תארו לכם שבתכנית הריאליטי "מאסטר שף", מיד אחרי שהמתחרים גמרו לערבב את החומרים לעוגה ועוד לפני שהכניסו את העיסה לתנור, היו השופטים מתחילים להתווכח מי מן המתמודדים הצליח ומי נכשל; מובן שבמקרה כזה היה מדובר בוויכוח חסר טעם. באותה המידה אין טעם להתווכח כיום אם המחאה החברתית של החודשים האחרונים הצליחה או נכשלה; מדובר רק בתחילת הדרך. וכאשר אני אומר "תחילת הדרך", אני לא מתכוון לשאלה אם ייצאו חצי מיליון או מיליון להפגנות הבאות (או אף אחד, זה באמת לא משנה).

שביתת העם ב-1.11.11 (לפרטים נוספים לחצו כאן)

אמנם, יש רואים בהקמת ועדת טרכטנברג התחלה של היענות לדרישות המוחים מצד המערכת הפוליטית, אבל זו אשלייה: כנגזר מעקרונות הממשלה הנוכחית, הוועדה הוקמה עם מנדט מאוד מצומצמם, קבעה מסקנות מאוד שוליות לגבי שינוי חברתי, ואפילו את המסקנות האלה דחתה הממשלה. וגם אם יאיר לפיד הודיע על תמיכתו העקרונית במחאה סביר להניח שמפלגתו העתידית (אם תקום) תהיה מפלגת מרכז שתהיה דומה, גם בנושאים כלכליים-חברתיים,  לקדימה או לשינוי. אציין, שהבחירות הבאות אינן בהכרח רחוקות. אמנם המועד האחרון שבו הן יכולות להתקיים הוא נובמבר 2013, אבל בכל תולדות מדינת ישראל היתה רק כנסת אחת ש"מתה מוות טבעי". בכל שאר המקרים הבחירות הוקדמו במספר חודשים או שנים. ובהחלט יתכן שלקראת הבחירות נתניהו יעשה עוד החלטה לצרכים יחצ"ניים, משהו מעין "גלעד שליט 2", אולי הורדת כמה התנחלויות כדי לפנות למרכז.

עד היום, המחאה השיגה הישג אחד עיקרי, והוא השינוי התודעתי: אזרחי המדינה התחילו לתפוס שקומץ של בעלי הון (אם תרצו – טייקונים) מחזיקים את רוב העושר; שהמצב הזה לא טוב לרוב האזרחים; ושאולי ניתן לעשות משהו לשינויו. אבל שינוי חברתי אמיתי לוקח שנים: אם נבדוק את רוב המהפכות בהיסטוריה המודרנית (וכוונתי למהפכות אמיתיות שבהן התחלף השלטון), נראה שהשלטון שהוקם לאחר המהפכה היה דומה באופן חשוד לזה שהיה לפניה. והדבר נכון על אחת כמה וכמה במדינת ישראל, שבה יש משטר פרלמנטרי ושינוי השלטון אמור להתבצע דרך הקלפי.

וכאן אני מגיע לרעיון  – הלא חדש – של שביתה כללית. שביתת מחאה בת יום אחד (שראשי המחאה מתכננים ל-1 בנובמבר) היא עניין שיעילותו מוגבלת, כמו כל הפגנה. אשר למחאה חריפה יותר, כלומר שביתה כללית ללא הגבלת זמן –  קשה לראות אירוע כזה קורה במדינת ישראל כיום, מי יארגן אותו (ההסתדרות הכללית בראשות עופר עיני?), ומה יהיו תוצאותיו. אני גם כלל לא משוכנע ששביתות כלליות מסוג זה נחלו הצלחה.

אחד הרעיונות האחרים שניסו לקדם ראשי המחאה היה לעודד את תומכיהם להתפקד למפלגות קיימות ו"להשפיע מבפנים". אבל יכולת זו היא מוגבלת מאוד, אם בכלל. היחס הרגיל בין מספר מצביעי מפלגה לתומכיה בקלפי הוא עשרה או עשרים לאחד. במלים אחרות, יותר קל להביא חצי מיליון איש לקלפי על מנת שיצביעו למפלגה המחזיקה ברעיונות מסויימים מאשר לשכנע מאה אלף מן התומכים באותם רעיונות להתפקד למפלגות אחרות. אבל כאמור, הפגנות של מיליונים לא יביאו, כשלעצמן, את השינוי אלא יכולות להיות לכל היותר זרז להיווצרותו; מה גם שמפלגת מחאה יכולה להביא לקלפי חלק מאותם 40 אחוז, שלא השתתפו כלל בבחירות האחרונות.

אשר לקהל שעד עכשיו הגיעו להפגנות המחאה: קהל זה שייך למחנה פוליטי מוגדר למדי התומך בדרך-כלל במפלגות המרכז-שמאל. מפלגות אלה סובלות מירידה כמעט רציפה בקלפי במשך 20 השנה האחרונות, והן לא עלו בסקרים באופן משמעותי מאז תחילת המחאה. אם היתה עלייה לחלק מהן הדבר בא על חשבון המפלגות האחרות של אותו המחנה. אמנם, כנראה שיש משמעות לעובדה שלסיבוב השני בפריימריס האחרונים של מפלגת העבודה עלו רק שני המועמדים שזוהו עם הנושא החברתי, וניתן לייחס זאת להשפעה של המחאה. אבל לא סביר להניח שהירידה הנמשכת של מפלגה זו תיעצר או תשנה כיוון.

ואולי הבעיה בתנועת המחאה היא בעיה הפנימית בהנהגתה. יתכן שראשי המחאה לא רוצים להקים מפלגה כדי לא "להתלכלך" בפוליטיקה האמיתית, או שהם חוששים מכשלון אלקטורלי. צר לי לאכזב אתכם, חברות וחברים: מה לעשות שלא ניתן לשבת לנצח בבית קפה בשדרה, לארגן הפגנות, לעשות "פוליטיקה של ההמונים" ולהשיג שינוי אמיתי. ואם הם לא יפנו לשדה הפוליטי בזמן הקרוב, אולי יהיו אחרים שיעשו זאת במקומם.

Share on Facebook