא גם עם שותפות הגורל המוחלטת עם בני העוולה שהמיטו עלינו את האסון הזה. עמדה כזו מאפשרת לאנשי המרכז הלאומני להתנגד להתנחלויות רק מההיבט ההיסטורי ולהוציא אל מחוץ למחנה את אלה שמסיקים מסקנות קשות מהאונס הזה של מצפונם. האם זה "כשר" למשל לפרסם מאמר ב"גארדיין" הבריטי נגד המתנחלים או להוקיע ב"ניו-יורק טיימס" האמריקאי את נאומו הדמגוגי של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם? תלוי את מי שואלים.

בניגוד לעמדת ירושלמי, אנחנו לא נשלים עם תופעת ההתנחלויות. הכניעה לאלימות המתנחלים מקוממת אותנו. השמאל רוצה בטובת החברה הישראלית, אבל לא רואה את הפשיסטים כחלק מאיתנו. זה מחייב את כל מי שמסרב להיות פשיסט, גזען או לאומן רדיקלי לאמץ אמות-מידה חדשות ביחסו לימין בישראל. המדינה כולה הפכה לישות ימנית ודכאנית בעיני כל העולם, וזיקתנו לחברינו, אנשי השמאל והליברלים הפוליטיים בעולם הגדול, הופכת לבעייתית יותר מיום ליום. נושאי פנים כמו שרפת המסגד בגליל ונושאי חוץ כמו תמיכתה המסורתית של מדינת ישראל ברוֹדנים מדכאי-עמם בכל רחבי העולם הפכו אותנו למוקצים מחמת מיאוס. האם נקבל את ההפרדה הכהניסטית (שאומצה על ידי כלל הימין המתנחל) בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים? האם נתנכר מעתה ועד עולם לכל המרחב המזרח-תיכוני, ונעדיף ממסד המקבל את מרותו מאנשי חב"ד מברוקלין? האם נסכים לתת למתנחלים את כל העולה על רוחם באמתלה של "ביטחון"?

האזרחים הישראלים מתחלקים לארבע קטגוריות בלתי שוות בעליל: המתנחלים ובני בריתם מהימין החילוני, הדתי והחרדי; הלאומנים החילונים שמאמצים חלק מהמאפיינים של הימין הרדיקלי; הציונים המתונים שמאבדים בהדרגה את השפעתם על התרבות הפוליטית הישראלית; השמאל הרדיקלי ורוב האזרחים הערבים, שמפתחים זיקה גדלה והולכת להלכי הרוח באזור ובעולם.

הכוחות הפוליטיים האינטרנציונליסטיים נמצאים במצוקה גדולה, הם מבודדים מאוד ומודאגים מכך שבני בריתם באגף הציוני המתון מתקרנפים ומאבדים את כוחם. הסיכויים לשנות את מאזן הכוחות באמצעות פעילות פוליטית סדירה הם קטנים. השמאל והאזרחים הערבים אינם קובעים את העובדות בשטח אלא נדרשים לקבל אותן בהכנעה ובשתיקה. לכן כל כך מטרידה אותנו הסתירה שבין ההסכמה לדעותינו באזור ובעולם לבין האיבה שרוחש לנו הרוב בתוך ארצנו. הקושי הפסיכולוגי כאן הוא עצום. הניכור גורם לאנשים רבים בשמאל להתרחק מהחברה הישראלית, ולעתים דומה שאין לנו כר נרחב דיו לפעולה לגיטימית שתביא לשינוי.

לכן חייב השמאל להקים ארגון-על, שיחפש מצע מינימלי משותף לכל הזרמים כדי שעמדות רעיוניות ארוכות טווח (כמו הסכמה לשתי מדינות לשני עמים, מול הדרישה להקים מדינה אחת לכולם) לא יסכלו את ההסכמה הפוליטית החיונית לפעילות מיידית. יש לכונן מועצה מצומצמת שתקבע את אופי המכנה המשותף ותארגן ועידה ארצית שתגייס את האזרחים הערבים ואת השמאל ותחסל סופית את ההפרדה בין יהודים לבין ערבים במחנה המתנגד לכיבוש.

היעדים העיקריים של הוועידה יהיו: א) לארגן מסע הסברה ופעילות ברחוב נגד מתקפה על איראן, שעלולה להמיט אסון גרעיני על האזור; ב) לקבוע קווים אדומים והמלצות בכל הנוגע למאבק הבינלאומי נגד הכיבוש (כולל החרם), ולהקפיד על הפרדה בין היחס לממסד לבין היחס לאזרחים מן השורה; ג)  להצטרף לקונסנזוס בעולם בנושא ההתנחלויות ולא לקבל אותן ואת הלגיטימיות שלהן בשום מחיר, וזה כולל גם את הפעילות התרבותית שלנו; ד) לחדש את ההמלצה הישנה להקים, בעזרת ידידינו היהודים הליברלים בעולם, מועצה עולמית לשלום יהודי-מוסלמי, שתיאבק גם נגד הפשיסטים האירופים ותגן על הזכויות של יהודים ומוסלמים בכל מקום.

• פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook