נכון לעכשיו דחה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את הדיון בהצעת חוק העמותות שנועד להתקיים בוועדת השרים לחקיקה ביום ראשון הבא. הצעת הפשרה הממשלתית איחדה את יוזמת ח"כ אופיר אקוניס (ליכוד) לחוק עמותות שיאסור על תמיכה של ישות מדינתית זרה בעמותות פוליטיות, עם הצעת החוק של ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו) לתיקון פקודת מס ההכנסה, שלפיו עמותות שאינן זוכות לתקצוב מטעם הממשלה תשלמנה מס בשיעור 45% על הכנסותיהן מתרומות שהתקבלו ממדינות אחרות. הנימוק הרשמי לדחיית הדיון היא חוות הדעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שהזהיר מפני חקיקת חוק בלתי חוקתי שלא יזכה להגנתו בבג"ץ. היועץ המשפטי, השומר בדרך כלל את דעותיו לעצמו, נקרא להציל את הממשלה מפני עצמה, אבל את התוצאה הישיג הלחץ שהפעילו המדינות התורמות שנבהלו מפניה החדשות של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

ב-2010 העביר האיחוד האירופי לארגונים ולמוסדות שונים בארץ תרומות בסכום של 157 מליון יורו כתמיכה בפרויקטים לקידום דמוקרטיה וזכויות אדם, שותפויות לשלום או לתרבות מקומית. מסכום זה קיבלו ארגוני השמאל פחות מ-2 מליון יורו (לא מצאתי נתונים על היקף ההשקעה האמריקאית בחברה האזרחית בארץ, אך את רשימת התורמים האירופיים תוכלו למצוא בבלוג "הארץ המובטחת" שכותב נעם שיזף והמתפרסם באתר 972+ (http://972mag.com/eu-funding-in-israel-myths-and-reality/27644/). זהו כסף קטן במונחים של השקעות האיחוד האירופי בחברה בישראל. יחד עם המענקים המתקבלים מקרנות אמריקאיות מדובר בתמיכה משמעותית בעמותות לזכויות אדם, ובכללן כ-10 העוסקות בזכויות אדם בשטחים הכבושים. מכאן, שאם המדינות התורמות תכרזנה על מדיניות של "לכל הארגונים או לאף אחד", גם המחקר האקדמי והמדעי ייצטמק וגם מוסדות תרבות שבגבולות הקו הירוק, או מה שנשאר ממנו, יוותרו ללא מקורות תמיכה חיוניים. הממשלה מכירה, כמובן, את הנתונים הללו ומודעת היטב לתסמינים הקשים הצפויים למדינה אם תנסה להיגמל מתלותנו ההיסטורית בתרומות ובמענקים.

דחיית הדיון בחוק העמותות אינה מבשרת את ביטולו המוחלט, ויש מקום לחשש שכוח ההרס היצירתי של הפוליטיקאים המשתייכים לחבורת "נאמנות-אזרחות, בלי בג"ץ ובלי בצלם", לא ידעך רק משום שהממשלה עוצרת לזמן מה את הדיון בהצעת חוק אחת מתוך הרבות שבארסנל  שלהם. מה שמכעיס במיוחד בהצעת החוק הזאת היא התוכנית להשפיל את ארגוני השמאל בהמצאתה של ועדת חריגים. הוועדה מוצגת כהזדמנות שניתנת לארגונים להסביר מדוע אין לראות בהם ארגונים "פוליטיים" ולבקש פטור מתשלום המס. אולם במדינה שבה שפת זכויות אדם נתפסת כשפה זרה ובלתי מקובלת, ועדה מסוגה מצטיירת כניסיון מגושם לאלץ את הארגונים ללכת לקנוסה משלהם, או לוותר מראש על מרכיב מרכזי בהכנסותיהם. מה יש לארגון כמו עדאלה, הפועל להשגת צדק למיעוט הערבי, לחפש בוועדת חריגים ? הרי חבריה, יהיו אשר יהיו, כלל אינם מכירים במיעוט לאומי ערבי בישראל. ובאילו מונחים יסבירו נציגי רופאים לזכויות אדם, לדוגמה, את הסיוע שהם מעניקים לפלסטינים בשטחים הכבושים, למהגרי עבודה ולפליטים ומבקשי מקלט שאין להם ביטוח רפואי ? הכלל הוא, שככל שארגון פועל בתחום שבו זכויות אדם (ובמיוחד הלא יהודי) מופרות ונרמסות בשיטתיות, כך הוא פוליטי יותר במובן הרחב של המושג. ובישראל, שבה הגנה על זכויות אדם נתפסת כפוליטיקה שמאלנית, נסו לבקש פטור מתשלום מס בטענה שהתרומה מיועדת להגשת תביעה נגד מתנחלים שעקרו עצי זית בכפר פלסטיני.

ואולם גזירת המס על תרומות אינה הצרה העיקרית שמאיימת לפגוע בחופש הפעילות של ארגוני החברה האזרחית. כבר בשנה הבאה רבים מהם צפויים לקיצוץ חד בהכנסות מתרומות עקב המשבר הכלכלי בגוש היורו והדשדוש הכלכלי בארה"ב. השפעתו המיידית של הקיצוץ התקציבי יבוא לידי ביטוי בפיטורי עובדים שגם כיום מרביתם מסתפקים במשרות חלקיות ובשכר שאינו עולה על השכר הממוצע במשק. הצמצומים בכוח העבודה יגרמו בהכרח להגבלת הסיוע לאוכלוסיות שהעמותות לקחו על עצמן להגן על זכויותיהן. בהקשר של ארגוני זכויות אדם מדובר בעיקר בפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים, מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט וקורבנות של סחר בבני אדם. מה שעלול לקרות הוא שעמותות שתתקשנה לספק את הסיוע שהן אמורות לספק תסגורנה את סניפיהן ותחזרנה את המפתחות לממשלה, אֵם הבית. תחום נוסף שייפגע ללא תחליף הוא תחום הידע הנצבר בדו"חות המחקר ובסיכומי הפעילות המוגשים לקרנות המממנות. זהו ידע ממקור ראשון שעליו מתבססים מחקרים אקדמיים כמו גם רשויות המדינה, קובעי המדיניות בארץ וארגונים בינלאומיים העוקבים בעניין אחר הפעילות המקומית בתחום זכויות אדם. אפשר להניח שהאקוניסים והקירשנבאומים לא יזילו דמעה על אובדן המידע החשוב הזה שהם רואים בפרסומו יותר משמץ של "הלשנה" שמצדיקה פגיעה בחופש הביטוי ובחופש הפעילות האזרחית.

יחד עם זאת לא הייתי רוצה שנסיק מכל זה שרק ייאוש מצפה לנו מעבר לגל החקיקה העכור השוטף אותנו. השיח הפנימי בארגוני הזכויות והסיוע עסק לא פעם בדילמה המובנית בעצם פעילותם בשדות שהופקרו בידי המדינה. נטען, שארגונים כמו בצלם, יש דין, רופאים לזכויות אדם, מחסום ווטש, גישה ואחרים הפועלים למניעת אסונות הומניטריים בשטחים הכבושים, מתחזקים בפעילותם את עצם השיטה המועידה להם תפקיד של ספקי חמצן למשטר הכיבוש וההפרדה. בכך הם מסייעים למדינה ל"שמר" את הכיבוש, ללכת על הסף ולדחות עד אין קץ פתרון מוסכם לסכסוך. דברים דומים אפשר לומר על הארגונים הפועלים בתחומי המדינה להגנה על זכויותיהן של קבוצות שוליים מוחלשות שהופקרו בידי המדינה. הם מכריזים על עצמם שהם פועלים לשם שינוי המציאות, אך פעילותם תורמת לשימור המציאות ומקנה למדינה תדמית דמוקרטית ונאורה בעיני העולם.

הסדקים המתרחבים כיום בתדמיתה הדמוקרטית של המדינה יחד עם הקשיים הכספיים המרחפים כאיום מתמיד מעל תקציבי העמותות, הם גם הזדמנות לחשיבה מחודשת על תפקידם של ארגוני הזכויות באקלים המקומי העויין. בראשית דרכם הופעלו רוב הארגונים על ידי מתנדבים ומתנדבות חדורי שליחות וחסרי אמצעים שעבודתם המצויינת היא שמשכה אליהם את הקרנות הבינלאומיות שאפשרו את הרחבת פעילותן. דווקא שלבי ההתרחבות וההתמקצעות הביאו אתם את הדילמות הקשות. הארגונים, שבתחילת דרכם התנהלו כמו קבוצות אנרכיסטיות בלתי היררכיות ונתנו דין וחשבון בעיקר לעצמם, מתנהלים כיום כחברות עסקיות לכל דבר וחייבים להעביר דיווח חשבוני ומילולי שקוף על התנהלותם ה"עסקית" (שלא למטרת רווח) לרשם העמותות, מצד אחד, ועל מצב הפרויקטים לקרנות הפילנטרופיות, מצד אחר. ייתכן שדווקא מתוך המשבר הכלכלי והחסמים החוקיים יווצרו דגמים חדשים של התארגנויות אזרחיות שיתמודדו טוב מאתנו עם אתגרי הזמנים האלה והבאים.

אינני חובבת אנלוגיות היסטוריות ישירות שמושכות אותנו לעסוק בדמיון שבין אירועים היסטוריים שונים ומרחיקות אותנו מניתוח המציאות כפי שהיא, ולכן לא אקרא לאקוניס את קירשנבאום בשם מקארתי. אך אולי אפשר לשאוב אופטימיות מסויימת מלקחי הניסיון המקארתיסטי האמריקאי של שנות ה-50 לחשוף קומוניסטים בין יוצרי הסרטים בהוליווד. ועדת בית הנבחרים האמריקאי לחקירת הפעילויות האנטי-אמריקאיות (HUAC) התמקדה בעיקר בתסריטאים שנחשדו בנטיות שמאליות עוד מן הימים שלפני המלחמה הקרה, שבהם ארה"ב וברית המועצות נלחמו זו לצד זו נגד הנאציזם והפאשיזם. תסריטאים, אתם יודעים, מתמחים בהטמנת מסרים רדיקליים זדוניים כגון, תמיכה בהתאגדות עובדים או התנגדות לפיתוח נשק גרעיני בסרטים תמימים לכאורה, לכן הם זומנו למתן עדות. 19 עדים הוגדרו כ"בלתי ידידותיים" (הידידותיים מסרו את שמות חבריהם האדומים); עשרה יוצרים בחרו לשתוק בחסות ההגנה החוקתית על חופש הביטוי; אחד מהם התחרט והעיד נגד חבריו ותשעת הנותרים נשפטו לשישה עד שנים-עשר חודשי מאסר על ביזיון הקונגרס, ונכללו ברשימה השחורה של אולפני הסרטים בהוליווד. חמישים מנהלים בכירים בתעשיית הקולנוע החליטו יחד כי התשעה יושעו מעבודתם ללא שכר, והם נאלצו להתפרנס ממכירת תסריטים תחת שמות בדויים. בשנים 1951 עד 1954 השלימה הוועדה רשימה של 324 עובדים בתעשיית הקולנוע שהוחשדו בתמיכה באידאולוגיה שמאלית או בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית. התעשייה לא נתנה לעובדות לקלקל את התזה, וכולם הוכנסו לרשימה השחורה. כך הצליחה הוועדה, בשיתוף פעולה מצד האולפנים, לסלק יוצרים מוכשרים מן המערכת. היוצרים שנשארו בה התרחקו מן הנושאים החברתיים והתמקדו בהפקת סרטי תעמולה אנטי-קומוניסטית שנכשלו מכל בחינה. להפסדים הכספיים הגדולים תרמה גם התחרות עם הטלוויזיה בראשית ימיה והבנקים, מממני התעשייה שחששו להשקעותיהם, העמיקו את מעורבותם בהפקות הסרטים. גם הם דרשו מן היוצרים לעסוק בסרטיהם בנושאים "בטוחים".

זו היתה המציאות שבה נבט אותו יסוד חתרני הממוטט בסופו של יום משטרים עריצים מכל סוג שהוא. ככל שגבר הפיקוח על האולפנים כן צמחו כוחות אחרים שנאבקו בפיקוח הפוליטי ובצנזורה ההוליוודית הפנימית, ומספרם של הסרטים שיובאו מאירופה או הופקו בקולנוע העצמאי, שהתפתח באותם ימים, עלה בתלילות. קהלים חדשים מלאו את האולמות שבהם הוקרנו סרטי איכות והאולפנים, למרות שמרנותם ופחדנותם, נאלצו לשנות כיוון.

יוצרים, אקטיביסטים ואנשי שמאל מן השורה אמנם נפגעו קשות מן האסון המקארתיסטי ואין להמעיט בסבלם, אך האם מישהו מאתנו מטיל כיום ספק בדרך שנבחרה בידי מי שעמדו בצד הנכון של ההיסטוריה ? כמדומני שלא.

Share on Facebook