בשבוע האחרון שבו לדון בכנסת בהצעת החוק שזכתה לכינוי "חוק המסתננים". לפי הצעת החוק הזו כל מי שיעבור את הגבול הישראלי ללא היתר -דינו מאסר, גם אם הוא מבקש מקלט מאזור אסון והוא נמלט על חייו. כל מי שיסייע לו, ולו במעט, ייאסר גם הוא.

כאמור – הצעת החוק אינה מבדילה בין מבקשי מקלט (מי שמבקש הכרה כפליט), מהגרי עבודה (שרובם, אגב, הגיעו לכאן באופן חוקי ובהזמנת מדינת ישראל) או פעילי טרור. אם החוק יעבור בכנסת, לא תבחין מדינת ישראל בין מי שנמלט מרצח עם לבין מי שרק רוצה למצוא פרנסה בישראל או לבין לאויב.

בימים הקרובים ישמיעו דוחפי החוק שוב ושוב את הטענה שהאנשים החוצים את הגבול הם "מסתננים", שהם אינם פליטים בכלל, ושהם מסוכנים למדינת ישראל (צמד המילים "רוב יהודי" גם יישמע מדי פעם, אל תדאגו).

גם לוּ כל זה היה נכון, לא ברור מדוע עושה החוק דין אחד לכולם. הרי היה אפשר לבדוק כל מקרה וכל אדם ולפעול בהתאם. היה אפשר לבנות גוף שימיין ושיטפל באופן כלשהו באנשים האלה, ומי שצריך להיות מגורש – יגורש, ומי שאכן פליט – יקבל מעמד של פליט. נכון להיום רושמת מנהלת ההגירה את האנשים – ואז פשוט אינה עושה דבר. זמן ההמתנה לדיון בבקשות קבלת מעמד יכול לארוך בין חודש לעשר שנים (!), מה שמסביר מי באמת אחראי להיווצרות קהילות של מבקשי מקלט חסרי מעמד בישראל.

האמנה בדבר מעמדם של פליטים, שמדינת ישראל חתומה עליה (והייתה מיוזמותיה, אחרי הזוועות שעברו על פליטים יהודיים באירופה של מלחמת העולם השנייה), מגדירה פליט כך: "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור", אבל על פי החוק החדש מדינת ישראל לא תצטרך בכלל לבדוק מי אלו האנשים שהגיעו אליה והאם באמת יש רצח עם במקום ממנו הם מגיעים – כולם יושלכו לכלא באופן מיידי אוטומטי.

הקמת גוף ממיין ומטפל הייתה מחייבת חשיבה על חוקי ההגירה של מדינת ישראל – כי מדינת ישראל מעולם לא עצבה לעצמה חוקי הגירה או מדיניות הגירה למי שאינם יהודים. אפשר להבין למה גם ברשות המחוקקת וגם ברשות המבצעת מעדיפים לוותר על כאב הראש הזה.

אני אישית מקבל את התחושה שהרעיון להקים גוף ממיין כזה מפחיד את מי שהציע את החוק, שיש מי שחושש שאם יקום מנגנון שיבדוק מי אלו האנשים האלה באמת, זה עלול להוכיח שיש ביניהם לא מעט מבקשי מקלט שבאמת נמלטים על חייהם, או במילים אחרות – שהטענות של האנשים שמקדמים את החוק ולפיהן מדובר רק במסתננים שבאים הנה לעבוד ורק "פרומיל" הם מבקשי מקלט (כמו שטוען ראש הממשלה), לא ממש מחוברות למציאות.

זה עצוב (אם כי לא חדש) שהאפשרות לגלות את האמת מפחידה מישהו, וזה גורם לתהות מה המניעים האמתיים שלו. העובדה שהצעת החוק גם נצבעת בצבעי "צרכים ביטחוניים", ולכן נמנע דיון שקוף ופתוח בנושא, רק מוסיפה לתחושה הזו, שיש פה יותר ערפל ופחד מהתמודדות עם תופעה אמתית (קצת על הדיון המתחדש בכנסת אפשר לקרא בדיווח הזה, של אסתי סגל מהמשמר החברתי).

עד כאן תחושות. אבל יש גם עובדות. כאלו שקשה להתווכח אתן (אם כי תמיד אפשר להתעלם מהן, כמובן):

בזמן האחרון התקבלו כמה דיווחים על שחרור של מאות עבדים שהיו כלואים בתנאים איומים בסיני. זה הדיווח של CNN מה-17.11 על השחרור, ומוזכר בו שהאנשים ששוחררו חצו את הגבול לישראל.

למי שלא יודע: הסחר בבני אדם הפך להיות עסק משגשג בסיני. מצד אחד – חמולות מסויימות בחצי האי מוצאות בו פרנסה טובה, ושלטונות מצרים לאורך השנים העדיפו להעלים עין. מצד שני, ארגוני זכויות אדם רבים, כולל סוכנויות או"ם ובית המשפט הבין-לאומי, מנסים להילחם בתופעה. גם בקרב אנשי שבטים רבים בסיני יש הרואים בסחר בבני אדם תופעה בזויה שפוגעת גם בהם, והם מצטרפים למאבק בסחר הזה.

אתר ארגון זכויות האדם EveryoneGroup העלה החודש דיווח על קרב בין סוחרי בני אדם לבדואים תושבי סיני, שבו נהרג סולימן עבדאללה נקלאווי, שכונה "הסולטן", אחת הדמויות המרכזיות והידועות לשמצה בסחר בבני אדם בסיני. על פי חלק מהסיפורים, ממרתף הבית של "הסולטן" שוחררו כמאה אפריקאים שהיו כלואים בתנאים קשים ביותר.

קצת לאחר מותו של "הסולטן" החלו לזרום הידיעות על קרוב ל-650 חטופים אפריקאיים ששוחררו בסיני, ושברחו לתוך ישראל. על פי הדיווח בCNN, הלחץ של ארגונים בין-לאומיים וכוחות הביטחון המצריים על סוחרי בני האדם בסיני גדל גם בעקבות הכתבה של רשת החדשות על מקרים של קצירת איברים בקרב החטופים האפריקאים שכלואים בחצי האי ששודרה בתחילת החודש (כחלק מפרוייקט Freedom של הרשת שנלחם בעבדות המודרנית).

הדיווחים האלה יכולים לשפוך קצת אור על מה שקורה בחצי האי סיני, והם מראים שה"מסתננים" האלה אינם מהגרי עבודה, ואינם פעילים טרור. הם בני אדם שנמלטים על חייהם. מזרח-אפריקאים רבים, בייחוד מאריתריאה וסודאן, בורחים מסכנה אמתית להם ולבני משפחותיהם, ולחלק גדול מהם חצי האי סיני הפך למחוז של זוועה ומוות.

מבקשי המקלט נמלטים מהג'נוסייד בדארפור או מאזורי המלחמות האחרים בקרן אפריקה. באופן כמעט-אירוני, חלקם, שנרדפים על ידי מוסלמים, מכוונים את דרכם לישראל מסיבה פשוטה: כי זו אינה מדינה ערבית.

על נתיב הבריחה שלהם, מחכים להם החוטפים. יש כאלו שנחטפים בסודאן, בגבול אריתריאה או במצרים. יש כאלה שנחטפים בסיני עצמה. מאיפה שזה לא יהיה, המסע אל הכלא שלהם בסיני הוא גיהינום בפני עצמו: הם מועברים מיד ליד, ממשאית למשאית, לעתים קשורי עיניים, לרוב אזוקים, לא פעם עוברים ימים שלמים ללא מים או אוכל והם פצועים וחבולים.

בסופו של דבר הם נכלאים אצל סוחרי בני האדם בסיני. עבור שחרורם נדרש כופר ממשפחותיהם, שמגיע עד 22,000 דולר, סכום שהוא בלתי נתפס למשפחה אפריקאית.

בזמן שקרובי המשפחה מוכרים את הנכסים ואמצעי המחיה שלהם, זהב ובעלי חיים, מצרפים את חסכונות חייהם ואוספים את הכסף בתהליך שיכול לקחת חודשים, החטופים כלואים במרתף, בדרך כלל אזוקים לאורך כל התקופה יום ולילה. הם עוברים עינויים פיסיים ומכות, וכמובן חייהם בסכנה בכל רגע ורגע. במקרים מסוימים, כפי שנחשף ב-CNN, נקצרים מהחטופים איברים להשתלות. אם הנחטפת היא אישה היא בדרך כלל תיאנס שוב ושוב ולא פעם תרצח. (כאן אפשר לקרוא עוד על התנאים שבהם מוחזקים החטופים בסיני).

מדי פעם נותנים לחטופים להתקשר למשפחות שלהם על מנת להאיץ את עניין תשלום הכופר, ובדרך כלל תלווה השיחה בהכאה על מנת להמריץ את בני המשפחה. גם במקרה של מוות ימשיכו סוחרי העבדים ללחוץ על תשלום הכופר מבלי לעדכן את בני המשפחה במות יקירם.

כשמישהו מהם שורד ומשוחרר, כל מה שסוחרי בני האדם עושים הוא להצביע לכיוון ישראל ולהגיד לו לרוץ. לחטופים ששילמו סכומים נמוכים הם לא פעם מסמנים את הדרך שתוביל אותם לעמדות כוחות הביטחון המצריים, שלא יהססו לירות בהם. אחרים מכוונים אל מעברים נוחים יותר בגבול הישראלי. אבל שלא תבינו לא נכון – גם מי שלא נתקל בכוחות הביטחון המצריים ולא נורה על ידם צריך לעבור דרך לא פשוטה בדרך לחזור להגיע לישראל, בכוונה להיות בן חורין.

אלו האנשים שחוצים את הגבול. אלו האנשים שעל פי הצעת החוק החדשה יישלחו ישירות לכלא, לא יהיה איש שיקשיב למה שעבר עליהם ויהיה אסור לסייע להם. אנשים שנחטפו, שהוכו, שהורעבו, שנכלאו למשך חודשים, שמשפחותיהם איבדו את הכול – אלו הם ה"מסתננים".

עדויות פליטים שעברו את הגיהנום הזה מתארות, בנוסף לזוועות בארצות המוצא, גם את המכות, את העינויים, את הפציעות הקשות מהאזיקים, את היחס הנורא ואת פחד המוות המתמיד. בעדות אחת (שניתנה לארגון רופאים לזכויות אדם) מתאר פליט אריתראי שנחטף בסודאן איך היה כלוא במשך חודשים. הוא מספר, בין השאר, שידיו ורגליו התנפחו מהאזיקים. כששוחרר בסופו של דבר הוא לא יכל ללכת אז הוא זחל כל הלילה עד שהגיע לגבול הישראלי, ושם נמצא וטופל על ידי חיילים ישראליים (טיפול שדינו יהיה מאסר של חמש שנים על פי החוק החדש). האיש הועבר לבית החולים. היום הוא מסתובב ברחובות תל אביב, ומצבו הרפואי קשה.

הרחוב הוא העתיד שמצפה גם ל-650 הפליטים שמצאו את דרכם אל החופש זה עתה. יש שמחה גדולה על כך שיצאו מגיהינום סיני, אבל האמת הפשוטה היא שהמציאות שעומדת לפניהם קשה מאוד. הדיווחים מדברים אומנם על חטופים במצב טוב יחסית לאחרים (כאלו שלא היו כלואים זמן רב, ושלא הספיקו להעביר לחוטפיהם סכומי כסף גדולים). אבל עכשיו הם פה, בישראל, חסרי כול, אחרי שעברו זוועות, ואין ממש מי שיטפל בהם או ייקח אחריות עליהם. ארגוני זכויות האדם יעניקו להם כל מה שהם יכולים, אבל זה לא מספיק. ממש לא מספיק. אנשים פצועים, מפוחדים ורעבים, אחרי טראומה נפשית קשה, מושלכים לרחוב.

החוק הזה הוא חוק איום ונורא, אבל המדיניות הנוכחית של מדינת ישראל גרועה מאוד, בלשון המעטה, כבר עכשיו. במקום לדון ולקבוע חוקי הגירה למדינה, כאלו שיעמדו באמנה בדבר מעמדם של הפליטים, מעדיפים מנהלי המדיניות לא לעשות דבר. הפסיביות היא חטא כפול ומשולש: גם לא קובעים מדיניות, גם לא עוזרים למי שכן מגיע – וגם, כשכבר יש בידי המדינה אפשרות לצמצם את הזוועות של הסחר בבני אדם, היא לא טורחת לעשות זאת. ארגוני זכויות אדם בארץ ובחו"ל מדווחים שהעבירו לידי השלטונות בישראל שמות של אנשים השוהים כאן, שהינם סוכנים של רשתות הסחר בבני אדם (ומשמשים, למשל, להפעלת לחץ על קרובי משפחה של החטופים הגרים בישראל וגם צינור להעברת כספי הכופר מהפליט בישראל לחוטפים). השמות והפרטים הועברו ביולי. משטרת ישראל לא עשתה דבר בעניין עד היום, ואנחנו בדצמבר (כאן אפשר לקרוא עוד על הנושא).

אפשר לחזור פה על אמרות שחוקות על יהודים ורדיפות, על זה שהיינו גם עבדים וגם פליטים, אפשר לדבר קצת על המשמעות של יציאה מעבדות לחירות דווקא בסיני, אפילו להזכיר את בגין והפליטים מווייטנאם. הכול יהיה נכון. אבל השורה התחתונה פשוטה וכואבת: מדינת ישראל בוחרת לא לעזור לאנשים האלה בשום צורה. היא גם תתחיל לרדוף אותם ממש בעתיד הקרוב.

ובינתיים בהווה: אותם מאות מבקשי מקלטש שרדו את הזוועה והגיעו הנה אחרי הסיוט הנורא שעבר עליהם, ובמצב פיסי קשה לא יקבלו שום טיפול או עזרה.

כמעט.

קומץ ארגונים ואנשים טובי לב יבואו לעזרתם: אס"ף, מוקד סיוע לעובדים זרים, המרכז לקידום פליטים אפריקאיים, רופאים לזכויות אדם. אבל הם לא יוכלו לעשות הרבה לבד. הם צריכים עזרה.

אם אתם יכולים לסייע במשהו, כל דבר שהוא, היכנסו לאתרים ותבדקו מה ואיפה. מדובר באנשים שאין להם כלום בעולם, ממש כלום – חוץ ממה שאנחנו ניתן להם. לא רחוק היום, שגם זה את המצווה הזו לא נוכל לקיים. זו הדרך הכי בסיסית להלחם בחושך שמביאים עלינו חוקים כמו "חוק המסתננים" – להיות אנושי בייחוד כשאוסרים עלינו להיות אנושיים. להילחם על האנושיות שלנו, ולא לוותר.

ויש גם את זה: מוקד הסיוע לעובדים זרים אחראי גם על פרוייקט מיוחד: נעים להכיר, סיורים לבתים פתוחים של פליטים ומבקשי מקלט. הזדמנות להכיר באמת את האנשים האלה, להבין מי הם, מה הם עושים פה, לראות אותם. כמי שהיה בסיור אחד אני יכול להגיד שגם למי שמכיר את הנושא, זה אחרת לראות אותו בעיניים, לדבר ישירות אם האנשים ולהבין מי הם, מה הם עברו ואיך הם חיים.

למי שכל זה חדש ומוזר לו – זו כמעט חובה. חברי הכנסת ואנשי הממשלה שמקדמים את הצעת החוק לא יבואו. עוד סיבה טובה להצטרף.