שמי רונן ברוך ואני רופא משפחה בקופת חולים ומתנדב בעמותת רופאים לזכויות אדם.
כרופא משפחה אני רואה את הפערים בבריאות מדי יום. אני עובד בשכונה שבה חלק ניכר מהתושבים חיים בעוני. אחת החוויות הראשונות שזכורות לי היא ההפתעה מהעובדה שהרבה מהמטופלים נראים מבוגרים מגילם. מתיישבת מולי מטופלת שנראית בת 80, אבל מסתבר שהיא בת 55. לעומת זאת, במרפאה במרכז תל-אביב המצב בדיוק הפוך: עומד מולי אדם שנראה צעיר ובריא, עם קסדת אופניים ביד וגוף ספורטיבי, ונראה בן 55, אבל התיק הרפואי מגלה שהוא בן 80.
הבריאות של כל אחד ואחת מאיתנו נקבעת לא רק על-ידי המערכת הרפואית אלא כתוצאה מגורמים שנמצאים בלב המחאה החברתית: מצב כלכלי, תנאי מגורים, תנאי תעסוקה, גורמים סביבתיים, סטרס וחוויות חיים. כדי לצמצם את הפערים בבריאות אנחנו חייבים לשנות את סדרי העדיפויות במדינה – לצמצם את הפערים הכלכליים, להילחם בעוני, לאפשר תנאי תעסוקה ומגורים סבירים ולדאוג לחינוך והשכלה שוויוניים.
לא ייתכן שבמדינת ישראל של 2012 תוחלת החיים שלך תיקבע לפי המקום שבו אתה גר! לא ייתכן שתושבי באר שבע חיים בממוצע 3 שנים פחות מאשר תושבי תל אביב!
ובכל זאת, אני רוצה לדבר גם על מערכת הרפואה.
לרופא המשפחה יש 7 דקות בממוצע לכל מטופל. 7 דקות. 7 דקות שבהן הוא אמור להקשיב למטופלת, לבדוק אותה, לחשוב, לאבחן, למנוע מחלות ולטפל בהן. 7 דקות לא מאפשרות לי לעשות את העבודה שלי כפי שאני מבין שהיא צריכה להיעשות. המערכת הופכת את המטופלים לסרט נע עבורי. רופאי המשפחה הם החזית של הרפואה הציבורית. ברגע שרפואת המשפחה חלשה, יותר אנשים נאלצים להגיע לבית חולים. אבל יותר מכל, כאשר רפואת המשפחה חלשה, אי השוויון גדל והולך. העשירים והמשכילים ימצאו את דרכם במבוך המערכת הרפואית, וייעזרו ברפואה פרטית לפתור את בעיותיהם, גם אם לרופא המשפחה אין זמן לטפל בהם כראוי. אך מטופלים חסרי אמצעים והשכלה, יכולים למצוא את עצמם אבודים בלי רופא משפחה טוב ופנוי שיטפל בהם כראוי ואף אולי יחסוך להם שימוש יקר בשאר משאבי המערכת.
כמובן שיש מצבים שבהם אין ברירה אלא להגיע לבית החולים. אבל מי מטפל בכם בבית החולים? רופאים מתמחים, שמתוך תחושת אחריות מחזיקים על גבם מערכת שהמדינה לא לוקחת עליה אחריות. וכשהמתמחים צועקים שהם עומדים לקרוס ואיתם המערכת כולה תקרוס, הם מקבלים התקפות חסרות תקדים מצד המדינה, כאילו הם אלו שהזניחו את המערכת כל השנים, כאילו הם חסרי האחריות.
מדברים הרבה על כך שצריך לחזק את המערכת הציבורית שנחלשה, לעומת הרפואה הפרטית שהתחזקה. אנשים רבים, כאשר נתקלים בבעיה רפואית משמעותית, בוחרים לפנות לטיפול רפואי פרטי מתוך אמונה שהוא טוב יותר. "הרופא הרבה יותר נחמד", "יש לו זמן והוא לא ממהר", "התורים קצרים יותר", וכמובן, יש את התחושה שאם משלמים הרבה כסף, בטח מקבלים תמורה טובה יותר. מה שעצוב הוא, שזו לא סתם אמונה, במידה מסויימת זו כרגע המציאות.
כי מהי בעצם הרפואה הפרטית? הרפואה הפרטית היא נקודת המפגש בין המטופלים המתוסכלים מהמערכת לבין רופאים המתוסכלים מאותה מערכת. החולים מתוסכלים מזמני ההמתנה וחוסר הזמן והפניות לטפל בהם, והרופאים נאלצים לעבוד בעבודות נוספת על מנת להשלים הכנסה. תתפלאו, אבל חלק ניכר מהרופאים שעובדים גם במערכת הפרטית, היו שמחים לעבוד רק במערכת הציבורית, תמורת תגמול הוגן. זהו שסתום במערכת שלא עומדת בלחץ. וזה מצב מצויין למדינה שהחליטה לזנוח את האחריות שלה על בריאות אזרחיה. כל טיפול רפואי פרטי חוסך למדינה כסף, ובא על חשבון האדם החולה, מי שיכול להרשות לעצמו כמובן. כל מפגש כזה מחזק את האמונה שפרטי טוב יותר מציבורי, מה שמאפשר למדינה להמשיך ולברוח מאחריות. עלינו האזרחים להפסיק לקבל את הנחות היסוד האלה, שמפצלות אותנו, מחלישות אותנו והורסות כל אפשרות לסולידריות חברתית. עלינו להפסיק לחשוב על רפואה במונחים של רווחים. אסור לנו להאמין שמערכת הבריאות יכולה להיות מונעת על ידי כוחות שוק. רפואה לא אמורה להיות עסק רווחי, אלא פעולה של חמלה וסולידריות. זוהי פעולה בה כל אחד ואחת מאיתנו מוכנים לשלם יותר כדי שטיפול רפואי יהיה נגיש גם למי שלא יכולים לשלם עבורו.
אנחנו הרופאים לא יכולים להציל את הרפואה הציבורית לבדנו. אנחנו רואים כיצד המערכת אינה מתפקדת כראוי, ומרגישים את העומס והשחיקה על בשרינו. אך סכסוך עבודה, כפי שהתנהל בחודשים האחרונים במערכת הבריאות, הוא לא הכלי המתאים להבראת המערכת. סכסוך עבודה עוסק בעיקר בשחיקת תנאי העבודה של הרופאים כתוצאה מהזנחת המערכת. אך הוא אינו מתמקד בסיבות שהביאו את המערכת למצבה. מערכת הרפואה הציבורית לא יכולה להשתקם רק כתוצר לוואי של שיפור בתנאי הרופאים, אלא להיפך. אם המערכת תעבור הבראה אמיתית, אני בטוח שתנאי העבודה של הרופאים ישתפרו פלאים כתוצאה מכך. לא מגיע לכם רופאים עייפים ושחוקים, לא מגיע לכם שלא יהיה לנו זמן אליכם. מגיעה לכם מערכת רפואה ציבורית טובה יותר ואתם צריכים להלחם ולדרוש אותה.
- נאומו של ד"ר רונן ברוך, עצרת המחאה החברתית ההמונית שנערכה בכיכר רבין במוצ"ש, 29 באוקטובר
להוסיף על דבריו של הדוקטור, האנשים העניים או שחיים במעגל העוני בשלב מסוים "חוטפים" את הסימפטומים של מחלת הנפש!! עם הזמן מופיעות החרדות והפחדים, הפחד הכל כך גדול כעניה שלא אצליח לשים את האוכל על השולחן מכניס למתח מטורף שמן הסתם גורם להתמוטטות עצבים. ולהביא לכם דוגמא יותר מוחשית שתסביר את דבריי.. כאשר משפחה ענייה מאויימת בניתוק החשמל והמים כבר מנותקים מזמן, ובעל המכולת לא מרפא על דרישת תשלום החוב, והנה החורף הגיע ואין נעליים ומעיל לילדים. איך אפשר שלא להשתגע… ובאנשים האלה מטפלים כחולי נפש.