בשבוע שעבר חלמתי על מרכז ירושלים הישן, וראיתי בחלומי את האנשים המכורבלים היטב בבגדי חורף, כשהם יוצאים מההצגה הראשונה בקולנוע תל-אור. בבית ברחוב המלך ג'ורג' 17 התכוננו הורַי ליציאה לתיאטרון ולראשונה מזה שנים ראיתי את קלסתר פניהם על כל פרטיו ודקדוקיו. הם האירו לי פנים, אבל בתוככי לִבי ידעתי שלא אראה אותם עוד. המחשבה על כך הציקה לי, והתעוררתי מיד. קשה לדעת מדוע פקד אותי החלום הזה דווקא עכשיו. אולי ספר האלבום החדש והמרהיב של דוד קרויאנקר, "המשולש הירושלמי, ביוגרפיה אורבנית" שמתעד כל בית בסביבה שבה גדלתי הֵעִיר בי משהו, וגרם לכך שירושלים של אז, שרוב המבוגרים שאִכלסו אותה כבר נפטרו מזמן, קרמה לפתע עור וגידים.
בחול המועד סוכות לפני 55 שנים חזרו הורַי הביתה מאירוע תרבותי חשוב ב"אדיסון". תיאטרון הבימה העלה את "אותלו" של ויליאם שייקספיר ואבא שלי היה עדיין מזועזע מרשעותו של יאגו, שזרע מוות והרֶס בתככיו השטניים. כולם הריעו לשחקנים אחרי ההצגה. גם אבי מחא כפיים לכבוד אהרן מסקין הגדול, שגילם את אותלו במבטא הרוסי שאפיין את רוב שחקני "הבימה", אבל הפנה את גבו לשמעון פינקל, הוא יאגו. "תיעבתי אותו כל כך", אמר, "עד שלא יכולתי אפילו לראות אותו, שלא לדבר על מחיאות כפיים. ייתכן שבכך קיבל ממני את המחמאה האולטימטיבית".
כדרכו, אבי חזר לחוויה הזאת בכל הזדמנות, סיפר עשרות פעמים על תגובתו כלפי פינקל וברבות הימים אף העצים אותה יותר ויותר. החברים של הורי מארגון ההגנה ומהבחרוּת הסוציאליסטית בארץ-ישראל נהגו ללכת יחד לתיאטרון וחלפו שנים רבות עד שדרכיהם נפרדו. זו היתה חבורה מגוונת, אשכנזים ומזרחים שנפגשו בנעוריהם בתנועת הנוער ובמחתרת: דוד אוחנה, משה עדאקי, שרה עבדי, אהרון ואפרים קציר ויוסף קריב. היו גם רבים אחרים אבל עד שנת 1956 התפזרה החבורה בכל רחבי הארץ ורבים עברו לתל-אביב בהגירה החילונית הגדולה מעירנו בשנות החמישים. כל החברים מהתנועה העריצו את האחים קציר שהפכו למדענים ידועי-שם, אבל סביב עדאקי היתה הילה של מסתורין. האיש נעלם בשנות הארבעים מנוף הבחרות הסוציאליסטית ונשלח לסוריה של וישי הפרו-נאצית כמרגל מטעם ההגנה והבריטים. ל"אותלו" כבר הלכו הורי כזוג, לא כחלק מחבורה כלשהי, והתיאטרון היה חלק מחייהם במשך שנים.
אבי מספר בספרו "לא בתלם" כיצד הגיע לירושלים כבר בשבוע הראשון שלו בארץ, בשנות השלושים הראשונות. הוא היה עולה חדש מאוקראינה אבל דיבר עברית משובחת שאותה למד בבית הספר העברי "תרבות" בעירו. הוא החליט לִצפות בהצגה של "האוהל" באדיסון, וליד הקופה פגש חבורת צעירים שקנו כרטיסים במאורגן ולכן זכו להנחה ניכרת. "אני יכול להצטרף אליכם?" שאל את אחד הפעילים. הצעיר סירב וטען, שרק חברי התנועה יכולים להצטרף, ולא זרים. אבי הסביר שהיה חבר בתנועה מקבילה בחוץ לארץ ("דרור") וכך הפך באורח כמעט ספונטני לאיש "הבחרות הסוציאליסטית", שנשארה קבוצת ההתייחסות האמיתית שלו עד ליום מותו בשנת 1986.
אחי הקטן מנחם ואני נהגנו לחכות להורים בגזוזטרה ברחוב המלך ג'ורג' עד ששבו מההצגה או שהעסקנו את עצמנו במשחקי תפקידים, שאותם שאבנו מספרי הקריאה שלנו. בהעדר טלוויזיה או מחשב האזנו לפעמים לרדיו, אבל בדרך כלל שיחקנו באבירי השולחן העגול וחלקנו בינינו את גילום המלך ארתור או האביר לנסלוט או שהיינו ג'ון סילבר הארוך וג'ים הוקינס מ"אי המטמון". אחי הבכור עוזי היה כבר חייל, וכשהגיע לעתים לחופשות שבת דיברנו שעות על כדורגל. כולנו אהבנו תיאטרון בילדותנו, אבל בהדרגה נטינו יותר לקולנוע. אחד-עשר בתי הקולנוע ("אדיסון", "זמיר", "עדן", "תל-אור", "אוריון", "אורנע", "אורגיל", "רון", "ארנון", "ציון" ו"סטודיו") במרחק של ארבע דקות הליכה מהבית קסמו לנו מאוד. לסרטים הלכנו בעיקר אחר הצהריים, בכל בתי הקולנוע התקיימו "הצגות יומיות" בשעה שלוש וחצי, אבל בערבים נשארנו בבית. מרכז העיר היה שקט מאוד בערב באותן שנים והכרנו היטב את כל הנוודים, הקבצנים, המטורפים והזונות שאכלסו אותו. מדי פעם יצאו ההורים בערב, ואז חיפשנו שוקולד בכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי. ירושלים כבר השתחררה בהדרגה מימי הצנע, אבל שוקולד מריר אמיתי היה עדיין בחזקת חלום, שהתגשם רק כאשר אחד מידידיו של אבא הביא לנו אותו מבלגיה.
כשהלכנו לסבתא שרה בנחלת ציון נהגה אִמי לשחזר את ההצגות באוזניה. סבתא היתה עיוורת, דיברה רק ערבית, אבל היא תמיד הקשיבה עצורת נשימה ושאלה את השאלות הנכונות. הסיפורים של אמי גרציה, שבנחלת ציון קראו לה "גרסיה", האצילו חן מיוחד על החדר. האוויר הדחוס בבית הקטן ברחוב מצפה היה, לפחות בעיני, מנוקד באבק כוכבים. אלה היו תמיד רגעי קסם. לעתים נקהלו לחדר הקטן של סבתא גם זקנות נוספות מהשכונה, כולן דתיות, רובן אלמנות. הן דיברו ביניהן רק ערבית, ואמא שלי נחשבה לשגרירה שלהן בעולם החילוני. סבתא שלי היתה אז תומכת כמעט יחידה של דוד בן-גוריון בשכונה; כל חברותיה הצביעו בעד מנחם בגין. אבל היא השתייכה לקהילה, ואיש לא העלה בדעתו להטיל בכך ספק כלשהו. באותו ערב סתווי של חול המועד סוכות ישבו כולן בשקט מופתי, פיצחו גרעיני אבטיח קלויים במלח, והאזינו לגרסה של אמי אודות אותלו השחור, המצביא הקנאי שרצח את רעייתו. אֵם-ציון שפכה דמעות חמות על גורלה המר של דזדמונה היפה, שהופללה על לא עוול בכפה על ידי יאגו הרשע. כמה זקנות טענו בתוקף שהן שמעו סיפורים דומים בבית הוריהן, שכן פרשיות כאלה מתועדות בפרטים ססגוניים גם בפולקלור הערבי, שאותו הכירו בסוריה או בלבנון או בירושלים העתיקה.
בהדרגה הופנמה האמת המחרידה בחדר, וגם הקפה הטורקי והמעמול של סבתא לא הפיגו את העצבות: אותלו חנק את דזדמונה היפה והבָּרָה במו ידיו, אחרי שיאגו האשים אותה בניאוף ואף סיפק לאדונו הוכחות כוזבות. אמא ניסתה להסביר שבטרגדיות של שייקספיר מתים רוב הגיבורים, אבל חברותיה של סבתא מיאנו להינחם. כבר אז חשבתי שזה מאלף: רוב הנשים היו קשות יום, ואחדות מהן לא עזבו את השכונה מאז הנישואים, למעט ביקורים קצרים בשוק מחנה יהודה. ההזדהות העמוקה שלהן עם גיבורה שייקספירית, שהיתה אישה וקורבן, נגעה מאוד ללבי. לרובן היו בנים שהיגרו לחוץ לארץ בשנות העשרים הקשות, וסופם שניתקו מגע עם הבית. גם מבנה הבכור של סבתא, הדוד עזרא אלקיים, לא שמענו עשרות שנים. הוא נסע לקולומביה בשנת 1924, וקשר המכתבים עמו הואט בהדרגה עד שנעלם כליל. ב-1968, שנה לפני מותו, מצאה אותו אמי בקולומביה ואף נפגשה עִמו. עד אז כבר ידעה שיש לו תשעה ילדים, ושכמה מהם היו, לחרדתה, קומוניסטים. שניים מהם אף למדו רפואה במוסקבה. תמיד קראנו לאח של אמא מקולומביה "הדוד עזרא", והוא היה נוכח- נפקד בביתנו עד יום מותו.
האישה היחידה בחדר בנחלת ציון שדיברה ערבית במבטא מצרי, אמו של השחקן ג'ק כהן, נחשבה למספרת סיפורים מחוננת, ותמיד שמרה על מצב רוח מרומם. ג'ק הוא מבוגר ממני ואני נתקל בו לעתים מאוד רחוקות, אבל המכנה המשותף, השכונה, נשאר מוצק ומוחשי עד היום. אֵם-ג'ק, כך קראו לה כולם בשכונה, אהבה במיוחד את סיפורי התיאטרון של אמי. חשבתי בלבי במשך השנים שהיא היתה יכולה להיות שחקנית גדולה בעצמה, ושג'ק שאב את כישרונו הגדול ממנה. כששמעה על מותו של יאגו (לא לפני שהרס את חיי כל גיבורי הטרגדיה) היא קיללה אותו נמרצות. הבנתי היטב את השיחות בערבית חלאבית אבל לא את כל פניניה של אם-ג'ק. אמי סירבה בעקשנות לתרגם את הדברים למעני. אחרי הפצרות רבות שלחה אלי רק חיוך דק, וטענה שגם היא לא מבינה את העגה המצרית שלה.
הורי הלכו לעתים תכופות להצגות של "הבימה", אבל את ביקוריו של תיאטרון "האוהל" באדיסון, ולעתים גם בקולנוע "ציון", לא החמיצו אפילו פעם אחת. "האוהל" לא רק סיפק בידור מעולה ושחקנים כמו מאיר מרגלית ולאה דגנית, הוא היה גם שלנו, כמו עיתון "דבר" או אגודת "הפועל ירושלים". אבי שלח אותי בערב חורפי אחד לראות את המחזה "המכשפה" מאת אברהם גולדפאדן, בכיכובו של אברהם חלפי. אני זוכר מעט מאוד מההצגה, אבל את הדרך חזרה הביתה דרך רחוב ישעיהו, שטראוס והמלך ג'ורג' לא אשכח לעולם. באפלולית הירושלמית של אמצע דצמבר נראו הצללים מאיימים במיוחד, ואפילו האור החיוור שבקע מקפה אלנבי לא הפיג את הפחד. מובן שלא אמרתי דבר על ההצגה המפחידה. ילדים נוצרים הכול בפנים, ולא עלה כלל על דעתי לספר אפילו לאמא עד כמה הפחידה אותי המכשפה באדיסון, אלא שגם הפחד הזה התגמד לעומת הסרט בתל-אור, "הגיבן מנוטרדם" של צ'ארלס לוטון, שביעת אותי לשנים ארוכות.
חזרתי השבוע לרחוב המלך ג'ורג' כמו עולה-רגל, שמבקש לבקר במקומות הקדושים בעיר. לא חיפשתי אתרים, ידעתי היטב מה עלה בגורלם של בתי הקולנוע בעיר ושגם החייטים, הסנדלרים ומוכרי הסדקית שהכרתי אז נמוגו לגמרי, ונשארו רק בתודעתם של ותיקי מרכז העיר. רוב הבניינים נשארו על כנם, והם משמשים תפאורה לנוף האנושי שהשתנה כל כך. נשארנו עם האנשים קשי היום מצפון העיר שחולפים באדישות רבה ליד הבניין של קולנוע אדיסון, ששימש גם כתיאטרון הראשי שלנו. כיוון שלא שמעו מימיהם על התרבות החילונית ששגשגה שם, הם רק נועצים בו עיניים ריקות והולכים לדרכם.
מתי אתה אוסף את הרשימות האלה לספר?
תהיה בריא.
נגה, מקסים
תענוג לקרוא את חיים ברעם. אם את זיכרונותיו מירושלים של פעם ואם מאמר פוליטי עכשווי.
תודה
ועל זה נאמר-היזהרו בבני עניים -כי מהם תצא תורה…תודה על הסיפור. לא צריך להיות ירושלמי(ואני לא)כדי להתחבר אליו. כל זמן שאנחנו זוכרים את מחוזות נעוריינו וגיבורי ילדותנו -יש להם משמעות ומשנמוגו האנשים/המקומות וגם הזיכרון גם הם אובדים.
יש לך טעות כבודו
המעמד שהשתייך אז בזמנו מר ברעם חיים היה מעמד בורג'ווה.
אבל עם השנים הבין מר חיים ברעם שמעמד הפרולטריון הוא למעשה
מעמד שיכריע את מפה הפוליטי של ארצנו הקטנטנה.
לצערי בשנת 1977 היה מהפך פוליטי אבל מסתבר עם השנים
שזה היה מהפך שלילי כלפי מעמד הבינוני ומטה.
כיף לקרוא ואפילו קצת מרגש 🙂
הנה הסיבה מדוע אני אוהב כל כך לקרוא את כתיבתו של חיים ברעם, גם כאשר אני לא תמיד מסכים עימו. הדברים נכתבים תמיד בדם ליבו, מתוך אמת פנימית עמוקה ומתוך געגוע לעולם תמים וטוב יותר.
מקסים ומרגש, הד לעולם שנעלם וחי רק במחוזות הספרים והחלומות
אני ראיתי באדיסון רק סרט אחד – ספרטקוס. ענק. ובתל אור ראיתי את דוריס דיי והתאהבנו. ובציון ראינו את תום סוייאר (כך כותבים את זה?) והחלחלנו וברון קבלתי כרטיסים בהנחה מזאב הגלילי איש הבריגדה, ובסמדר (חיים דילג עליו והוא הרי קיים עד היום) ראיתי את לה דולצ'ה ויטה, כמה יפה. ואחר כך פתחו את קולנוע ירושלים וזה כבר לא היה זה, אבל ראיתי שם את מרילין מונרו בסרטה האחרון ואת גריגורי פק ראיתי באוריון (ארץ רחבת ידים או משהו). אבל הכי אהבתי את ארנון הקטן (בלי שביל באמצע) שהקרין צ'רלי צ'פלין והשמן והרזה והמון סר
תודה חיים, על הוואי שלא זכיתי להכיר מקרוב.
אהבתי מאד…סוחף ומרגש
מתרגש מכל מילה. קסם אמיתי!!! אללה יעפיק
חיים
האם גם אהרון חיים כהן שהיה אחר כך מזכיר הלשכה הערבית בסוכנות ואחר כך עבד במועצת פועלי ירושלים היה גם הוא מאותה חבורה של הבחרות הסוציאליסטית
ירון רן